ארץ צבי (פרומר) א עג

כזו ודאי לא הי' מרהיב בנפשו לפוסלן מחמת דיעה יחידית, ואם באנו לפסול תפלין מחמת דיעה יחידית יכילנא למפסלינהו לכלהו תפלין דעלמא כי יש בכל אות ואות דקדוקים דקים שבקל נפסלים לפי דיעה א' כידוע להמעיינים בהלכות אלו, ואי דייקינן כולי האי [עירובין (מ"ח.)] לא הי' אפשר לנו למצוא תו"מ כשרים, ופוק חזי מה עמי' דבר שבודאי לא יעלה על דעת שום מורה לפסול תפלין כאלו, וא"כ איך נכשיר בנ"ד מחמת דיעה יחידית

ואם הי' היוד באמצע הריש [לא כמו שהוא בנ"ד בצד השמאלי] יש להסתפק דלכאו' אף שנראה משמעות האחרונים דהא כזו פסולה מ"מ נראה שהוא רק מספק דאם היתה בחצי הימני פסולה ואם בחצי השמאלי כשרה ועתה שהיא באמצע הוא ס' וכעי"ז פי"א דנגעים משנה ב' צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים אימ"ט בנגעים אם רוב מן הרחלים מטמאים נגעים מחצה למחצה מטמאין בנגעים ובתוספתא הובא בר"ש שם דר"ש מטהר משום דס"ל ס' נגעים טהור, הנה דהא דלת"ק טמא הוא משום דס' נגעים להחמיר, וכיון שהוא רק מס' אפשר דבנ"ד אמרי' ג"כ ספד"א לחומרא ודלמא זה הא ופסול, ומובן שאין זה דומה לשו"ת הר"ן (סי' נ"א) דמצד ס' חשיב כודאי חל נדר ואזלינן אפי' לקולא דשא"ה דאותה נדר כבר נאסר מצד ספד"א לחומרא ונעשה כודאי משא"כ בנ"ד על אותו הא לא אמרנו לעולם ספד"א לחומרא שלא יהי' הא וז"פ, ואדרבא יש לומר סברא לפסול דהרי הגע עצמך אם לא הי' לו תפלין אחרים להניחן רק אותן שיש בהם ה' כנ"ל שהיוד באמצע ודאי מחויב להניחן מצד סד"א לחומרא ודומה לסוכה (מ"ז:) דאי מתרמי סעודתא ביהש"מ צריך לאכול בסוכה וע"כ חשיב איתקצאי למצוה וה"נ חשיב שם הא עלה כיון דלפעמים משכח"ל שחייב להניחן מצד סד"א לחומרא, ותו דאפי' נימא דמטעם זה אין שם הא עלה בודאי רק מס' הנ"ל בנ"ד ספד"א ולחומרא (ויש להוסיף דלענין ברכת תפלין ש"ר הו"ל ס"ס להחמיר שלא יברך עליהם דבלא"ה פלוגתת רש"י ור"ת אם לברך על של ראש ומטע"ז אומרים בשכמל"ו אחר הנחת תש"ר כידוע וא"כ בהצטרף עוד ס' א לי דתפלין פסולים הו"ל לגבי הברכה דש"ר ס"ס לחומרא שלא יוכל לברך עליהם] וכ"ז להתלמד במק"א אבל בנ"ד של"ה היוד באמצע ממש רק בחצי השמאלי נראה משמעות האחרונים להקל ממי' בנ"ד פסול, ומ"ש כ"ת דבקסת הסופר ושנות חיים לא דיברו רק אם היוד בסוף הדלית ממש, המעיין בקסת הסופר בלשכת הסופר חקירה ג' בסופה בד"ה ולפע"ד יראה לעינים להיפך דדעת בעל שנות חיים דבעלמא [כשאינה ראש הלמד] אפי' היוד בחצי הימני יש להכשיר יעויי"ש במוקף

והנה לענין דיעבד מה שהתפללו בתפלין אלו עד כה וברכו עליהם נלע"ד טעמים להקל ולומר דבדיעבד היו כשרים, ויש לדמותו למג"א (סי' כ"ג) לענין תעשה ולא מן העשוי בפסול דהיכא דהעשי' הי' בהכשר ואח"כ נפסל פסול שאינו בגופו רק מחמת ד"א וחזר ונתקן ל"ח תולמ"ה, ה"נ י"ל דפסול חק תוכות הוא כעין תולמ"ה דבזה ג"כ החסרון משום שהכתיבה הי' בלא מעשה כמ"ש רש"י גיטין (ב'.) [ויעויין ר"ן סו"פ הבונה מבואר דהוי כגרמא וכעין זורה ורוח מסייעתו דב"ק (ס'.) וע"כ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה חשיב מעשה כמו דאמרי' בש"ס שם לענין זורה] ואם בשעת כתיבה הי' במעשה אך שנפסל אח"כ, תלוי בחילוק זה שאם הפסול בגופו ל"מ כשחזר ונתקן דהוי חק תוכות אבל אם הפסול אינו בגופו כל שחזר ונתקן מהני שוב מעשה דמעיקרא, ובאמת כ' כעי"ז בטו"ז אהע"ז (סי' קכ"ט סק"ה) והביא דוגמא מבור שטממו וחזר וחפרו דאיסתלקי מעשה ראשון, וממילא כשאין נעשה הפסול בגופו דומה לבור שכסהו וחזר וגלהו דמה דעביד שקלי' כמ"ש באבני נזר (סי' ג' סקי"ד), אך אני הבאתי דמיון קרוב מהא דמג"א (סי' כ"ג)

והנה באבני נזר (סי' ג' סקט"ו) דחה היתר זה דמה דעביד שקלי' משום שקיבלה פ"א צורת אות אחרת ברגע שהתחיל לכתוב ראש הלמד, כי דרך הסופרים לכתוב אות למד מלמעלה למטה, וכ"כ קסת הסופר דעיקר טעם הפסול הוא משום שכותבין הלמד מלמעלה למטה וכבר חל עליו פ"א שם הא, אך דבאבני נזר הוסיף להביא דוגמא מפ"ג דטהרות ברוטב וגריסין בזמן שהם משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמוחו כביצה מכוונת טהור ואינו חוזר לטומאה ישינה [משום דבאמצע כבר חל עליו שם אחר ונשתנה ממשקה לאוכל ולא זה לבד שנסתלק ממנו שם משקה רק שחל עליו שם אוכל] משא"כ שמן שבזמן שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אף דאז פקע טומאתו מ"מ אח"כ כשנימוח חוזר לטומאה ישינה, וה"נ בנ"ד בלמד שנכנס לתוך הא או לתוך חית אף דאז ברגע זו נשתנה צורת האות מ"מ כיון שלא חל עליו צורת אות אחרת כשחוזר ומושך הלמד למטה חוזר לצורתו כיון דאז נראה דראש הלמד שייך למטה אבל בראש הלמד שנכנס לתוך דלית או ריש כיון דבתחילת כתיבת ראש הלמד בתוכו חל עליו צורת אות אחרת דהיינו אות הא אינו חוזר אח"כ להיות אות ראשון עכד"ק דפח"ח, והנני דן בקרקע באימה וביראה בדברי כ"ק רבינו זצוקללה"ה דיש לחלק בכמה גווני, א) דלכאו' ק' בכל אות למד כשמתחיל לכתוב ראשו דהיינו היוד א"כ באותו רגע חל עליו שם יוד ואח"כ כשחוזר ומושך הלמד למטה יחשב כחק תוכות לדעת השו"ע באו"ח (סי' ל"ב סי"א) דגם במקצת אות פוסל חק תוכות וצ"ל דדרך הכשרו בכך וכעין שכ' רש"י חולין (כ"ג) דכל שחיטה כשמתחיל לשחוט הושט ל"ח ניקב הושט אף למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף משום דדרך הכשרו של שחיטה בכך וכעין שכ' היראים (סי' ש"ד) בשחיטת קדשים דל"ח מום בתחלת שחיטה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף מהאי טעמא דדרך הכשרו בכך, ולפ"ז י"ל מגו דלא חל עליו שם אות יוד בפ"ע לגבי הלמד עצמה לא חל נמי שם יוד עלה לגבי אות ד' שלמעלה ממילא לא חל על הדלית כלל שם הא אפי' כרגע

עוי"ל דכמו דאמרי' בר"ה (כ"ח:) דלמ"ד מצות צריכות כוונה לצאת ה"ה לעבור אי"ע רק בכוונה, ה"נ בכתיבת סת"ם דבעי' לשמה וכ' ריטב"א סוכה (ט') דסת"ם דומה לקדשים וע"כ בעי' לשמה כמו בקדשים, ובר"ן פ"ג דר"ה גבי תקע בראשונה ומשך בשני' כשתים דאם מכוון שיהי' מקצת תקיעה זו תקיעה ראשונה של סדר השני ל"מ להצטרף לתקיעה אחרונה של סדר ראשון דחשיב מתעסק, וה"נ שהוא התכוין שיהי' ראש למד אפי' הי' רוצה אח"כ לחזור בו ולצרפה לד' שלמעלה ולעשותה הא ואפי' הי' צריך במקום זה הא הי' פסול משום מתעסק והיכא דבעי כוונה לענין הכשר ה"ה דבעי כוונה לענין פסול כנ"ל מר"ה (כ"ח:) וכיון דכאן אין הפסול משום שנתקלקל צורת אות דלית רק מחמת שחל עליו אות הא ובלא כוונה לא חל עליו שם הא

עוי"ל כעין שכ' תוס' עירובין (ס"ו.) דל"ש הואיל והותרה הותרה רק במקום שלא הי' עומד להסתלק ההיתר אבל אם תיכף כשהותר הי' עומד להסתלק ההיתר באמצע השבת ל"ש הואיל והותרה הותרה וכ"מ בעירובין (ע"א.) וברש"י שם, וכעי"ז כ' ר"ת ז"ל בכ"מ דלא שייך לומר מגו דאיתקצאי ביהש"מ איתקצאי לכולא יומא רק במקום שהי' עומד להיות נשאר המוקצה עליו כל יום השבת אבל אם הי' עומד לסלקו באמצע שבת ל"א