ארץ צבי (פרומר) א מד

כירוט (פ"ג) דיומא (ה"ו) אבני קודש צריכין שתהי' חציבתן בקודש פי' לשם קודש. הביאו המלחמות פ"ק דסוכה, וע' אבנ"ז או"ח (סי' י"ח) סקכ"א, בהג"ה ע"ש. ומינה דכל מידי דבעי לשמה דינו כמלאכת מחשבת

ונראה ראי' לזה דבגיטין (כ'.) אמרינן וכתב ולא חקק דחק תוכות פסול בגט ופריך מציץ דתניא לא הי' שוקע אלא בולט כדנרי זהב. וק' לפמ"ש הר"ן בפ' הבונה והמרדכי (פ"ב) דגיטין דחק תוכות חייב בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה א"כ מאי פריך מציץ אגט. הרי ציץ ממעשה המשכן. ובמשכן כ' מלאכת מחשבת ע"כ גם חק תוכות כשר בו. ולהנ"ל א"ש דגם גט דומה למלאכת המשכן כיון דבעינן בי' לשמה. ושפיר מדמי להו אהדדי אך ק' ע"ז מד' הר"ן ומרדכי הנ"ל שכתבו דבשבת חייב חק תוכות משום דמלאכת מחשבת אס"ת וק' הא גט ג"כ דמי למלאכת מחשבת ומ"מ פסול חק תוכות וע"כ דליתא

אך יש לדון דכיון דלא מצינו דבעי מעשה בטוויית ציצים [דאע"ג דכ' ועשו להם ציצית. גדילים תעשה לך. אין לדרוש דרשות מדעתנו לומר שיצטרך עשי'. והרי בסוכה כתיב ל"כ תעשה ופסלינן תעשה ולא מן העשוי מ"מ סוכת גנב"ך כשר כדאיתא סוכה דף ח':] אך כשעושה אחר ל"מ לשמה שלו דזה מחשב וזה עובד ל"מ. ע' זבחים (מ"ז:) וכן כשאינו עושה מעשה כלל אין לו שייכות להמעשה יותר מאחר ואין נתפס הלשמה שלו. וזה י"ל הטעם דל"מ שימור של אחר שאינו אופה המצות כקו' החת"ס הנ"ל. והיינו משום שאין המחשבה נתפסת על מעשה של אחר. כמו בזה מחשב וזה עובד דל"מ, וכ"ז שאינו עושה מעשה כלל אבל כל שעושה קצת מעשה אף דל"ה רק גרמא מ"מ כיון דליכא כאן מעשה אחר דעדיף מיני' שפיר מחשבה נתפסת על פעולתו זו. כיון דאי"צ מעשה בעצם רק כדי שיהי' נתפסת המחשבה שלו. גם בגרמא שפיר דמי. והנה ראיתי בס' חקר הלכה (ד' ע"ט:) דה"ר דגרמא לא מהני היכא דצריך לשמה משיטת הרמב"ם שכ' דתליית החוטין ל"ב לשמה וכ' הב"י דראייתו מדמעיטה התורה נכרי ואי"נ דבעי לשמה תיפ"ל דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד. וע"ז כ' בס' הנ"ל דאי"נ דלענין לשמה סגי בגרמא איצטריך קרא אם הישראל התחיל מעשה גרמא והשאר עושה הנכרי, דאם הפסול רק מצד לשמה כשר דהנכרי אינו מגרע. משא"כ כאן דהתורה מיעטה נכרי הו' עצם פסול ואינו נכשר בגרמת הישראל לבד ע"ש. ולא הבנתי ראייתו דל"מ לשמה בגרמא רק אם עכ"פ כל העשיי' בגרמא דידי' משא"כ אם הנכרי עושה אח"כ דחלק פעולת הנכרי לא נעשה בגרמא דידי' פשיטא דפסול כמ"ש שם בעצמו דבעינן דגם גמר התלי' יהי' לשמה. אולי כוונתו דמיירי שהתחיל בגרמא באופן שיהי' אפשר שיגמר כל עשיית הציצית ע"י גרמתו אף בלי עשיית הנכרי ואח"כ בא נכרי. וע"כ הק' דמצד לשמה ראוי שיוכשר דחשיב כל המעשה לשמה דכיון דהי' אפשר שיגמר מכח ישראל לבד. וכעי"ז מצינו ר"פ כיצד הרגל. הזורק כלים מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור השני וחייב הראשון דבתר מעיקרא אזלינן וחשב כל המעשה מכח הראשון. אבל לפי"ז גם לענין פסול נכרי נימא דבתר מעיקרא אזלינן וחשיב המעשה של ישראל בד

אמנם לקושטא דמילתא נ' דב' תשובות בדבר. חדא די"ל דלענין זה לא אמרינן בתר מעיקרא אזלינן וכמו בשבת (ד' ק"ב) לענין תחלתו וסופו שגגה לא אמרינן בתר מעיקרא אזלינן ובעינן גם סופו בשגגה] ועוד דע"כ ל"א דסגי בגרמא רק כשאין בזה פעולה מאדם אחר שעדיפא מפעולה שלו אז מייחסין כל המעשה אליו. משא"כ בזה דהוא עושה רק בגרמא והנכרי עושה מעשה גמורה אח"כ אי אפשר לייחס המעשה אליו רק להנכרי כיון דמעשה הנכרי עדיף מיני'. כמו זה מחשב וזה עובד ל"מ. וכעין סברא שכתבתי יש בתוס' זבחים (ו'.) לענין מקופיא מכפר דהיכא דאיכא בעלים אחרים לקרבן שמתכפרין בו מקיבעא אז המתכפר מקופיא ל"ח בעלים כלל. אבל בליכא בעלים אחרים דעדיפי מיני' שפיר חשיב ג"ז בעלים גבי כפרת קופיא כיון דליכא בעלים דעדיפי מיני'. וכעין סברא זו כ' בפנ"י ב"ק (כ"ב:) על רש"י ד"ה רי"א אפי' שלהבת. לענין אשו משום חציו עצמו. דהיכא דיש אחר שפועל יותר ממנו ל"ח חציו ואם אין אחר שפועל יותר ממנו חשיב גם זה חציו עש"ה

עוד ראיתי שם שהוכיח מריש זבחים דבעינן לשמה מתחלה ועד סוף. ע"כ לא סגי בגרמא דליכא לשמה רק מתחילתו אבל אי"ר דאה"נ דאם עושה בידים כל המעכה מתחילה ועד סוף בעי' לשמה בכולה. משא"כ בזה דכל המעשה נעשה ע"י גרמא שמתחילה חשיב כאילו הוא פעל הכל בתחילה. כמ"ש הנימוק"י ב"ק (פ"ב) לענין אשו משום חציו דחשיב כאילו הכל עשה בתחילה. וה"נ בנ"ד דסגי בגרמא מייחסין כל המעשה אליו מחמת שנעשה ע"י גרמתו שבתחלה וחשיב כל המעשה כאילו נעשה בתחילה בשעה שהוא פועל הגרמא ונמצא דמאי שמחשב לשמה בתחילה חשיב כאילו חישב לשמה בכל משך המעשה. העולה מזה שלא מצאתי שום ראי' שלא יועיל גרמא לענין לשמה

אמנם נלע"ד ראי' דגרמא ל"מ לענין לשמה מסנהדרין מ"ח: דגרסינן התם תנאי הוא אי הזמנה מלתא הוא או לא דתני' ציפן זהב או שתלה עליהם עור של בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אע"פ שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן ופירשו התוס' ובעל המאור דרבא דאמר הזמנה לאו מלתא הוא סבר כרשב"ג דבעי עבוד לשמה ולא סגי במה שעושה ההזמנה לשמה דהזמנה לאו מלתא הוא, ות"ק לא בעי עבוד לשמה דסגי לשמה בהזמנה קלה בחתוך העור ובתקונים דהזמנה מלתא הוא, וסו"ס שמעינן מזה דל"מ לשמה רק במידי דמלתא הוא. ובזה ישבתי ג"כ קו' הח"ס או"ח סי' קכ"ח הנ"ל למה פסול אפיית מצה ע"י נכרי משום דבעינן לשמה. והרי לא כתי' בתורה ואפיתם ולשתם רק ושמרתם א"כ אפי' לש ואופה יוכל ישראל להיות עומד מרחוק ולשמור לשמה ולהנ"ל א"ש דכיון דלא מהני לשמה רק במידי דמלתא הוא ולמ"ד הזמנה לאו מלתא הוא ל"מ בהזמנה לשמה רק בגוף העיבוד וכש"כ דל"מ לשמה כשאינו עושה מעשה כלל אפי' פעולה של הזמנה וע"כ בעינן שהלש והאופה עצמו יכוון לשמה. ואם כנים דברינו א"כ ה"ה גרמא דלאו מעשה הוא וגרע מהזמנה אפשר שאין נתפס בו מחשבת לשמה

אמנם י"ל דבאמת אף כח שני חשיב מעשה ממש. והא דמחלקינן בחולין (ט"ז) ובסנהדרין (ע"ז) בין כח א' לכח ב'. היי"ד באשקיל בידקא דמיא דהיינו שמסלק הדף המונע דאינו פועל בגוף המים אבל בפועל בגוף המים אפי' כח שני חשיב מעשיו כי כן כתב המג"א (סי' קנ"ט סקכ"א) עש"ה. אך בשו"ע הרב ז"ל (סי' שנ"ז) סעיף א' מבואר להיפך דאפי' בשופך מים על הארץ בר"ה כל שאינו סמוך לר"ה חשיב כח שני ואף שפועל בגוף