ארץ צבי (פרומר) א סב

תולדה במצו', ומינה דלשט"מ דאתרבי תולדות בכ"ד גם במצוה מועיל תולדה, אך י"ל דבנ"ד אף להתוס' מועיל דבק תולדות תופר דכיון דלא בעינן חבור גמור למשוי כולו כחד, וכיון דא"צ רק חבור קצת מצד א' י"ל דבזה לכו"ע דבק חשיב חבור

והנה יש עוד פרט א' בנדון הנ"ל בבתים ש"ר שחופין עליהם עור א' מלמעלה דאין עור החצון רואה את האויר, וזה תלי בב' תירוצים בתוס' מנחות (ל"ה.) בהא דדף (ל"ד:) דאם עשה של יד מד' עורות חופה עליהם עור א' ועושה אותן של יד, והק' התוס' הא אין רואה את האויר, ותירצו תי' א' דדוקא בהוסיף בית א' פסול אבל לא בחופה על כלו עור, עוד תרצו דפסול דאין רואה את האויר ל"ש רק בש"ר לא בשל יד, והנה לתי' קמא גם בנ"ד כשר, ולתי' בתרא בנ"ד דמיירי בש"ר י"ל דפסול, אך י"ל דגם לתי' בתרא כשר כיון דדבק חשיב חיבור והוי כעור א' ול"ח כלל שחופה עליו עור דאדרבא עור זה של מעלה הוא עיקר הבית, וע' נוב"י חאו"ח (סי' א') שהביא בשם הרא"ש טעם החילוק בין ש"ר לש"י משום דבש"ר שיש **(ומשני לאפקועי לאיסורי' מיני' ומינה דבבכור אדם דליכא איסורא ל"צ לאפרושי לבד, ולהנ"ל י"ל דתלי בפלוגתא הנ"ל אם מקיימין מצוה כשאין מתקיים תכלית המצוה דעיקר תכלית מצות הפרשה כדי לתת לכהן, וכשאין נותן לכהן אין מתקיים התכלית ולרבא דס"ל ל"מ ומ"מ הוי עבירה ה"נ הוי מצוה אף כשאין מתקיים התכלית כנ"ל ולאביי א"צ להפריש

וילה"ע במ"ש בשו"ע הרב ז"ל הי' ת"ת דתורה שבכתב יוצאין בלימוד אף שאינו מבין משא"כ תושבע"פ. וי"ל דתלי בהנ"ל, דתכלית הלימוד הוא שמביא לידי מעשה ואם אינו מבין לא מתקיים התכלית ותלי בהנ"ל אם יי"ח במעשה לבד בלא התכלית והא דתושבע"פ אינו יוצא דשם עיקר המצוה הוא ההבנה דזה צורת תושבע"פ שיהי' לבאר תושב"כ וכשאינו מבין גם המעשה אינו מקיים

וילה"ע דתלי בפלוגתא אי כבתה זקוק לה בנ"ח דתכלית המצוה שיהי' פרסומי ניסא חצי שעה ואם כבה נתבטל תכלית המצוה, וילה"ע מהא דכסהו ונתגלה פטור מלכסות אף דתכלית המצוה שיהי' מכוסה, וכסהו הרוח פטור מלכסות משום דסו"ס נתקיים תכלית המצוה, ומזה יש להוכיח דמקיים המצוה בין בהמעשה בלא תכלית בין בהתכלית לבד בלא מעשה, וע"כ בכסהו בעצמו ונתגלה קיים המצוה במעשה, וכסהו הרוח ולא נתגלה קיים המצוה בתכלית, וכעי"ז במילה נולד מהול פטור מלהטיף ד"ב למ"ד, ומי שנמול ביד"א ונמשך ערלתו אוכל בתרומה ד"ת דחשיב כמהול, ומ"מ בנולד מהול ונמשכה ערלתו לא קיים המצוה כמ"ש הט"ז ה' מילה

וע' רמב"ם פכ"ד מה' שבת סוף הלכה י"ב בענין עשה דתשבות וז"ל אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת וכו' כדי שלא יהי' כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית ולהצניע אבנים וכו' ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח עכ"ל משמע דאף שמתבטל תכלית המצוה אין אסור אלא מדרבנן, [ובהאי ענינא אמרתי בברכות (כ"א) יש מ"ד ס' קרא ק"ש ס' לא קרא אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן מיתיבי ובשכבך ובקומך האי בד"ת כתי' והק' התוס' הא כמה ברייתות ומשניות משמע דק"ש דאורייתא ונלע"ד בהקדם דברי המדרש סייף וספר ירדו כרוכין מן השמים אי סייפא לא ספרא אי ספרא לא סייפא וביאר, כ"ק מרן רשכבה"ג מסאכאטשאב בעל אגלי טל זצוקללה"ה לה"ה זי"ע דכל מיני מוסר שאדם לומד כשאינו באמצעות ד"ת הוא נשאר רק במוח ואינו פועל הלב לשנותו ממה שהוא וע"כ ראה ראינו כמה מחכמי או"ה שהיו חכמים מחוכמים בכל חכמה ומדע ומ"מ היו שחותי המדות מאד בכל תאו' ולא יכלו לעצור כח אף שהבינו בשכלם כי כל תאות עוה"ז הם הבל הבלים אי"ב ממש ואין זה עיקר התכלית מ"מ נשאר הבנה זו במוחם לבד והלב לא נתפעל מאומה משא"כ התורה יש לה סגולה שיאיר המוח על הלב ושיתנהג בכל מעשיו כפי שכלו והבנתי, ומיתת סייף הוא התזת הראש מן הגוף זה מרמז על שאין המוח מאיר על הלב ואין הגוף מתנהג כפי הבנתו וחכמתו וכאלו הי' הראש נפרד מן הגוף, וז"כ המדרש אי סייפא [אם תראה אדם שאף שיש לו שכל טוב ונבון בכל חכמה ומ"מ נשאר משוקע בשחיתת מדותיו זה ראי'] לא ספרא שלא למד בתורה, ואי ספרא אם תראה אדם שוקד על דלתי תורה בהתמדה תדע דלא סייפא שאין אצל אדם זה בחי' סייף כי סגולת התורה למי שעוסק בה שיהי' הלב מאיר על הגוף להתנהג פעולותיו כפי הבנת שכלו ולהכניע הגוף אל השכל עכד"ק דפח"ח

והנה עיקר תכלית מצות ק"ש להאמין כי ה' אחד ומשגיח בפרטית בכל פרט ופרט מעניני האדם, וא"א לאדם לקחת לעצמו משהו הנאה או תענוג או כבוד רק כמסת הנגזר עליו מן השמים, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימא, ממילא ינצל מגזל רבית ואונאה בשעת המסחר כי לא יועיל ולא יציל וינצל מפניות והתפארות ומחשבות חוץ בשעת עשיית מצוה או תורה כי ללא יועיל, אמנם יש אנשים אשר אומרים ק"ש פעמים בכ"י וממשיכין תיבת א' בכוונה עצומה ומ"מ בשעת המסחר לא ימלט מגזל ושקר ובשעת תו"מ לא ימלט מפניות והתפארות, וזה מטעם הנ"ל שאף שממשיך הדבר לתוך מוחו ושכלו מ"מ אין המוח מאיר על הלב ועיקר העצה לזה תורה כנ"ל וז"כ הגמ' האי בד"ת כתיב, היינו דאף דק"ש דאורייתא מ"מ עיקר תכלית המצוה שיהי' נמשך אמונת הק"ש לתוך תוכיות לבו ולהתנהג בכל מעשיו לפיהו זה בא באמצעית ד"ת לא זולת

והנה דעת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא ומדרבנן לחומרא י"ל דהרמב"ם לשיטתו בפכ"ד מה"ש הי"ב הנ"ל דחז"ל חשו שיתקיים גם תכלית המצוה ע"כ אע"ג דמה"ת ס' לקולא ופטור מהמצו', מ"מ הרי יחסר לו אור המצוה וגדולה מזו בזה"ק פ' בלק גבי ינוקא דאע"ג דהעוסק במצוה פטור מק"ש מ"מ חסר לו אור הק"ש, עיי"ש ואמטי להכי אמור רבנן סד"א לחומרא ויחזור ויעשה כדי שיתקיים בודאי תכלית המצוה, וז"כ הש"ס כאן בק"ש כיון דבלא"ה אין תכלית המצות מתקיים באמירה לבד רק באמצעות לימוד תורה ע"כ בס' קרא ממנ"פ פטור, מה"ת דאזלי' בתר המעשה לבד הרי ספד"א מה"ת לקולא ואי מדרבנן דאזלי' בתר תכלית הרי אין תכלית המצוה האמירה לבד, וע"כ ס"ל ס' קרא אי"ח וקורא]

ובהאי ענינא ראיתי לרמב"ן בס' המצות שורש א' (דף ה':) מדה"ס בחשבו הקולות שהקילו בדרבנן נגד דאורייתא כ' וז"ל ואמרו שבת (קכ"ח:) ביטול כלי מהיכנו דרבנן צעב"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן, ואע"פ שהצער הוה לא עשאו אדם זה ולא גרם אותו אלא בהמה היא שנפלה מאלי' לאמת המים והנה ביטול כלי מהיכנו קל בעיניהם מאד מפני שהוא דרבנן ודחו אותו עכ"ל והנה משמע מלשונו ז"ל דליכא צעב"ח רק כשגורם הצער בידים אבל אינו מוזהר מה"ת לסלק צער בע"ח שקרה ממילא ומ"מ דחי איסור דרבנן בשבילו ומזה הוכיח דאיסור דרבנן קל מאד בעיניהם, ומ"מ צריך ביאור כיון דאין בזה שום לתא דאיסור דאורייתא איך דחו שבות בשביל זה, וצ"ל דכיון דחזינן דהתורה אסרה צעב"ח הנה תכלית האיסור שלא יצטער בע"ח ממילא אף כשהוא בלא מעשה האדם שאינו עובר בזה מ"מ אזלינן בתר התכלית)**