ארץ צבי (פרומר) א ס

בתים לכו"ע נדון מחצה לכאן ומחצה לכאן ואין שם חולק ה"ה בנ"ד נדון לכו"ע מע"מ, אך באהלות שם משנה ג' מבואר דכותל שהוא לאויר ג"כ נדון מחצה למחצה היינו מחצה שייך לאויר ומחצה לבית ולא מצאנו בעלמא סברא זו לענין שום דין מדיני התורה וע"כ לומר כדאי' בש"ס סוכה (י"ח.) שאני הלכות טומאה דהכי גמירי לה ואין ללמוד משם למקום אחר, ומ"מ למדתי מפ"ב דכלים מ"ז לנ"ד דמצינו בברכות (נ"א.) ילפינן מטומאה לזימון, ועוד בכ"מ כזה, ואך מהא דאהלות יש הכרח שאין ללמוד מטומאה וע"כ לומר דשאני ה' טומאה]

עוי"ל דאף לת"ק דריב"נ דאין חולקין העובי לשנים מ"מ לת"ק ג"כ נשמע דחשיבי ב' כלים דהרי הר"ב אומר כן דמש"ה לת"ק בנטמא בשרץ נטמא א' מהם נטמא חברו משום דמק"ט מגבו וע"י שנטמא כלי א' עם כל דפנותיו ממילא נטמא הגב של חברו, ול"א בפשיטות דכולו כלי א' וע"כ דגם לת"ק קלמרין המתואמות ובית תבלין של עץ שיש לו כמה חללין בתוכו נחשב כל חלל כלי לעצמו והדופן שבין כלי לכלי שייך כולו לכאן וכולו לכאן, וה"נ בבתים של תפלין שיש בתוכה ד' חללים חשיבי שפיר ד' בתים, ודופן שבין בית לבית שייך לשניהם, ומ"מ חשיבי ד' בתים דעיקר שם בית קאי על החלל, כמו בשבת (דף ה'.) ביתא כמאן דמליא דמי, ובברכות (דף כ"ה:) כולא ביתא כד"א דמי, דקאי על חלל הבית, ואף דגם דפנות הבית נקראים בית מ"מ י"ל כיון שחלוקים לד' חללים זכ"א מהחללים יש לו דפנות דהרי הדפנות שייכים לכאן ולכאן שפיר חשיב ד' בתים, אמנם מחוורתא כדשנין מעיקרא דכיון שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בהחריץ שעושה שרוצה להפרידן לכו"ע חולקין את עוביו וחשיב שיש לכל בית דופן בפ"ע, וזה תי' יותר מרווח

הן אמת דיש להעיר ממ"ש בגבורות ה' פמ"ט על שיטת הרי"ף דצריך לברך על ד' כוסות ד' ברכות בפה"ג דכ"א מצוה בפ"ע, והק' הרא"ש דהרי חזינן דר' אשי בירך אכסא קמא של קידוש ולא יותר אפי' אכסא דברכתא לא בירך, ואע"ג דכוס של ברכה צריך כוס והוא מצוה בפ"ע, וע"ז השיב בגבורות ה' פמ"ט דשאני התם דכוס של ברהמ"ז אף דצריך כוס ל"צ כוס מחולק לעצמו, משא"כ בד' כוסות בעינן מספר ד' וא"כ בעינן כוסות מחולקים עיי"ש, וסמך לזה בר"ה (כ"ח.) דאפי' נימא שמע סוף תקיעה בלא תחלה או תחלה בלא סוף יצא מ"מ בתקע בראשונה ומשך בשני' כשתים אין בידו אלא א' משום דפסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן, וה"נ י"ל בנ"ד אע"ג דחשיב כל חלל כלי לעצמו מ"מ בבתים דבעינן מספר ד' בתים, וד' בתים לא חשיבי, מ"מ יש לחלק דשאני בנ"ד דעיקר שם בית הוא החלל והחללים חלוקים לד', ותו דכאן הרי המצוה דוקא שיהי' מעור א', הנה מצוותו בכך שלא יהיו מחולקים לגמרי, וא"כ אינו דומה להך דהתם

והנה לעיל הבאתי קושית החת"ס באו"ח (סי' ה') אהא דמנחות (ל"ב:) ואם אין חריצן ניכר פסולות פירש"י החריץ שבין בית לבית, והק' החת"ס למה תלי בחריצין הול"ל דצריך שיהי' ד' בתים פרודות וע"כ צ"ל דרומז למנהג הסופרים שלנו לדבק הד' בתים בדבק כדי שלא יתפרדו הרבה ויתקלקל הריבוע, וע"כ אשמעינן דאף שמדבק מ"מ צריך שלא יסתום לגמרי בדבק באופן שלא יתראה הפרידה וצריך לעשות חריץ, וע"ז הקשה הא מבואר בפי"ח דכלים דתפירה מחבר וה"נ דבק מחבר וא"כ חשיבי כבית א' ע"י הדבק עיי"ש. ומתוך דברינו מתבאר ישוב לזה, דכיון שיש ד' חללים, ולכל חלל יש דפנות או דחולקין את עוביו וחשיב שיש לכל בית דופן מיוחד לעצמו או כתי' השני דכיון דהחללים חלוקים ויש לכל חלל דפנות אף דהדפנות שייכים לכאן ולכאן מ"מ חשיב ד' בתים (וכבר כתבתי שהתי' הראשון יותר מרווח] אך שזה חיוב בפ"ע שיהי' עכ"פ ניכר מבחוץ שהם ד'. וע"ז סגי בחריץ ניכר, כל שעין רואה קצת פירוד אף שאין פירוד זה מועיל להפריד באמת הבתים לד' מ"מ שפיר דמי, וסברא זו מוכרחת גם להחת"ס ז"ל שהעלה שם דדבק אינו חיבור, וא"כ ק' למ"ל החריץ כיון דבלא"ה חשיבי פרודות, וע"כ דזה חיוב בפ"ע שיהי' ניכר לעין, וכיון דהחריץ אינו פועל להיות פרודות בעצם דלענין זה ל"צ חריץ להחת"ס רק שצריך לענין ראות העין, גם לדידן י"ל כן דאף דא"צ כלל הפרודות מבחוץ דלענין שם ד' בתים סגי מה שהם מחולקים בפנים לד' חלקים מ"מ בעינן חריץ לענין מראית העין לבד וכך הוא המצוה שיהי' ניכר לעין, ומכש"כ לתי' הראשון דע"פ דין חשיבי פרודות גם בחוץ משום דחולקין את עוביו, ואין חסר רק שיהי' פרודות גם למראית העין וכשיש חריץ בחוץ ניכר לעין הרי פרוד לגמרי בין בעצם בין למראית העין וכשר מכל צד

ולפי האמור י"ל דאם הי' משכחת עור עב מאד לחקוק בתוכו ד' חללים לד' פרשיות אף שבצד החיצון הוא א' לגמרי הי' כשר [אך שיהי' ניכר בחוץ ע"י חריץ] ומה דנקטו רש"י מנחות (ל"ד:) והטוש"ע (בסי' ל"ב) לעשות ע"י דפוס שיש בו ג' חריצין, היינו משום דהעור דק וא"א לחקוק בתוכו ד' חללים, וגם דלכתחלה יותר נכון שיהי' מעור א' ממש לא ע"י דיבוק דאפי' נימא דדבק חשיב חיבור מ"מ כיון שהמצוה שיהי' מעור א' נכון לכתחלה שיהי' אחד לגמרי, וכעי"ז כ' הפוסקים לענין מצה דאע"ג דסגי כשאוכל כבכא"פ מ"מ לכתחלה מצוה שיהי' בב"א ממש, וכעי"ז כ' באבנ"ז או"ח (סי' תל"ג סק"ג) לענין אגד דלולב דכיון דמבואר בירושלמי סוכה דצריך לאחוז הלולב עם ד' מינין ביד משום צירוף הווין שביניהם בקרא ע"כ מצוה לכתחלה שיהי' אחד לגמרי ושיהי' אגודים יחד עיי"ש, ובתוס' חולין (כ"ג:) ד"ה ואי דאע"ג דאתרבי חמץ נוקשה לענין תודה דחשיב חמץ מ"מ לכתחלה מצוה שיהי' חמץ גמור עיי"ש, וה"נ כיון שהמצוה שיהי' מעור א' מצוה לכתחלה שיהי' א' ממש ולא ע"י דבק, וכיון שהוא נעשה בעור א' ממילא א"א לעשות בו ד' בתים רק ע"י דפוס עם ג' חריצין, ממילא בדיעבד דדבק חבור וחשיב העור החצון עם הפנימי כעור א' עד שבתוכו ד' חללים אף שמבחוץ הוא א' שפיר דמי

ויש לה"ר לזה דבמנחות (ל"ד:) ואם אין חריצן ניכר פסולות פירש"י שעשה מחיצות הבתים מבפנים ואין חריץ ניכר מבחוץ, והק' השט"מ דאיך אפשר שיעשה ד' בתים מבפנים ואין חריץ ניכר מבחוץ אם לא פעלה עור עליהם עכ"ל ולהנ"ל י"ל דמיירי באמת שדיבק עור עליהם ומינה שאם הי' חריץ ניכר בחוץ הי' כשר

נשוב לקו' החת"ס הנ"ל בהא דמנחות (לד:) ואם אין חריצן ניכר פסולות, והק' חריץ מאן דכר שמי' והל"ל אם אין פרידתן ניכרת פסולה, ומה שתי' דמיירי בדבק דוחק הוא דאף אם נחליט דדבק חשיב חיבור מ"מ דבק מאן דכר שמיה, ונלע"ד מזה דבאמת כשר אפי' אין **(בחו"ל שמתיישבין שם ישראל חשיב קצת כא"י] וכ"מ קצת ברמב"ם פ"א מה' תרומות ובתמים דעים להראב"ד (סי' קע"ה) בשם ירושלמי פ"ב דמ"ק ה"ד, וכ"ז כששייך עכ"פ לישראל אמנם כשמשועבדות למלך דל"ח שלנו לגמרי שוב חשיב לגמרי קרקע דחו"ל וכמטלטלי דא"י דמי ואין עליו דין קרקע, ובס' מעשי ה' דחו"ל יש לקרקע דין מטלטלים כיון שהוא תחת יד השרים. ולפ"ז י"ל להיפוך דמטלטלים שהם כאן ע"פ ה' יחנו דינו כקרקע וכדאמרן:)**