ארץ צבי (פרומר) א מג

טבורו לא יכניס ידו שנא יבא לידי הרהור הנה חלק אותם לב' בבות תחלה כ' אסור ותחת טבורו כתב ולא יכניס ולא כ' אסור אלא דבזה אין איסור רק מצד תוס' קדושה ואזהרה יתירה יעו"ש והוא ממש כעין ראי' דידן

ובזה יש ליישב מה שהק' בס' יד. הקטנה על הכתוב לא תשא שמע שוא שהוא אזהרה לשה"ר וק' הא לה"ר אסור אף על אמת ועי' שבת ל"ג: דאסכרה בא על לה"ר ויליף מדכתיב כי יסכר וגו' דוברי שקר והק' מהרש"א הא לה"ר אסור על אמת ג"כ. עוד מבו' בכ"מ דלה"ר היינו שקר ע' סוטה ל"ה. כל לה"ר שאין בו אמת בתחלתו אינו מתקיים בסופו משמע להדיא דלה"ר הוא שקר כן במד"ר פ' נשא חושב על עשרה דברים נגעים באין וכו' האומר על חברו דבר שאינו וה"ר ממרע"ה שאמר הן לא יאמינו וגו' והאומר שקר ממרים ואהרן שדברו על מרע"ה עיי"ש וידוע דשני אלו היו לה"ר ומ"מ אמר במדרש החטא רק מחמת שאמר דבר שאינו או דבר שהוא שקר ולכאו' ק' כנ"ל הרי לה"ר אסור גם על אמת. ולפמ"ש י"ל דדוקא לה"ר שאינו על עבירה שעשה חברו רק על עוולה בעלמא או חסרון מעלה או דבר של גנאי בכ"ז אסור לה"ר אפי' על אמת אבל לה"ר על עבירה שעשה חברו בזה אין איסור רק כשהוא שקר דאל"כ כיון דאפי' לשנאותו מותר ה"ה לדבר מותר כנ"ל, ואין בזה רק משום מדת חסידות וכן מוכח להדי' בערכין ט"ז: בעובדא דר"ה וחייא בר רב עיי"ש. וגדול א' הק' ע"ז דבפסחים דף קי"ג ג' הקב"ה שונאן וא' מהן הרואה דבר בחברו ומעיד בו יחידי. וק' הא הקב"ה יודע שהאמת כדבריו שראה בו עבירה וא"כ מותר לו לדבר לה"ר עליו ולמה שונאו. וי"ל דבנדה ט"ז: ד' הקב"ה שונאן וא' הנכנס לבית חברו פתאום ובודאי אין בזה לא איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן ומ"מ הקב"ה שונאו משום שהוא דבר שאינו הגון וגם בנ"ד מודינא דדבר שאינו הגון הוא כמ"ש רבינו יונה ואין נכון לגלותו: סימן ה ב"ה. להרבני החסיד היקר וי"א מהו' יוסף קופעליש בלודז נ"י

יקרת מכתבו הגיעני, וע"ד השאלה בדבר ציצית שעושין על מכונת חשמלית (עלעקטרישע מאשין) ויש חשש שלא נעשו לשמה אי מותר לעשות בו סחורה כיון שגורם מכשול לרבים. והנה כבודו כ' דאין לחלק בזה בין כח ראשון לכח שני כחולין (ט"ז) וסנהדרין (ע"ז). דכאן א"צ פועל בידים דאפי' בגרמא די וכעין טחינת המצות שטעונה לשמה ושרי לטחון ברחיים של עלעקטרי עכ"ד

והנה מה דפשיטא לי' לכ"ת דל"צ מעשה. מבואר להיפך בשו"ת דברי חיים לאו"ח ח"ב (סי' א') דציצית של מאשין פסולין. ושם כ' שאינו מעשה אדם. ואפשר לומר דהתם אפי' גרמא ליכא. אך בחקר הלכה (דף ע"ט:) מדה"ס העלה דאפי' ע"י גרמא פסול היכא דצריך לשמה. הובאו דבריהם באורחות חיים (סי' י"ד). אמנם יען כמה אלפים מישראל משתמשין היום בציצית כאלו נכון לחפש קצת היתר. ואם הייתי נשאל בזה אם לקנות ציצית כאלו צאת בהם יד"ח בודאי לא הייתי מורה בזה להתיר נגד דעת גדולי אחרונים. אך יען נהגו כן ואין שואלים כלל ולא יצייתו להמחמירים נכון לחפש קצת זכות

והנה כ"ת ה"ר מטחינה שהוא ע"י כחו ומ"מ מהני לענין מצות שמורה. לפע"ד יש לדחות דהנה שו"ת חת"ס (סי' קכ"ח) תמה על מנהג חסידים שמחמירים שיהי' גם הקצירה משומר לשם מצות מצוה. דא"כ איך קוצרים ע"י נכרים הא אפי' ע"י נכרי פסול כדאיתא (סי' ת"ס) ונלפע"ד דהנה החת"ס שם הק' עוד למה פסול אפיית מצה ע"י נכרי אטו כתיב בתורה ואפיתם לשמה הרי לא כתוב רק ושמרתם את המצות דהשימור יהא לשם מצה וא"כ יוכל לעמוד מרחוק ולשמור לשם מצה. בשלמא בגט דכתיב וכתב לה לשמה בעינן הכתיבה לשמה. משא"כ בזה הרי לא נזכר כלל בתורה דהלישה ואפיי' יצטרכו לשמה. אמנם לפענ"ד בשו"ע הרב ז"ל סי' תנ"ג סעיף ט"ו) נתכוון ליישב זה וז"ל שם. ומהו השימור זה האמור בתורה הוא כשרואה אותה קרובה לבוא לידי חימוץ ישמרנה וישתדל בה שלא תחמוץ כגון מתחילת לישתה ואילך שכבר באו עלי' מים והיא קרובה להחמיץ אם לא ימהר להתעסק בה בידים בלישתה ועריכתה ואפייתה צריך ישראל בר דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה וכו' ע"ש. הנה שכל את ידיו הגאון ז"ל ליישב קו' הגאונים הנ"ל בלשונו הזהב דכיון דהעסק מונע החמוץ חשוב עצם העסק דלישה ועריכה ואפיי' בכל לשון ושמרתם. ומאי דכתיב ושמרתם את המצות שתהי' שימור לשם מצה הלישה ועריכה ואפיי' בכלל ושמרתם. ואני העני מצאתי שכן מבואר גם ברש"י מנחות (נ"ג) בד"ה מנין וכו'. ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה כדאמרינן בפסחים (מ"ח:) ע"ש. והנה בפסחים (מ"ח:) אינו נזכר כלל דשימור היינו שיעסוק בבצק. אך שם איתא דהעסק בבצק מונע החימוץ ע"ש. ועפ"י הקדמה זו כ' רש"י ז"ל דהעסק עצמו חשיב שימור כיון דזה שומרו מלהחמיץ. ובזה מיושב גם קו' הראשונה מהח"ס. דאיך קוצרין שמורה ע"י נכרי. ולהנ"ל א"ש דדוקא אחר שנתן מים בקמח דאם לא יעסוק בבצק יתחמץ חשיב כל העסק דלישה ועריכה ואפי' בכלל ושמרתם כנ"ל. ובעי' שיהי' עסק ישראל. אבל המלאכות דקודם לישה אף אם נימא דבעינן לשמה מ"מ אינו בכלל ושמרתם. וא"כ שוב סגי בעומד ישראל מרחוק ושומרו מחימוץ דל"כ קצירה בתורה רק ושמרתם. והרי שימור הוא ע"י ישראל, וז"ב בעזהי"ת. וא"כ ה"ה טחינה שהוא קודם לישה אף דבעי' לשמה כיון דאא"ל דהטחינה עצמה בכלל ושמרתם שוב סגי בישראל העומד מרחוק בשעת טחינה ושומרו מחימוץ ולפ"ז אין ראי' לנ"ד דהנעשה ע"י גרמא יועיל לענין לשמה

אך לכאו'. יש לדון לפי"מ דאמרינן בב"ק (ס'.) לענין ליבה וליבתה הרוח דאף דהו' גרמא לענין נזקין מ"מ לענין שבת חייב בזורה ורוח מסייעתו משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע"כ גם גרמא חשוב כמעשיו. וה"נ במידי דבעי לשמה הו' כמלאכת מחשבת. ומחשבה משוי לגרמא מעשה. נמצא חומרו קולו דכיון דבעי לשמה, ע"כ גם גרמא הוי כמעשה [וביאור ד' הגמ' בב"ק (ס'.) הנ"ל דמידי דל"צ מחשבה אף שמחשב אין המחשבה פועלת כ"כ על המעשה לשויא גרמא כמעשה רק במידי דצריך מחשבה אזי יש להמחשבה קישור עם המעשה. וסברא זו מבואר בפנ"י גיטין מ"ה: ד"ה דתני ר' חיננא. אמנם ברא"ש שם כ' דהיי"ד בזורה משום דדרך המלאכה כך הוא. ולפ"ז אי"ר לנ"ד. אך באבן העוזר (סי' שכ"ח) מבואר להיפוך. וע' מרדכי פ"ב דגיטין (די"ט) וכן בר"ן ס"פ הבונה לענין חק תוכות מבואר ג"כ באהעו"ז דבמלאכת מחשבת גם גרמא חשיב מעשה

ויש לה"ר לזה מגיטין (כ'.) דילפי' וכתב ולא חקק ומסקינן דהיינו חק תוכות דלא עשה מעשה בגוף האות וחשיב כנעשה הכתב ממילא ע' רש"י שם. וק' למ"ל קרא תיפ"ל דכיון דבעי בגט לשמה בעי מעשה גמורה. וע"כ דלענין לשמה גם בגרמא סגי

ובאמת נ' דכל ענין מלאכת מחשבת דכתוב במשכן היינו משום דבנין המשכן בעי לשמה כדאמרי'