ארץ צבי (פרומר) א מה

המים **(יש להביא ראיה לזה מהא דקיימ"ל דמועיל המשכה לטהר שאובין כשיש במקוה כ"א סאה כדקיימ"ל (סי' ר"א סעיף נ"ד) ולכאור' קשה הרי איתא שם סעיף ל"ט דאם זולף אדם בידיו או ברגליו ג' לוגין למקוה פסליהו, הרי דאף שלא נשאב בכלי כל שהולך בכח האדם חשוב שאובין א"כ אף דמהני המשכה לטהר פסול שאובין דמעיקרא מ"מ הרי חוזר ונפסל אחר ההמשכה כשמגיע לאויר המקוה והולך עדיין מכוח האדם ונפסלין וע"כ צ"ל דמה שהמים נתפשטין ונמשכים לא חשוב כחו וראיתי בב"ח סימן ר"א דף ק"ח ד"ה המקוה שיש בו כ"א סאה נראה שנתקשה בזה וכתב דמיירי שלא נשפכו המים למקוה עד שסילק השופך ידיו עיי"ש משמע דס"ל ז"ל דל"ח כחו לפסול המקוה רק באזיל מיניה ומיניה ע' ב"ק (י"ח. ומ"ד:)

שוב ראיתי בבית יוסף סי' ר"א דק"ח: ד"ה שיעור בשם תשב"ץ סי' מ"ט שכ' בשם ספר המנהגות ששיעור ההמשכה ממקום רחוק כדי שתכלה רגל ההמשכה קודם שיגיע מים למקוה והוא חומרא יתירה אין לה ראי' עכ"ל משמע דספר המנהגות ס"ל כסברת הב"ח והתשב"ץ חולק על זה וס"ל אפילו לא סילק ידו לא חשוב כחו:)** מ"מ י"ל דאי"ר לנ"ד דדוקא במים אפי' אם הי' נשפכין על הארץ מעצמן בלי כח אדם כלל ג"כ טיבען להתפשט אילך ואילך וא"כ במה שמתפשטין הלאה אינו כחו כלל דמכחו הי' נשאר מונח על הארץ כמו המערה אבן על הארץ אך מחמת שא"א להמים להיות מונח במקום זה ששפכו ע"כ מתפשט מעצמו אילך ואילך ולא פתיך בי' כחו כלל, במה שנשפך לחוץ, [והו' כעין זרק צרור למעלה ונפל לתחת בסנהדרין (ע"ז) דל"ח כחו משום דלא פתיך ביה כחו כלל דטבע כל גשם ליפול מעצמו לתחת עייש"ה] ע"כ דומה לאשקיל בידקא דמיא דיש חילוק בין כחו א' לכח שני, משא"כ במאשין שע"י תנועתו הראשונה הוא מתגלגל והולך יש לומר דחשיב מעשה מחמת שמניח גחלים בהמאשין כדי שיתבער האש והאש דוחה העלעקטרי חשיב ג"כ חציו, גם י"ל דמה שמניח בו הצמר לטוות חשיב חציו כמו שכ' התו' סנהדרין (ע"ז) וב"ק (נ"ו) דאין חילוק בין מקרב האש אל הדבר למקרב הדבר אל האש, ומש"כ המג"א (סי' רנ"ב) דהמניח חיטין ברחיים של מים אי"ב חיוב חטאת, כבר חלקו עליו האחרונים בשם דחייב, וא"כ ה"ה בנ"ד כשמניח הצמר בתוך המאשין חשיב חציו, עוד יש לצרף מה שכ' הרמ"ה בסנהדרין (ע"ז) דהא דמחלק בין כח א' לכח שני היי"ד כשנפסק מעט כהא דב"מ (קי"ז) דפסקי מיא והדר נפלי, וכ' ע"ז שהוא המחוור שבפירושי ש

ולענ"ד כן מבואר בפי' הר' יונתן לעירובין סו"פ כיצד משתתפין במשנה דחצר שהוא פחותה מד"א אין שופכין לתוכה מים בשבת עש"ה, והנה דעת התוס' סנהדרין (ע"ז) דכמו לענין נזקין אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ע"י רוח מצוי' והזיקו חייב דחשיב אשו משום חציו ה"נ לענין רציחה ולענין שחיטה חשיב כחו כה"ג, ולפי"ז קו"ח לנ"ד דמה שמניע בתחילתו חשיב אח"כ כל משך תנועתו חציו, ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דמחלקין בבידקא דמיא בין כח ראשון לכח שני היי"ד התם שאינו רק מסלק המונע וכמש"כ המג"א (סי' קנ"ט) סקכ"א הנ"ל, אבל בכחו ממש לעולם חשיב חציו דלא גרע מאבנו סכינו ומשאו שנפלו ע"י רוח מצוי', וה"נ העלעקטריטשני לא גרע מרוח מצוי', אך דעת הר"ן בסנהדרין (ע"ז) דל"ש אשו משום חציו רק בנזקין ולא בשאר דיני התורה ולדבריו אי"ר, ואולי י"ל דזה איבעית הגמ' בב"מ (צ"א.) מהו להכניס מין ושאינו מינו לדיר, היינו אם זה חשיב מרביע מצד אשמ"ח כמו אסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' וה"נ חשיב כרוח מצוי', ומדמסיק ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת משמע דבשאר איסורין ל"א אשמ"ח וכדעת החי' הר"ן, אך מקו' הנימוק"י ב"ק כ"ב שיהי' אסור להדליק נר בע"ש שידלק בשבת מצד אשמ"ח מבואר כהתוס'

ונלע"ד ראי' לדבריהם ז"ל מהמבואר בפסחים (פ"ד:) דאף דהשורף בעצמות אי"ח משום שבירת העצם מ"מ אי נפקע העצם מחמת האש חשיב שבירת עצם עיש"ה, הנה דאפי' לענין שאר איסורין אמרינן אשו משום חציו ומה שנפקע ע"י כח האש חשיב חציו, עוד סמוכין לזה מהמבואר בעירובין (ט"ו) דאם נטע אילן ע"ד מחיצה ל"ח לחי העומד מאיליו עיי"ש, וזה הוכחת האגלי טל מלאכת זורע (אות כ"ד סק"ה) עיי"ש, ואם צמח האילן מכחו חשיב חציו כש"כ מה שפועל ע"י מאשין, עוד סמך ממנחות (נ"ז:) הניח שאור ע"ג עיסה והלך לו ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת [ופרש"י כי היכי דמחייב מניח בשר ע"ג גחלים בשבת ונצלה מאליו ה"ה ה"נ דחייב] עיי"ש, הנה מזה נמי מוכח דאשו משום חציו גם בשאר איסורין דמה שנתחמץ ע"י השאור חשבינן לי' כמעשיו, ויש לדחות ראי' זו דלכאו' ק' איך יליף מחמץ ממעשה שבת דילמא שאני שבת דמלאכת מחשבת אס"ת ע"כ גרמא חשיב כמעשה כדאי' בב"ק (ד' ס'.) לענין זורה, אך י"ל דהנה ברש"י חגיגה (י':) דהא דבעינן מלאכת מחשבת ממשכן ילפינן דכתיב בי' מלאכת מחשבת, והנה בפתיחה לס' אגלי טל הביא ב' דיעות הא דילפינן מלאכת שבת ממלאכת המשכן אם הפי' מבנין המשכן או דילפינן גם מקרבנות, והעלה דלדעת ר"ח ורב האי והגאונים ילפינן גם מקרבנות עיי"ש א"כ גם בקרבנות בעי מחשבה, ע"כ י"ל דאיסור של קרבנות דינו כשבת דתלי במחשבת וע"כ המחמץ מנחה דינו כשבת דבעיא מחשבת ע"כ גם גרמא חייב בו ושפיר ילפינן ממעשה שבת, אבל לשאר דיני התורה אין לנו, אך לפי"ז גם בנ"ד י"ל דסגי בגרמא כיון דצריך לשמה הו' כמלאכת מחשבת וכמ"ש לעיל, אך כ"ז אם היינו יודעין שעושין לשמה, אך אפשר שאין עושין כלל לשמה כמ"ש כ"ת

והנה בתוס' מנחות (מ"ב.) ד"ה מול ימול בתי' השני כ' דסת"ם לא בעי כתיבה בפי' לשמה וגם סתמא כשר רק של"ש פסול, ולפ"ז י"ל דה"ה טוי' בציצית, אך ד' תוס' אלו לא הובאו בפוסקים ואין לסמוך ע"ז להלכה, אמנם הרי הלכה רווחת בגמ' ובשו"ע (סי' כ') דסתם ציצית הנקחין מישראל הם בחזקת כשרות, וגדולה מזו כ' במג"א (סי' י"א סק"א) ובשו"ע הרב ז"ל (ס"כ ס"ה) דהמוצא חוטי ציצית בשוק כשרין דוודאי לשם ציצית נעשו ולמה נחוש בציצית אלו, אך מ"מ ציצית אלו ספק פסולין דמי יודע אופן עשיית המאשין ואולי אינו נעשה בכח אדם כלל ופסולין כמ"ש הדברי חיים הנ"ל, ואפשר דכח האדם בהעלעקטרי אינו רק הסרת המונע שפותחין הקראהן המכסה ומונע כח העלעקטרי וע"י שפותח הקראהן יוצא העלעקטרי מעצמו ופועל פעולתו, [וכעי"ז הוא בעלעקטרי שע בעלייכטונג יש ג"כ זלאנטשניק שהאדם מניע ומסבבו ועי"ז נפתח זרם העלעקטרי ומאיר בבית] וזה דומה להסרת ברזא דכח שני ל"ח כחו כדאיתא בשו"ע או"ח (סי' קנ"ט) לענין נטילת ידים דצריך להסיר הברזא בכל פעם, והיינו משום דאינו רק הסרת המונע כמו אשקיל בידקא דמיא וכמש"כ המג"א שם, ואני למדתי זכות לעיל דאולי הוא נעשה בכח אדם וגם אולי מועיל גרמא לענין לשמה אבל אינו אלא ספק: