ארץ צבי (פרומר) א סט

ובאשם לא נאמר וחשיב כאלו אשם ל"ה בו חיוב זה שיהי' על היסוד. ולהנ"ל יובן דעיקר טעם הדין הוא רק בחטאת. ובאשם א"צ מצד עצמו רק מחמת לימוד מחטאת והוא כעין התפשטות הדין מחטאת על אשם וכיון דסו"ס הוא רק בסיבת חטאת חשיב שהדין הוא רק בחטאת ולא באשם

וזה מתאים עם מש"כ בס' כש"ט בשם ס' הקנה ז"ל דכל דרשות שהתורה נדרשת הוא התפשטות הארה מן המלמד אל הלמד

וכאשר זה דרכי אני עני להמציא מקור מן התורה הנגלית אל הנסתר וכמבואר בזה"ק פ' וישלח מגו גלויא אתי לידי פנימאה נלע"ד מקור לדברי הבעש"ט ז"ל הנ"ל מדברי הר"ן רפ"ק דר"ה בהא דאמרי' מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים מה יצי"מ מניסן מנינן אף מלכות שלמה מניסן מנינן וכ' הר"ן כלומר כיון דיצי"מ הי' תחלת מלכותן של ישראל שאל"כ היינו משועבדים בדין הוא שכל מלך ממלכי ישראל יעשה במלכותו זכר ליצי"מ. הנה בגמ' אמרי' דילפינן מלכות שלמה בהיקש מיצי"מ ור"ן ז"ל שיכל את ידיו הק' דמחמת דיצי"מ היתה סיבה למלכות שלמה ע"כ מיצי"מ מנינן. ולכאו' ק' דזה לגמרי היפך מהנאמר בגמ' ואין לו שום רמז וזכר בלשון הש"ס. ולהנ"ל א"ש דכל מלמד ולמד הוא כעין סיבה ומסובב ושניהם א'

ובהאי ענינא כתבתי בחי' לשבת סוגי' דמתן תורה וזה לשוני שבת פ"ו רש"י ד"ה לעולם ומדהוזקק להפרישן בהשכמה ש"מ עד ה' עונות שלימות קפיד קרא לכאו' קשה טובא דרש"י ז"ל בעצמו אומר דכל ירידותיו בהשכמה היו אע"ג דבכולהו ל"ש טעם זה הנה דהי' לזה איזה טעם שיהיו דוקא בהשכמה וא"כ י"ל דגם ירידה זו דפרישה הי' משום זה משום דכל ירידותיו בהשכמה היו

ולחומר הנושא נלע"ד עפמ"ש בס' שערי אורה טעם עפ"י סוד למה חטאת בעי צפון וכ' א"כ בשלמי ציבור דל"ש טעם זה למה צריך צפון ותי' היקישא הוא מבואר דעיקר הדבר צריך טעם למה הדין כן. והשאר שלמדים ממנו אי"צ טעם רק כיון דהם למדים ממנו יש להם קצת שווי להמלמד ממי' אע"ג דל"ש טעם דהמלמד בהם ג"כ הדין בהם כן דהדין מתפשט מן המלמד אל הלמד כמ"ש בס' כש"ט בשם הקנה דכל למד הוא התפשטות הארה מן המלמד אל הלמד ה"נ שורש הדבר הוא בפרישה דכל ירידותיו בהשכמה הי' וזה צריך טעם וכל ירידותיו הוא מצד ילפותא אע"ג דל"ש הטעם

[ודע דזה להיפוך ממה שכ' הפ"י קידושין מ"ה, גבי צווח ר"ל כי כרוכי' ויצאה והיתה ולית דאשגח בי' וכ' דל"ש היקש רק היכא דהדין מגזה"כ אבל היכא דהדין במלמד מחמת טעם כשאין שייך טעם לא ילפינן ובשערי אורה מבואר להיפוך מן הקצה אל הקצה דאי"צ שהלמד יהי' שייך בו הטעם]

עוד כתבתי בענין זה בביצה ז': ב"ש סברי לא ילפינן ביעור מאכילה וב"ה סברי ילפינן ביעור מאכילה והק' מהר"ם שי"ף כיון דכבר עביד צריכותא. א"כ למ"ל לומר ילפינן ביעור מאכילה. ותי' ת"א דבלא"ה יש לתרץ דדוקא אכילה בכזית דפחות מכזית לאו אכילה היא. משא"כ בביעור דלא כתיב בי' אכילה מאין לומר דביעורו בכזית ויש לדחות לפמ"ש הר"ן רפ"ק דפסחים דטעם שהחמירה תורה בבל יראה כדי שלא יבא לאכלו א"כ מסתמא שיעורו כאכילה בכזית (ועי' בתוס' יומא ע"ט: תוד"ה לומר וכו' עש"ה]

אך י"ל דכל יסוד דברי הר"ן אלו הם בנויין ע"ד הגמ' כאן דילפינן ביעור מאכילה. והוא לפמ"ש הר"ז ר"ה ב: דלמלכי ישראל מניסן מנינן דילפינן מקרא מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים. מה יצי"מ מניסן אף מלכות שלמה מניסן וכתב הר"ן כלומר כיון דמלכות ישראל הוא בסיבת יצי"מ ע"כ דינו כיצי"מ. ולכאו' קשה דבגמ' אמר מקשינן והר"ן כתב טעם

וי"ל לפמ"ש בס' כש"ט בשם הקנה דכל מלמד ולמד הוא כעין סיבה ומסובב ע"כ כיון דילפי' מלכות שלמה מיצי"מ י"ל שהוא ג"כ מיצי"מ ומה"ט דומה לו בזה וככה י"ל בנ"ד כמו דילפי' ביעור מאכילה אמרי' שכל האיסור מסובב מאכילה היינו מחמת דאסור באכילה ע"כ צריך ביעור וע"כ שפיר י"ל כדברי תלמוד הנ"ל דס"ד דביעור אין שיעורו בכזית כיון דלא כתיב בי' אכילה מה תאמר הא כל טעם חיוב ביעור מצד אכילה הוא זה רק בתר דילפי' ביעור מאכילה וא"כ סו"ס הוצרך הגמ' לומר ילפי' ביעור מאכילה ודו"ק

עוד ראי' לזה דהנה בד"מ יו"ד (סי' ק"ד) בשם או"ה דשרץ כעדשה אינו בטל כמו ברי' דכיון דלוקין על כעדשה דינו כברי' ולכאו' ק' טובא דכזית בשאר איסורין ג"כ לוקה עלי' ומ"מ ל"ח ברי' כשאינו שלם וע' ט"ז שם. ונלע"ד דכיון דהא דלוקין על כעדשה מהשרץ ילפי' בחגיגה (י"א.) שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה, והחומט בתחלת ברייתו ברי' שלמה הוא וכיון דגזה"כ למילף כל כעדשה משרץ מחומט תחלת ברייתו [כדיליף התם מקרא] חשיב כל כעדשה משרץ כחומט שהוא ברי' דכל למד חשיב כמו ענף מן המלמד ותולדה ממנו. ודינו כמו העיקר וכהא דתוס' זבחים (כ"ג:) הנ"ל דכל למד חשיב כמו מסובב מן המלמד שהוא העיקר וכמו פרי היוצא מן האילן

וא"כ לכאו' גם בנ"ד י"ל כן דבמושבן ותפרן הוי בהו גופיי' הללמ"ס דבעי' מרובעות ע"כ פוסל משא"כ בבתים דילפי' מיניי' מסתגי לומר דמעכב אבל לא פוסל אבל ז"א דהא אין למדין קו"ח מהלכה וה"ה במה מצינו כמ"ש רש"י שבת (קל"ב.) וא"כ אי נימא דל"ה הלכה בפי' על רבוע בתים א"א למילף ממושבן אפי' לענין לכתחלה וע"כ דהא דתפלין מרובעות הללמ"ס קאי נמי ע הבתים וא"כ מאין הרגלים לחלק ביניהם. ותו דהרמב"ם עשה לפיכך שכ' כלן הללמ"ס לפיכך כלן מעכבות ואם שינה בא' מהם פסול וא"כ אם נימא דגם בתים בכלל שייך טעם זה גם בבתים

ועדיין יש לדחוק להעמיד דברינו דס"ל להרמב"ם דשלילת רבוע אינו פוסל רק בעגולה כאמגוזא ומ"ש הרמב"ם אם שינה בהם פסול היינו שעשה שינוי גדול מן הרבוע דהיינו שעשה עגול שהיא לגמרי היפך הריבוע. וכעי"ז מצינו בתוס' מנחות (ס"ו:) לענין חטים שירדו בעבים דלא ממעטינן רק היפך דמושבותיכם. [וכעי"ז מצאנו לענין שבת דשינוי מועט אינו מוצא מידי חיוב חטאת כמ"ש המלחמות והר"ן ר"פ אין צדין לענין דיכת תבלין דשינוי גדול מוציא מידי חיוב חטאת ועכ"פ אסור מדרבנן ושינוי הרבה אפי' איסור דרבנן ליכא כמ"ש ב"י או"ח (סי' שכ"א) בשם הר' ישעי' הנה דיש חילוק בין שינוי לשינוי] ואדרבא בזה ידוקדק לשון הרמב"ם שכ' לפיכך כלן מעכבות ואם שינה בא' מהם פסול דלכאורה הוא כפל לשון דהול"ל לפיכך אם שינה בא' מהם פסול. ולהנ"ל א"ש דהם ב' דינים וקאי על מרובעות דלפעמים מעכבות לבד והיינו שלא עשה רבוע ולפעמים פוסל והיינו אם שינה בהם שיטי גדול שעשאן עגול כאגוז שוה לגמרי היפך הרבוע

ואביא דוגמא לזה הנה הריטב"א יומא (ל"ח.) דליכא לאו שלא לשוב למצרים רק בדר בא"י שמצרים הוא ממש היפך לה עיי"ש. והנה מצ"ע לדור בא"י. ול"ת שלא לדור במצרים שהוא היפך לא"י, אבל בדר בחו"ל ליכא ל"ת כיון שאינו לגמרי היפך א"י ואך עשה יש. וה"נ י"ל