ארץ צבי (פרומר) א סח

הב"י הא בש"ס קדושין אמרי' להדי' דכך נאמרה הלכה ודאי אסור ספיקו מותר ותי' באבני נזר יו"ד ח"ב (סי' תע"א) ע"פ התוספתא דמקואות כל שעיקרו מד"ת ופי' מד"ס ספיקו להחמיר מבואר דעיקרו הלכה ספיקו להקל וא"כ בערלה אי לאו דכך נאמרה הלכה הו"א דהללמ"ס גלי דערלה דקרא קאי גם אחו"ל אך מאחר שהלכה שנשתנה א"י מחו"ל מבואר דערלה דקרא בא"י וערלה בחו"ל הלכה לבד וע"כ ספיקו מותר עיי"ש וכן י"ל בנ"ד אם הי' רבוע פוסל התפלין חשיב דהלכה הוא פי' לד"ת וספיקו לחומרא אבל כיון שאינו מעכב כל מצות תפלין הנאמר בתורה א"כ אינו פי' לתורה רק מצו' בפ"ע מהלכה שיהי' מרובעות ממילא לו יהי' שאין היתרים הנ"ל ברורים כאחותו לא יהי' אלא ס' הרי ס' הלכה לקולא

י) בפרט שכל דין רבוע בבתים אינו אלא מס' כמ"ש תוס' מנחות (ל"ה.) וכפי הנראה דכל הפוסקים שהחמירו החמירו ק מס' כמו התוס', וא"כ כשנולד עוד ס' הו"ל ס"ס להקל ס' א' שמא ל"ב רבוע כלל ואת"ל בעי דלמא באופן כזה חשיב מרובע [אי מטעם דבבתים סגי באריך וקטין כל שיש לו ד' זויות אי מטעם רו"כ וגם אפשר דאפי' נימא דבעי' רבוע ממש מ"מ כל שנראה במראית העין שהוא רבוע חשיב מרובע גם אפשר דכל שנקרא אצל בנ"א מרובע חשיב מרובע אף שאינו מרובע במדידה] וס"ס אפי' בדאורייתא להקל וכש"כ במידי דהלכה

יא) שוב עיינתי ברמב"ם רפ"ג מה"ת כ' וז"ל שמונה הלכות יש במעשה התפלין כלן הללמ"ס לפיכך כלן מעכבות ואם שינה בא' מהן פסול ואלו הן שיהו מרובעות וכן תפירתן ברבוע וכו' הנה להדי' דגם רבוע התפלין מעכב ופוסל. ואף דאפשר לדחוק דמרובעות דרמב"ם קאי על מקום מושבן דזה חמור יותר מרבוע הבתים כמבואר בתוס' מנחות (ל"ה.) אבל רבוע דבתים אינו פוסל מ"מ ק' על דברינו שכתבנו לעיל דדיוק הרמב"ם מדבמגילה (כ"ד:) דעגולה אי"ב מצו' ואלו במנחות (ל"ה.) לא אמר דבאין מרובעות אי"ב מצו', דלפי האמור איפוא נצטרך לומר דהא דמנחות (ל"ה.) דמרובעות אינו פוסל קאי על הבתים דאלו בתפרן ובמושבן אפי' רבוע פוסל, והא דמגילה (כ"ד:) דהעושה תפלתו עגולה ע"כ אמקום מושבן קאי מדאמר "סכנה" ואי"ב מצו', וסכנה ל"ש רק במקום מושבן כמובן, וא"כ כי פריך לימא תנינא להא דת"ר תפלין מרובעות הללמ"ס, הו"ל לשנויי דכאן מיירי במקום מושבן וברייתא רבוע הבתים, וע"כ דברייתא ג"כ במקום מושבן מיירי, ובמקום מושבן הרי מפורש ברמב"ם דשלילת רבוע פוסל וא"כ בע"כ ליתא לדיוק הנ"ל מדל"א במנחות דאינו מרובעות פסול ש"מ שאינו פוסל כל מצות תפלין דז"א דכיון דהא דמנחות ע"כ מיירי במקום מושבן ובמקום מושבן רבוע מעכב ופוסל כמפורש ברמב"ם, וכיון שאין לנו דיוק מהגמ' ע"ז [דרבוע דבתים מעכב ואינו פוסל] מעצמנו א"א לחדש זה, דממנ"פ אם נדמה רבוע דבתים לרבוע מושבן ולתפרן ראוי שיפסול כמוהם, ואם לא נדמה ראוי להכשיר לגמרי בתים שאינם מרובעות אבל לומר דבעי' מרובעות ומ"מ אינו פוסל התפלין בלעדי הרבוע זה א"א לחדש מעצמנו בלי מקור מן הש"ס כמובן, ואף דהמהר"ל ז"ל חידש כן אהא דכתב א' מעכבן התם שפיר יש לפרש כן בש"ס משא"כ בנ"ד דהגמ' לא דיבר כלל מרבוע הבתים רק דנרצה לדמות למושבן ותפרן הנאמר בגמ' א"א לדמות לחצאין וז"פ

איברא דמצינו ברמב"ם עצמו דילפי' ד"א מחברו ומ"מ אין הלמד דומה לגמרי למלמד לענין דיעבד והוא ברמב"ם פ"ז מה' בכורות הלכה ה' במעשר בהמה דילפי' ממעשר דגן שאין מעשרין משנה לחברתה ומ"מ כ' הרמב"ם יראה לי שאם עישר בהמה משנה זו על שנה זו הר"ז מעשר כיון דלא כתי' מפורש בגופי' שנה שנה. והלח"מ הק' שם דכיון דילפי' ממעשר דגן ושם הרי מעכב בדיעבד וסו"ס חזינן דהרמב"ם ס"ל דכיון דאין מפורש בגופי' רק דילפי' אינו דומה לגמרי למעשר דגן דכתי' בי' בגופי' שנה שנה. וכ"כ בס' החינוך מצוה ש"ס בביאור דברי הרמב"ם. ומקור לזה מצאתי בירושלמי פ"ק דיומא אהא דמקשה בש"ס דילן (ג:) אי מה מלואים דבר הכ' בהן מעכב בהן אף ה"נ כל הכתוב בהן מעכב בהן. וע"ז משני הירושלמי דמצינו דברים שאין מעכבין למדין מדברים המעכבין ועיי"ש בתו"י ובשיח יצחק וזה ראי' ברורה ומקור נאמן לדברי רמב"ם. וכעי"ז כתוב הח"ס בחי' גיטין (כ'.) לענין ואנוהו דבשם הק' מעכב בדיעבד כיון דכתי' זה "אלי" ואנוהו. חשיב מפורש ואנוהו על השם הק' ית' וית'. משא"כ בשאר מצות אף דילפי' מכאן מ"מ כיון שאין מפורש בהו אין ואנוהו מעכב עיי"ש והוא ממש כעין ד' הרמב"ם:

וביותר יובן הענין לפי המבואר בתוס' זבחים (כ"ג.) דכל מלמד היא סיבה אל הלמד ולא ראי' לבד] וכ"מ להדי' כש"ס זבחים (מ"ח:) כלום מצינו טפל חמור מן העיקר דהלמד חשיב טפל לגבי המלמד וכן מפורש בתוס' בבא קמא (כ"ה:) ד"ה אמר קרא דמת דילפינן בגז"ש משרץ ושרץ ילפי' בקו"ח אע"ג דשרץ לא חשיב מפורש בהדי' דקו"ח לא חשיב מפורש מכל מקום מת דילפי' בגזרה שוה משרץ חשיב מפורש להדי' עיי"ש ואי נימא דכל ילפותא הוא רק בגדר ראי' איך חשיב מת יותר מפורש משרץ כיון דשרץ גופי' לא חשיב מפורש אך להנ"ל יש לומר דכיון דכל מלמד חשיב סיבה אל הלמד כאן אזלי' בתר שורש המלמד דהיינו זב (זכר לדבר בגיטין (כ"ט:) כולהו מכח קמא קאתי והתם נמי המשלח הוא הסיבה אל השליח שהוא המסובב] וע"כ השרץ שהוא מסובב באמצעות קו"ח לא חשיב כל כך מפורש כמו מת שהוא באמצעות גז"ש וכיון שאינה ראי' אלא בגדר סיבה ומסובב שפיר יש מקום לומר דהמסובב הוא פחות קצת מהמלמד שהוא הסיבה

והנה ברשב"ם בב"ת (נ"ז:) ד"ה נכי ריבעא דטעמא דפסיל רחמנא קרובים בעדות א' משום דכחד חשיבי וקשה לכאורה אם כן שנים אחין ואחד רחוק יהי' כשרים לעדות דתרי אחין כחד והאי רחוק הוי לי' שנים ולמה אם נמצא קרוב או פסול עדותן בטילה. וצריך לומר דוה משום דמקשי' שלשה לשנים כמכות (ה':) וע"כ אף דלא שייך הטעם פסול, [וכעין זה כתב בשערי אורה שער ו' דף ע"ד:] ומזה ג"כ ראי' דכל מלמד ולמד הוא סיבה ומסובב ולא ראי' דבנידון דידן ל"ש ראי' כיון דאין הטעם שייך בו. אך אם הוא כעין סיבה מצאנו כזה בתוס' מנחות (מ"א.) לר"ת כלאים בציצית מותר אפי' בלילה ובנשים משום הואיל ואשתרי אשתרי ולכאו' ק"ט הרי כל טעם כלאים בציצית משום עשה דוחה לא תעשה כפ"ק דיבמות והרי בלילה ובנשים ל"ש עשה דוחה לא תעשה וצ"ל דשורש ההיתר צריך טעם ואם ל"ה שייך עדול"ת ל"ה מתחיל ההיתר אבל כיון שיש היתר במקום מצוה שוב אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אפי' במקום דליכא מצוה ול"ש עשה דוחה לא תעשה וכעי"ז ממש מבואר בתוס' מנחות (ז':) ד"ה ואם איתא וכו' ועוד דאפי' ליכא מתוך וכו' עי' שם היטב והכי נמי בהיקש דמלמד מסובב מן המלמד שייך זה אפי' במקום דל"ש בו טעם של המלמד ודו"ק

ועי' רש"י זבחים (פ"ט.) ד"ה ועל היסוד ובאשם לא מצינו שנאמר עכ"ל דזה ג"כ פירכא מה שבחטאת נאמר