ארץ צבי (פרומר) א מח

ונשוב לנ"ד דלא חשיב מכשיל ברכה לבטלה דגם בציצית של"ש אפשר דאיכא קצת מצוה ושייך לברך וצונו כמו בטלית שאולה, וכעין ד' התוס' פסחים (קט"ו.) למ"ד מצ"כ והיתה בלא כוונה לא יצא יד"ח מ"מ גם בלי כוונה שם מצוה עלה, ולכאו' יש לדחות דאינו דומה לטלית שאולה דיכול לומר וצונו כיון שהוא קצת מצוה ודבר טוב והגון לעשות כן, משא"כ בנ"ד דאדרבה איסורא עביד שלובש בגד בלא ציצית כשרין אינו יכול לומר וצונו דהו' בוצע ברך, וכן ל"ד להתוס' פסחים (קט"ו.) מחמת חילוק זה דהתם אם נעשה בלא כוונה הו' קצת מצוה דאינו עובר שום איסורא בזה, משא"כ בנ"ד דבלבישת הבגד איסורא עביד שאין בהם ציצית כשרין לגמרי כמחוייב ולובש בגד בלא ציצית, וציצית אלו אין מספיקין לפטור הבגד כנ"ל, ועדיין י"ל דכיון דלענין איסור ללבוש הבגד בלא ציצית כתבתי לעיל דאיכא ס"ס להתיר א' שמא כרי"ף ורמב"ם דטלית של משי פטור מציצית מה"ת ושמא ציצית אלו ג"כ כשרים והו' ס"ס בדאו' וס' אחד בדרבנן, וכיון דאיסור לבישה אזיל לה שוב שפיר שייך לברך עליו ג"כ מחמת קצת מצוה דאית בה אפי' נטווין של"ש כמו טלית שאולה וכהא דתוס' פסחים (קט"ו.) הנ"ל

ולענין ברכה גם לרי"ף ורמב"ם שייך לברך דעכ"פ מדרבנן חייב בציצית, ותו נלע"ד דלרי"ף ורמב"ם עדיף דאפי' נימא דליכא מצוה כלל בציצית דעשויין של"ש מ"מ כיון דעכ"פ ס' אולי כשרים שוב מותר לברך עליהם דכיון דמצד ספק דרבנן לקולא יוצא בציצית כאילו חשיב כודאי מצוה ומותר לברך ע"ז, וכעי"ז כ' מג"א (סי' קנ"ט סקט"ו) דהיכא דנוטל ידיו בספק נטילה מותר לברך עליו כיון דיוצא בנטילה זו מצד ספק דרבנן לקולא, ובשו"ת נודע בשערים (סי' ט') מסתפק בזה עיי"ש, ומצאתי כזה עוד בשו"ע הרב ז"ל (סי' קס"ח סי"ב) באמצע הדיבור, שספק ברכה של דבריהם להקל ואפי' לכתחילה אין כאן חשש ברכה לבטלה שכיון שהקילו חכמים בדבריהם לצאת בספק ברכה אין זו ברכה שאינה צריכה ואינה לבטלה בודאי כיון שיוצא בה יד"ח ורשאי לאכול על ידה עכ"ל

ות"ל מצאתי סברא זו מפורש במנחות (ס"ו.) דמותר לספור בה"ש ולברך עליו משום דספירה בזה"ז דרבנן וספד"ר לקולא, הנה מפורש דמצד ספד"ר לקולא מותר לברך ג"כ, והיינו כהנ"ל דכיון דסד"ר להקל חשיב מצוה ודאית ורשאי לברך עליו, ולהדיעות דבגד משי חייב בציצית מה"ת, שוב י"ל כסברא הנ"ל, דאף בציצית שאין טוויין לשמה יש עכ"פ קצת מצו' ושייך לברך עליו כמו בטלית שאולה, וא"ש בסייעתא דשמיא

[עוי"ל דכיון דבגמ' מנחות פליגי רב ושמואל אי בעינן טווי' לשמה ולא אפסקי' מאי הילכתא בהדיא, י"ל דבטלית משי שהוא דרבנן לרי"ף ורמב"ם סומכין על מ"ד דל"צ טווי' לשמה, כעין נדה (ט':) כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד בדרבנן]

ועתה נבוא להחשש השלישי דלפני עור, דהיינו לענין הוצאה בשבת במקום שאין עירוב דהציצית הו' משוי, י"ל עוד סניף דלית לן היום ר"ה דאורייתא דאין ס' ריבוא בוקעין, ובדרבנן יש דיעות דליכא לפ"ע כלל כמ"ש התורת חסד (סי' ה') בשם הרמב"ן והריטב"א ריש מו"ק ורמב"ן סופ"ק דע"ז עיי"ש, וכיון דלכו"ע ליכא בזה רק לפ"ע דרבנן, כיון דלא קאי בתרי עברי דנהרא והדבר נוגע לפרנסתו, ע"כ נלפע"ד לסמוך ע"ז להלכה למעשה וי"ר שלא אכשל בדבר הלכה

ודבר שאלה הראשונה בטליתות שנרשם עליהם פסוק להתעטף בציצית בשם ומלכות אם מותר להסתחר בהם אף דודאי אין לרשום פסוקים בטלית כדאי' בשו"ע יו"ד (סי' רפ"ג סעיף ד'), מ"מ שיהי' איסור לעשות בו סחורה לא שמענו, ומש"כ כבודו דאולי ישבו עליו, א"כ גם תפלין לא נמכור להם גם סידורים וחומשים אולי ישבו עליהם, ואם יאמר דתפלין הם תשמישי קדושה ואסור לנהג בהם בזיון, משא"כ טלית אינו רק תשמיש מצוה כמגילה (כ':), [והנה לדעת הב"ח או"ח (סי' כ"א) אליבא דשאילתות אפי' טלית אסור לישב עליו כל זמן שראוי למצוותו אפי' שלא בשעת קיום המצוה עיי"ש, אך הט"ז שם חולק וס"ל דשלא בשעת קיום מצוותו לכו"ע שרי אפי' לשאילתות, שו"ר דז"א דהב"ח לא אסר אלא תשמיש דציצית אבל לא תשמיש הטלית כי הטלית אפי' תשמיש מצוה לא חשיב, וכן השו"ע (סי' כ"א) לא דיבר אלא מחוטי הציצית עיי"ש] הנה ההמון אינם לומדים ואינם יודעים לחלק בין זה לזה, ומי שנזהר בכבוד תפלין וספרים גם בטלית של מצוה נזהר בכבודו, והרי מוכחין דברים כאלו כגון טישטיכלעך לחלות לליל ש"ק ורשום בהם ג"כ ברכות וקידוש וכן הדגלים לשמחת תורה אף דודאי נכון לבטל זה שלא לרשום ברכות אדברים כאלו דיכול לבוא לידי בזיון כד' היו"ד (סי' רס"ג ס"ד) הנ"ל, וכעי"ז ברמ"א יו"ד (סי' רע"ו סי"ג) וכעי"ז בש"ס ר"ה (י"ט:) דעשו יו"ט כד בטלה אדכרתא מן שטריא משום שהי' בא לידי בזיון, אבל גם משם עצמו יש ראי' דאין לאסור בדיעבד דאטו קודם שבטלו אדכרתא מן שטריא הי' אסור ללוות מעות על שטר, זה ודאי אינו דלא מצינו זה רק שהי' מתאמצים לבטל זה מן השטרות שלא להזכיר שם אבל גם קודם שבטלו היו לווין על שטרות מחמת של"ה עצה אחרת דמלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי, ועכ"פ נשמע דבשעהד"ח שרי וה"ה דבדיעבד מותר להסתחר בו, ועוד נ' דטליתות עדיפי דבשלמא שטר עומד להפרע ולזורקו לאשפה משא"כ טלית של מצוה אינו עומד לנהג בו בזיון, ועוד נ"ל דאין איסור בזיון רק במתכוון אבל בלא כוונה ל"ח בזיון כלל, [זה פירוש לדבר חובל בחברו חייב משום ה' דברים ואמרי' אדם מועד לעולם וחייב ד' דברים אבל בושת א"ח עד שיתכוון והיינו דאם אינו מתכוון ל"ח בושת כלל, ואף דהתם מקרא ילפינן לה, מ"מ הוא סברא ג"כ], וזה אני כותב לסניף בעלמא

ע"כ נלע"ד להתיר לכבודו להסתחר במסחר הטליתות של משי, וגם בהציצית של משי, אמנם כאשר יסוד ההיתר הוא משום דבלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא לפ"ע דאו' לכו"ע, אם יהי' קונה שיכיר בו או שיסתפק בו שאם יאמר לו שיש שאלה על הציצית הללו והוא ספד"א וע"כ נכון יותר לקנות ציצית של צמר, יציית לו מחוייב להודיעו, וע' תורת חסד (סי' ה' סק"מ) מש"כ דאם המכשיל מזיד והנכשל שוגג המכשיל עובר כל האיסור, עיי"ש, ואני מצאתי מפורש כן ברמב"ן פ' מטות עמש"כ בשם ספרי ונשא את עונה שהגורם תקלה לחברו נכנס תחתיו לכל העונשין וכו' וכ' הרמב"ן דהיי"ד כשהנכשל שוגג עיי"ש, הנה מפורש כן, אך באוה"ח ר"פ אמור דל"ש איסור זה רק בכלאים ובטומאת כהן ע"ש היכא רמיזא בקראי, וזה דלא כתוח"ס דנקט בפשיטות דשייך איסור זה בכה"ת ומד' הרמב"ן ר"פ מטות מבואר רק דנענש ביד"ש אבל שיחשב ממש כעובר על הלאו שיהי' לוקה בדיני אדם זה ל"ש רק בכלאים ובטומאת כהן, וראיתי ברמב"ן פ' בא (י"ב פ' ט"ז) כל מלאכה לא יעשה בה בפירש"י אפי' ע"י אחרים ולא הבינותי זה שאם האחרים האלו ישראל הם עצמם אסורין ואין אני מוזהר במלאכתו שלא תעשה על ידו אלא שאם מטעה אותו באיסור עובר משום לפ"ע ל"ת מכשול עיי"ש מבואר איפוא להדיא דאפי' במטעה אותו דהיינו שהנכשל שוגג והמכשיל מזיד מ"מ אינו עובר רק בלפ"ע, וקצ"ע מש"כ הרמב"ן שאם מטעה אותו באיסור עובר בלפ"ע שהרי אפי' באינו מטעה עובר בלפ"ע, וצ"ל דבאינו מטעה אותו לא פסיקא מילתא דיעבור בלפ"ע