ארץ צבי (פרומר) א נט

שיהי' כל אורך המינים מאוגד [דאז ל"ה אפשר לנענע רק במקצת הלולב היוצא למעלה מהאגד] והרי יכול לאגוד הלולב למטה במקום א' לבד ושפיר יכול לנענע בהמותר מן הג"ט ולמה צריך שיהי' יוצא טפח למעלה מהדס וערבה. ע"כ נראה דכיון דצריך אגד הי' ראוי שיהי' כולו מאוגד מראשו עד סופו אך דבאמת סגי באגד במקצתו דכיון דע"פ תורה אגד משוי חיבור חשיב עי"ז כאלו אגוד בפועל מראשו עד סופו. וכיון דאם הי' אגוד בפועל כולו ל"ה אפשר לנענע רק במה שלמעלה מן האגד גם השתא אינו מקיים המצו' רק בטפח היוצא דהג"ט חשבינן להו כאגודים וכאלו ל"ה אפשר לנענע בהם. ובזה א"ש נמי הך (דדף ל"ז.) דלמ"ד צריך אגד אף דסגי במקצת מ"מ צריך שיהי' ראוי לאוגדו כולו. דאל"כ ל"ש לומר דהוי כאלו אגוד כולו בפועל. וכעי"ז כ' התבו"ש (סי' ה') לענין תוכ"ד כד"ד דל"ש זה רק אם אפשר שיהי' בפועל בב"א אז מהני צירוף תוכ"ד שיחשב כאלו הי' בב"א ממש. וכעי"ז מצאתי בש"ס כריתות (ט"ו.) טעמא דר"א בב' ביאות בהעלם א' דחייב ב' ול"ח כמעשה עבירה א' משום דא"א לערבן אבל בקצר וקצר בהעלם א' דאפשר לערבן מודה ר"א דההעלם א' מחברן כאלו הי' בפועל בב"א. וכיון דאמר רבה להני דגדלי הושענא שיירי בה בית יד ש"מ דס"ל לולב אי"צ אגד

ועתה נבוא לנ"ד דכיון דהמצו' שיהי' ד' בתים מעור א' וחיבור ע"פ תורה משוי שיהי' כאלו מחוברים לגמרי יחד בכ"מ אפי' במקום הפרוד כנ"ל וא"כ איך חשיב ד' בתים והוי תרתי דסתרי. וע"כ דכך המצו' שיהי' ד' בתים בטבע אף דע"פ דין חשיבי כדבר א' ממש. וא"כ אף אי נימא לענין אין לבוד להחמיר דל"א תרתי דסתרי כאן מצותו בכך שיהי' תרתי דסתרי דהיינו או שיהי' חיבור ע"פ תורה ובטבע מחולק לד' בתים או להיפך וא"א לקיים המצו' כאן באופן אחר

ונשוב לדברינו. דלריב"נ בפ"ב מ"ז דחולקין את עוביו אף שהוא א' ה"נ חולקין את עובי הדפנות שבין בית לבית. והנה יש להסתפק מה ס"ל לת"ק דריב"נ בדין המשנה הנ"ל. ואציע מ"ש בזה בחידושי לכלים וז"ל ק' לי למה לא פליג ריב"נ גם ברישא בטבלא של חרס שהוא מלאה קערות שנטמא א' מהן בשרץ דלא נטמאו כולן והול"ל נמי חולקין את עוביו [לענין לטמא אחרים לדיעות דכל"ח מטמא מגבו] המשמש לטמא טמא המשמש לטהור טהור. עוד ק' למה לא תנן במתני' מה ס"ל לת"ק בדין עוביו אם כולו טהור או כולו טמא. ובר"ב כ' דלית הלכתא כריב"נ אבל לא כ' מה ס"ל לת"ק בזה. ונראה דחדא קושי' מתורצת בחברתה. וראשית אבאר מה ס"ל לת"ק בדין עוביו. ונראה דהדבר מבואר להדי'. דהרי הר"ב כ' דמש"ה בסיפא לא נקיט שנטמא בשרץ דאם נטמא בשרץ ודאי הי' הדין דנטמאו כולן דכלי עץ מק"ט מגבו. וכיון דגבו טמא ממילא כולו טמא. ודוקא ברישא דמיירי בכל"ח דאינו מק"ט מגבו אז הדין לא נטמאו כולן עיי"ש. וא"כ חינה דס"ל לת"ק דכל עוביו טמא דאם הי' הדין חולקין את עוביו א"כ ל"ש כלל סברא הנ"ל. דהרי הגב של שאר הכלים לא נטמא כלל דכל כלי יש לו גב לעצמו וע"כ דכל עוביו נטמא. ומ"מ חשיב רק טומאת גבו אף דמעבר השני הוא תוכו של כלי שני מ"מ בתור כלי שני לא קיבל טומאה רק בתור כלי החיצון ומפאת כלי החיצון כולו משמש בתורת גבו. וכיון דמק"ט רק מפאת היותו חלק מכלי החיצון שנטמא ולכלי זה משמש בתורת גב ע"כ חשוב שקיבל טומאה מגבו. וכ"ז פשוט וברור. ובזה מובן מה דריב"נ אמר חולקין את עוביו. והקשיתי למה לא תנן מעיקרא דברי ת"ק בזה ולהנ"ל א"ש דמדקאמר ת"ק שנטמא א' במשקה לא נטמא חברו. ומינה דאם נטמא בשרץ נטמא חברו וע"כ כמ"ש הרב דמק"ט מגבו ומינה דס"ל כל עוביו טמא וע"ז פליג ריב"נ דחולקין את עוביו. וק"ל. ובזה מובן מה דלא תנן פלוגתת ריב"נ ברישא דברישא ל"ה מצי למיתני ריב"נ אמר חולקין את עוביו דמנלן דס"ל לת"ק להיפך. ועיקר ההוכחה דת"ק ס"ל להיפך הוא רק מסיפא ע"כ תנן פלוגתת ריב"נ בסיפא. וכ"ז ברור בס"ד. היוצא מדברינו דבאמת פליג ת"ק עם ריב"נ גם ברישא וכ"מ להדי' בתוס' יו"ט (פ"ו) דכלים מ"ג ד"ה האמצעים ובפכ"ה דכלים מ"ה ע"כ לשוני. וא"כ לכאורה דברינו הנ"ל לא יתכנו אליבא דהלכתא דהלכה כת"ק נגד ריב"נ. אך י"ל דכיון דפליגי בזה ת"ק וריב"נ א"כ יש סברא לכאן ולכאן כמו בכל פלוגתא דאלו ואלו דא"ח הן כידוע. ואף דאין הלכה כן מ"מ שוב תלוי במחשבתו. דכעי"ז איתא בפ"ב דפיאה מ"ה בזורע שני מיני חיטין בשדהו עשאן גורן א' נותן פאה א' עשאן ב' גרנות נותן שתי פיאות. וכשהם לגמרי שתי מינים ל"מ עשאן גורן א'. וכשהם לגמרי מין א' ל"מ עשאן ב' גרנות. אך בב' מיני חיטין שהם קצת מין א' ומ"מ הם מחולקין שזה שחמתית וזה לבנה אזלינן בתר מחשבתו. עיי"ש. וכעי"ז במנחות (י"ד:) הכ' עשאן גוף א' והכ' עשאן ב' גופין ערבינהו מתערבין פלגינהו מתפלגין. הנה דהיכא דיש סברא לכאן ולכאן אם נחשבין גוף א' או ב' גופין תלוי במחשבתו. וה"נ תלוי במחשבתו. וכיון דרוצה לקיים מצות תפלין כתקונה מסתמא רצונו שיהי' מחולקין שיהי' חציו שייך לכאן וחציו לכאן ע"כ בזה לכו"ע חולקין את עוביו וחשיב מחמת זה כד' בתים. וכש"כ שעושה מעשה ועושה חריץ בחוץ בין בית לבית להורות שחצי העובי שייך לבית זה וחצי לבית הסמוך לו

וי"ל עוד עפמ"ש בפי' הטור עה"ת פ' שמיני י' פסוק ד' דהמשכן הי' דינו כמחובר לקרקע דכיון דכתי' ע"פ ה' יחנו כמאן דקביעי לה מקום דמי. ולשון זה הוא כש"ס עירובין נ"ה: אבל שם הוא רק לענין שלא יחשב עראי רק קבע אבל לא לעשות מתלוש מחובר ובטור שימש בסברא זו גם לענין לעשות מחובר. ולפ"ז לפי המבואר בחולין ט"ז. דהמחובר לאדם דינו כמחובר לקרקע י"ל דתפלין שמצו' לקושרם ביד ובזרוע וע"פ ה' יחנו על האדם חשובים כמחוברים לאדם חבור גמור [וע' חולין פ"ט מבואר דהא דכתי' וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך אלו תפלין "שבראש" זה בא ע"י הרצועות של תפלין דוק ותשכח היינו דע"י הרצועות מתחברים התפלין עם האדם וחשיבי כעצם מעצמיו ומה"ט אמר תפלין שבראש ולא של ראש] ואולי י"ל דמהאי טעמא נקרא "בית" של תפלין ובתים של תפלין במנחות ל"ה: לרמוז דחשיבי מחובר כמו בית. **(והמעיין בתוס' קדושין ל"ו: ד"ה כל מצו' יראה לעינים דכל [ענין מחובר לקרקע מחמת שעי"ז מחובר יותר עם האדם ואינו יכול להפרד ממנו שהרי כ' ד"ה כל מצו' וז"ל וי"ל טעם דלפיכך בטלו תרומות ומעשרות לפי שעכשיו בחו"ל אין הקרקעות שלנו שהרי משועבדות הם למלך א"כ אין להם דין קרקע עכ"ל והוא פלא דלמה אין לו דין קרקע [ובחולין ו': כתבו שאין השדות שלנו לפיכך הם פטורים מתו"מ, אבל לא שלא יהי' להם דין קרקע מחמת זה] מזה נראה בעליל דכל ענין מחובר לקרקע מחמת שעי"ז מחובר יותר עם האדם ובזה מובן האי דערכין כ"ט דקרקע דחו"ל כמטלטלי דא"י דמי משום דמקומו של איש ישראל הוא בא"י ואין לו חבור עם קניניו שבחו"ל ע"כ כמטלטלי דמי] ומה דחז"ל חייבו גם בחו"ל משום דהשדה עכ"פ שייך לישראל וחשוב קצת כא"י מטעם זה וכ"מ בקיצור ליקוטי מהר"ן סי' תקכ"א דמקום)** ואם כנים הדברים אולי י"ל דכיון דבאהלות (פ"ו מ"ג ומ"ד) דכותל שבין ב'