ארץ צבי (פרומר) א מב

ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עלי' ובודאי ל"ח מצוי

ומ"ש כ"ק הרמה מפ' רבים יחלו פני "נדיב" ואטו רבים עבדי איסורא, הלא דברי רבינו יונה ברור מללו דרק אם לא יתן בלב שלם רק מחמת בושה אסור אבל אם יודע כי נתון יתן לו בנפש חפיצה ולא ירע לבבו בתתו לו שרי, ונדיב שמו מורה עליו שיש לו רוח נדיבה ובודאי בעין יפה נותן ובלב ונפש חפיצה, גם מה שהק' לפי דברי איך מותר לשאול על הפתחים בקידוש היום וכו', בחידושי כתבתי בפשיטות דאף לר"י בצדקה שרי דהרי כופין על הצדקה ובצדקה הנותן מצוו' ולא ירע לבבך בתתך לו, וא"כ אם הנותן נותן ברוע לב עבירה הוא עושה ע"כ אנו אין חוששין לו ולקפידתו כיון דהוא שלא כדין, ועד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו כמ"ש הרמב"ן בסוף בב"ת, ורבינו יונה לא דיבר אלא בעשיר דליכא מצו' כמו שהביא כ"ק שליט"א בעצמו משבועות (כ"ה.) ומה שתירץ כ"ק שליט"א דהיי"ד כשלא דרש ממנו זה חידוש גדול מאד וא"א לאומרו בלא ראי', ומה שכ' כ"ק דהרי גמ"ח הוא גם בממונו, הנה רש"י סוכה (מ"ט:) פירש גמ"ח בממונו מלו' לו מעות ומשאילו כלים ובהמה, וזה שפיר שייך גם בעשיר וכך דרכן של בנ"א, אבל ליתן לעשיר מתנה נראה פשוט דליכא חיובא, ועוד יותר נלע"ד להוכיח מהא דשבועות דאפי' אם יתן לו לא מקיים מצו' דהנה בהא דפריך שם אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא הק' ע"ז בתשב"ץ סי' קס"ג דהרי אין זה מצוו' יותר מכל ישראל ולמה יחשב מושבע ועומד ותירץ דמ"מ כיון דאם יתן לו יקיים מצו' אף דאינו מחוייב חשיב מושבע ועומד ומזה הוכיח דין חדש לענין השאלה דשם דאף דבר שאינו מחוייב בהכרח לעשות כל שאם יעשה יקיים מצו' חשיב מושבע ועומד יעו"ש ומינה דבמתנה לעשיר לא זו דאינו מחוייב אף זו דאפי' יתן לא מקיים מצו' דאל"כ לא משני מידי ומדי דברי בזה נזכרתי כי הדבר מפורש להדי' ברמ"א או"ח סי' של"ג סעיף א' וז"ל וכל שבות שהתירו משום צורך מצו' מותר ג"כ לצורך אורחים ולא מקרי אורחין אלא שנתארחו אצלו בביתו או שזימן אורחין שנתארחו אצל אחרים אבל כשזימן חבירו [שבאותו העיר, לשון שו"ע הר ז"ל] לסעוד אצלו לא מקרי אורחים ואינה סעודת מצו' רק סעודת רשות עכ"ל והנה הדבר מפורש, מ"מ לענין הלכה כיון שכ"ק שליט"א הביע חוו"ד הרמה שהוא רק מדת חסידות וכ"כ עוד בשם כ"ק אביו אור ישראל וקדוש זצוקללה"ה שוב אין להסתפק בזה כלל ובודאי דבריהם הקדושים דברי אלקים חיים הם

ואשר כ' כ"ק שליט"א סמך לזה מדברי שע"ת לר"י שער ג' סי' ס' לענין לאו ובאחיכם וגו' שלא ישתמש בשום אדם וכו' ושם נראה כוונתו ג"כ רק ממדת חסידות וכו' וכ"ק כתבו בלשון מסופק, ואם על ספיקות שלו כך על וודאות שלו עאכ"ו כי כן כ' להדי' הלח"מ פ"א מה' עבדים ה"ו בשם ספרי לא תעב' בו בפרך בו א"א רודה אבל אתה רודה בבן חורין, הנה מפורש דליכא לאו זה בבן חורין, וכ"כ להדי' בס' החינוך מצו' שמ"ו וז"ל ואע"פ שאינה נוהגת בזה"ז לפי שאין ע"ע נוהג מ"מ "ראוי" לכ"א ליזהר בענין זה גם היום בהיות עניים ב"ב ולהזהר בה הרבה וכו' יעו"ש הנה מבואר להדי' דבבן חורין אינו מדינא רק ממדת חסידות בעלמא, והמנ"ח ציין שם דברי הלח"מ בשם ספרי

וכעין זה כתבתי עמש"כ בס' חפץ חיים כלל ד' דין ג' והלאה דגם כשרואה בחברו שעשה עבירה אסור לספר משום לה"ר והוכיח זה משע"ת לר"י סי' רט"ו, ויען הרבה בנ"א נכשלים בזה מהראוי ללמד זכות ונלע"ד הקלושה דאין זה איסור גמור ולא כ' הר"י ז"ל רק למדת חסידות בעלמא, והנה בשע"ת סי' רי"ד כשדיבר מכת מספרי לה"ר כ' ואם יספר ויודיע תועבות אבותיו בפני בנ"א שלא בפניו להבאיש את ריחו ולהבזותו בעיני עמו ע"ז נא' כת לה"ר אינה מקבלת פני השכינה וכן אם הי' בעל תשובה והוא מספר עליו עוונת ראשונים ואח"כ מתחיל סי' רט"ו וז"ל ודע כי אם יראה שעבר על ד"ת בסתר והוא גילה על חטאתיו אשם אשם ע"ז כי אולי החוטא ההוא שב מדרכו הרעה ויגונו ברעיונו וכו' ולא נכון לגלותו זולת לחכם צנוע [לשון ולא נכון יורה בעליל שאין בזה אי' גמור וכש"כ שאין בזה חומר עון לה"ר רק שאינו מן הישר והטוב] וכו' ואם החוטא חכם וירא חטא ראוי לחשוב שבאמת עשה תשובה וכו' יעו"ש **(ק"ק לי ע"ז מסנהדרין (מ"ג:) בשעה שאמר הקב"ה ליהושע חטא ישראל אמ"ל רבוש"ע מי חטא א"ל וכי דילטור אני, ולדברי ר"י הנ"ל דעיקר איסור לה"ר משום דצריך לחשוב שעשה תשובה זה שייך בבו"ד משא"כ בהש"י שהוא יודע תעלומות ל"ש זה שהוא ית' יודע ועד שלא עשה תשובה, וי"ל דהקב"ה מקיים התורה כמו שהדין אצלנו בו"ד וכיון שאצלנו אסור אף דאצלו ית' ל"ש הטעם מ"מ מקיים וכעי"ז סוכה (דף ל') שלא יבריחו עצמם מן המכס עיי"ש)** משמע דבאיש בינוני אי"צ להחליט שבאמת עשה תשובה דהרי מפורש בפסחים (קי"ג:) דמותר לשנאותו, וכל איסור לה"ר הוא מצד שנאת חנם דפתיך בה כמבואר להדי' להמעיין בש"ס יומא (י':) יעוש"ה, והנה ברש"י שבת (ל"ג:) כ' שנאת חנם שלא ראה בו דבר עבירה שיהי' מותר לשנאותו עבור זה יעו"ש וא"כ בראה בו דבר עבירה דמותר לשנאותו ה"ה דלית בי' איסור לה"ר, ויעויי' בס' אגרת הקודש שבסוף ס' תני' סוף פ' כ"ב וז"ל ואיש את רעת רעהו בלבבכ' אל תחשובו וכו' כי גדולה לה"ר כנגד ע"ז ג"ע ושפ"ד ואם בדבור כך וכו' הנה כ' להדי' דבמחשבה חמיר יותר מדיבור ולמד בקו"ח ולכאו' תמו' דבמחשבה מה לה"ר איכא, ומזה ראי' למש"כ מהגמ' יומא (י':) דעיקר עון לה"ר מצד שנאת חנם דפתיך בה ועיקר השנאה היא בלב ע"כ מחשבת השנאה חמור יותר, [ולכאו' יש לדון דהוי ספד"א שמא עשה תשובה דכה"ג אמרי' המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא ר"ג מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, הנה דהוא ס' שקול, אך ע"כ אין ראי' מהתם דהרי התם איתא נמי להיפך ע"מ שאני ר"ג ונמצא צ"ג מקודשת שמא הרהר ע"ז בלבו, ובודאי אא"ל בעלמא דזה ס' שקול להוציא אדם מחזקת כשרות ובפרט מי שמוחזק בחזקת צדיק גמור ולחוש עליו שמא הרהר ע"ז בלבו וע"כ דבקדושין החמירו כמ"ש תה"ד סי' שט"ו דהתם משום חומרא דא"א או משום דבעצמו אמר כך ואנו רואין שרצונו שיחולו הקדושין דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"כ תולין דמסתמא כן הוא כמו שאומר כדי שיחולו הקדושין וכ"כ הלח"מ, ויעויי' אבני נזר אהע"ז סי' קכ"ה סק"ו בשם מהרשד"ם וא"כ אין להוכיח משם כלל] עוד שם ברבינו יונה סי' רי"ט אבל אם נכשל בחטא ע"ד מקרה ורוב הימים דרכו להשתמר מעוונו "אין לגלות על חטאו, הנה לא כתב אסור לגלות על חטאו רק אין לגלות ולשון זה אין בו משמעות איסור רק זהירות בעלמא וכן בסי' רכ"ו ולא ילבינו פניו ברבים לא כ' ואסור להלבין פניו רק ואין להלבין פניו הנה דאין בזה איסור גמור, וכעי"ז ממש דייק הטו"ז יו"ד סי' קפ"ב סק"ג מלשון הרמב"ם שכ' ואסור לשלוח יד במבושיו וכו' ואפי' מתחת