ארץ צבי (פרומר) א מא

ו) ומה שכתבתי בענין לא תחמוד דדעת רבינו יונה ז"ל בס' שע"ת דהמפציר ליתן לו מתנה עובר בלא תחמוד וכ"ק שליט"א כ' אולי דעת יחיד הוא אינני כדאי לדון בדה"ק דלענ"ד הקלושה והרטושה הדברים מוכרחים מעצמן ואפי' לא אמרן ר"י הי' ראוי לדון כן מהיקש שכליי לפי פסק הרמב"ם והשו"ע סי' שנ"ט סעי' יוד כל החומד עבדו או אמתו או כליו ש"ח או כ"ד שאפשר שיקנהו ממנו והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו הר"ז עובר בלא תחמוד הנה דאע"ג דבסוף מכר מדעתו מ"מ כיון שבא בסיבת הפצרתו עד שהוציאו מרצונו עובר בלא תחמוד ואם במכר שנתן לו מעות כן כש"כ במתנה שאם מפציר ליתן לו מתנה עובר, ואם במתנה כה"ג אי"ע בל"ת איך נאמר דבמכר עובר, ואטו משום דנתן לו מעות מגרע גרע יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ובעניי איני יודע שום סברא וחילוק בין מכר למתנה לענין זה ואשר כ' כ"ק הרמה דמצינו בכמה דוכתי בדבר שהוא דעת א' מהפוסקים אף שאין נמצא חולק מפורש עליו אין פוסקים כן והביא לדוגמא מש"כ יראים לענין חגורה דבעינן על בשרו דוקא עכתדה"ק, הנה בדברי היראים מפורש להיפך בתוס' שבת (י':) בד"ה טריחותא בשם מחזור וויטרא דאבנט של מכנסים מועיל לענין לבו רואה את הערו' ואע"ג דאבנט הוא על המכנסיים ולא על הבשר כמובן. וכ"כ הרא"ש שם וכ"מ להדי' בר"ן שם דמי שלובש מכנסיים אין בו משום לבו רואה את הערו' [רק דמ"מ צריך לחגור משום הכון ובזה חולק על מחזור וויטרא] הנה דרוב ראשונים חולקים על היראים המחזור וויטרא והתוס' והרא"ש והר"ן, אבל במקום שלא נמצא חולק מפורש על איזה ראשון תמיהני מאד אם המצא תמצא איזה דבר שלא נפסוק כמותו. והרמ"א ז"ל בחו"מ סי' כ"ה סעיף ב' וז"ל כ"מ שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והאחרונים חולקים עליהם הולכים אחרי האחרונים דהלכה כבתראי אבל אם לפעמים נמצא תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצא אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואילו הוי ידעו הוי הדרי בהו עכ"ל משמע דאם לא נמצא בפי' חולקים אחרונים לית דין ולית דיין דא"א לדחות דברי גאון קדמון אף שהוא יחיד ומסתמא ה"ה בשאר פוסק מהקדמונים ז"ל וע"כ לא מצינו רק במקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג והיינו כשיש פלוגתא או לפעמים אף ביחיד נגד רבים אזלי' בתר מנהג כמ"ש ש"ך יו"ד סי' ס"ה סק"ז עיי"ש וכדאמרי' נהוג עלמא כתלתא סבי ובר"ה (ט"ז.) כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כר"י אף דרבים חולקין ע"ז מ"מ אלו ואלו דא"ח הן [ובהאי ענינא אמרתי לבאר הא דאמרינן בביצה (י"ט.) תנאי שקלית מעלמא ותמו' הלשון וביארתי דהנה הביט בתורה וברא את העולם, וכן בלימוד התורה מקיימין העולם כדאי' בזה"ק פ' תרומה קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא וישראל משתדלי באורייתא ומקיימי עלמא וא"כ כל דין מדיני התורה הוא יסוד ועמוד וקיום העולם ובמקום שיש פלוגתא כיון דאלו ואלו דא"ח הן הרי כל שיטה ושיטה חלק מקיום העולם וכיון דהתרצן העלם לגמרי דעת האומר נדו"ד קרבין ביו"ט וס"ל דלכו"ע נדו"ד אין קרבין ביו"ט א"כ עי"ז חסר בסיס א' מקיום העולם ע"כ אמר לו תנאי שקלית "מעלמא" שסילק אותן התנאים מחזיקי שיטה זו מהיות קיום העולם ומה"ט נקרא ת"ח בוניך א"ת בניך אלא בונייך וכן בפ"ט דמקואות מ"ו של בנאים מצד א' וקאי על ת"ח עי"ש במפורשים, משום דכל ת"ח יש לו חלק בבנין העולם כאמור **(קצ"ע ע"ז בעירובין (ט':) אלא ר"ח אם איתא דלא סבר לה למה ליה למיתני.)** ובהאי ענינא נלע"ד בהא דאמרי' בכ"מ בגמ' הא דר' פלוני ברותא הוא, דהנה כל סברא של ת"ח בתורה הוא חלק מקיום העולם כנ"ל אך יש סברא שממשיך קיום ומציאות לעולם ויש סברא שאין כחה יפה לכך ומ"מ מועלת להסיר הקליפות מחריבי העולם העומדים בחוץ, וזה פי' הא דר' ברותא הוא שאע"ג שאינה סברא גמורה להלכה מ"מ הוא קצת סברא ומועלת להסיר החיצונים ולהבריחם החוצה הלאה מנגד להעולם, שוב מצאתי סמך לזה בתקו"ז תכ"א ע"ד: ברייתא אפיקת לכון ולבנייכו מגלותא ומשעבודא ודינא דההיא דממנא על גלותא על בנייכו, והכלל שכל סברא של תנא או אמורא או שאר ת"ח אף שאינה הלכה מ"מ שם תורה עלה ובכלל בנין העולם הוא]

וע' ר"ן בשם ראב"ד ברפ"ק דע"ז גבי חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר דחכם יכול להמשיך מהות איסור בהוראתו אפי' במקום שאין הלכה כמותו, ויעויי' ריטב"א יבמות (י"ד.) חידוש גדול בענין זה דאי איפלגי ב' תנאים או ב' אמוראים א' מתיר וא' אוסר הי' הרשות ביד כל איש ישראל לעשות כדברי מי שירצה ודוקא באותה חתיכה שהי' לפניהם ע"ז יש כח לחכם להמשיך מהות לפי דעתו אפי' אם אין האמת אתו אבל אם בא מאורע כזה עוד הפעם לפניהם אז בדאורי' הלך אחר המחמיר אף שדומה לגמרי לנדון פלוגתתם עיי"ש ויעויי' נתיבות עולם למהר"ל ז"ל נתיב התורה פרק ט"ו וז"ל ויותר ראוי ויותר נכון שיהי' פוסק מתוך התלמוד ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמתו שתהי' ההוראה לפי האמת מ"מ אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה עם כ"ז אהוב הוא אל השי"ת כאשר מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור א' ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עור בדרך וכו' עיי"ש והוא מתאים עם דברי הריטב"א דאפי' מי שטועה מ"מ יכול להמשיך מהות היתר כפי אשר תבינהו חכמתו [ואל"כ איך יהי' אהוב אל השי"ת כשמאכיל דבר איסור לישראל בטעות הוראתו] וזה ענין אלו ואלו דברי אלקים חיים הן דכיון דיש בזה קצת סברא כהמתיר מועלת סברא זו להמשיך היתר וע' רמב"ן בהקדמה לס' מלחמות ה' במש"כ שאין סברות התורה כחכמת ההנדסה שאם האמת כדברי זה א"א שיהי' אמת כדברי חברו שאומר באופן אחר משא"כ בתורה יעו"ש וכ"ז כשיש ב' דיעות א' אוסר וא' מתיר אבל לא במקום שאין חולק בדבר: המשתחו' מול הד"ק ארי' צבי אבד"ק אזעגלוב. סימן ד ב"ה. תשובה שנית להרה"ק הנ"ל

, אשר חזר וכ' כק"ה שליט"א לבאר החילוק בין גזל לחימוד דחימוד הוא רק בחפץ שאינו מצוי וכו' ובזה רצה ליישב מה שהקשיתי בסי' שלפני זה סק"ו הם דברים של טעם דפח"ח וש"י, ולכאו' יש להעיר מזוה"ק פ' יתרו דמש"ה פרטה התורה בלא תחמד כל הדברים דאל"כ ס"ד דגם חימודא דאוריי' אסור ואע"ג דבתורה כתיב כי קרוב אליך הדבר מאד, ויגעתי ולא מצאתי אל תאמין, אך לק"מ דלעומת זה אמרו ז"ל שד"ת קשין לקנותן וכו' ואין