ארץ צבי (פרומר) א מ

עד החזה פנים ואחור, וכ"ק הרמה תמה על המג"א וכ' שלא מצא כן בכתבים לעשות ב' עטיפות עתה נתיישבתי דאין כוונת המג"א כלל לעשות ב' עטיפות, אך סדר העטיפה כך היא בחלק הטלית שלמעלה יתעטף עד למטה מפיו, ובחלק התחתון של הטלית יגביהו עד החזה ויסבב אותו סביב לכל גופו פנים ואחור ומש"כ המג"א ואח"כ אין הפי' אחר כל העטיפה רק אחר שהמשיך הקצה העליון של הטלית עד למטה מפיו וז"ב, וכן מבואר להדיא בסידור הרב ז"ל דף ח' בה' ציצית

ה) באות ד' כתבתי להשאיר פיאות עד אמצע האוזן, האמנם כי בשו"ע יו"ד סי' קפ"א דשיעור הפיאות עד למטה מן האוזן, לע"ד צע"ג כי המעיין בטור וב"י שם יראה לעינים דאין שום דיעה להחמיר כ"כ, ותו דמקום חיבור הלחי לצדעים בכלל פיאות הזקן הוא לכל הדיעות כמ"ש הטור שם ולמטה מן האוזן ליכא צדעים כלל, ולכאורה לשון השו"ע נובע מרש"י מכות (כ'.) ד"ה שתים מכאן וז"ל ה' פיאות יש לו לזקן א' למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם ושם נקרא פיאה בחודו של לחי הבולט לחוץ ששם מתחלת הזקן וכל מה שלמעלה עד הצידעא בכלל פיאות הראש הוא עכ"ל משמע לכאורה דמה שלמעלה ממקום הנ"ל דהיינו מלמטה מן האוזן בכלל פאת הראש הוא אבל אאל"כ דרש"י ז"ל עצמו כ' שם ד"ה חייב על הראש שתים דשתי פיאות יש לו להראש שהראש כשתי חתיכות מקום השיער חתיכה א' ומקום הפנים והזקן חתיכה א' ומתחברות זו עם זו בצד האוזן משלפניו מקום שלועזין טופלא ובתוס' יו"ט שם כ' דטופלא בלשונינו שלוף וידוע דהשלעפין אינו למטה מאוזן רק למעלה גם דכ' ומקום הפנים והזקן חתיכה א' והפנים מתחילין למעלה סמוך לעינים שהוא גובה הפנים רימנא דאפי ע' רש"י שיר השירים קפיטל ב' פסוק ג' ותו דרש"י עצמו כ' דלמטה מן האוזן היא מקום לחי התחתון ובוודאי גם לחי העליון מכלל הפנים הוא ולא מכלל הראש עי' יו"ד ריש סי' ל"ז, ותו דהרא"ש והטור סי' קפ"א כתב בשם רש"י דפאת הזקן הוא במקום חיבור לחי לצדעין כמ"ש לעיל וכן מצאתי בפרישה סי' קפ"א סקי"א דבלחי התחתון ליכא חיבור לחי לצדעים עיי"ש והוא פשוט ועכצ"ל דמ"ש רש"י דמה שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת הראש הוא אין הפי' למעלה מלחי התחתון שדיבר לפני זה דהרי לא כ' למעלה מזה רק כוונתו למעלה ממש דהיינו למעלה מלחי העליון, ומש"כ עד הצידעא היינו עד סוף הצידעא ועד בכלל, אמת כי בפרישה ס"ק י"א נראה קצת דדיבור רש"י הנ"ל ד"ה שתים מכאן אינו עולה בקנה א' עם מש"כ הרא"ש והטור בשם רש"י הנ"ל דלפי דבריו התחלת פאת הזקן בלחי התחתון ואילו הרא"ש והטור כתבו בשמו דהתחלת פאת הזקן הוא במקום חיבור לחי העליון עם הצדעים וא"כ אזדא לה ראי' הנ"ל ממש"כ הטור בשם רש"י להוכיח ממנו כוונת דברי רש"י הנ"ל כיון דפליגי אהדדי אליבא דרש"י מ"מ גם בפרישה עצמו מבואר כדברינו בגוף הדין דאף לפי דיבור רש"י הנ"ל מ"מ אין מקום פאת הראש מתחיל למטה מן האוזן שהרי כ' דלפמש"כ הרא"ש והטור בשם רש"י יהי' פיאות הראש והזקן סמוכין ותכופין זה אצל זה, משמע אבל לפי משמעות רש"י בדיבור הנ"ל דפיאות הזקן אינו במקום חיבור הצדעים עם הלחי רק בלחי התחתון ע"כ יש הפסק בין פאת הראש לפאת הזקן דפאת הראש הוא למעלה במקום חיבור הלחי והצדעים ואלו פאת הזקן הוא למטה בלחי התחתון וא"כ כל משך המקום של לחי העליון אינו לא מכלל פאת הראש ולא מכלל פאת הזקן הנה מפורש כדברי, ובריטב"א הובא בב"י בבדה"ב בסי' הנ"ל מפורש כן דיש הפסק בין פאת הראש לפאת הזקן שאינו לא מכלל פאת הראש ולא מכלל פאת הזקן, עוד הוכחה לזה דהב"ח כ' סי' קפ"א דגם הצדעים בכלל הראש הם לענין פאה דהרי חזינן דקטן שאין לו עדיין זקן מ"מ הצדעים מלאים שיער עיי"ש וקטן אין לו שיער לעולם בסוף האוזן, עוד הוכחה לזה מגדולים שיש להם זקן בגוון אחר מגוון שער הראש אז ניכר להדיא ונראה לעינים כי מקום התחלת גוון הזקן הוא בשערות שיוצאים באמצע האוזן ולמטה והשערות שלמעלה משם דומים לגמרי למראה שערות הראש ומשם ולמטה דומים לגוון הזקן דוק ותשכח ע"כ חלקי אמרה נפשי דשיעור פאת הראש אינו נמשך רק עד למטה קצת מאמצע האוזן ולא יותר ודברי השו"ע צע"ג ה' יאיר עיני: **(ועיין שו"ת אמרי יושר סי' קפ"ג בתשובתו אלי שנדחק ג"כ בזה, אמנם אחר זמן מצאתי דאתי לידי מד"ר פ' ואתחנן אות י"א ובעץ יוסף שם מבואר דאע"ג דמה"ת אין איסור רק כעין תער מ"מ צריך פיאה עד למטה מן האוזן מפני דרכי האמורי עיי"ש והוא מקור נאמן לדברי השו"ע ודבר ה' בפיו אמת אך שקצ"ע למה לא כ' מזה הב"י מאומה בספרו הארוך

)** אגב הנני להעיר היות ראיתי איזה אנשים אפילו היראים שמשיירין פיאות ארוכות שעיקרן יוצא בגובה הראש ונמשכין והולכין למטה מ"מ מגלחין השערות שתחת הפיאות שעיקרן יוצא מן הצדעים שקורין שלעפין סמוך לאוזן במקום שבין גובה הראש עד הלחי ולע"ד הוא טעות גדול ונהפוך הוא דעיקר הפיאות הם אותן שעיקרן יוצא שם בצדעין אשר בין גובה הראש עד הלחי במקום המסומן לעיל אבל פיאות היוצאין בעיקרן בגובה הראש מותר מעיקר הדין לגלחן לגמרי וכן מבואר להדיא ברש"י מכות (כ'.) ד"ה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו אחורי אזנו אין שיער כלום וכן במצחו אין שיער כלום אבל בצדעיו יש שיער וכו' משמע דאותן השערות שצומחין בצדעין הן הן הפיאות דאף השערות היוצאין מן הראש ונמשכין למטה זה יכול להיות גם במצח ולמה כ' רש"י דבמצח אין שיער כלום רק בצדעין ותו דבשו"ע יו"ד סי' קפ"א סעיף ט' שיעור הפיאה מכנגד שיער שעל פדתתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד וכו' וע"כ אין כוונת השו"ע דאורך השערות יהיו כ"כ דז"א דמעיקר הדין אין שיעור לאורך השערות כלל כל שאינו מגלחן סמוך לבשר מותר לכו"ע ע' שו"ע שם ס"ב ובש"ך סק"ב [ואין באורך הפיאות רק הידור מצוה [ע' ברכ"י סי' קפ"א מנהג אר"י ז"ל] וכעין שכ' המהר"ל והשל"ה לענין מצה דאף דסגי בכזית מ"מ כל מה שאוכל יותר הוי הכל בכלל המצו' וכעי"ז בתוס' סוכה (ל"ט.) לענין לולב אף דמדאגביה נפיק בי' מ"מ מצוה מן המובחר להיות הלולב בידו יותר עיי"ש] [ומדברי עץ יוסף הנ"ל בהג"ה משמע קצת דצריך להשאיר פיאות ארוכות עד למטה מן האוזן משום דרכי האמורי ומ"מ אין זה מעיקר הדין] וע"כ הא דשיעור הפיאה מפדחת עד למטה היינו כל השערות הצומחין שם אסור לגלחן סמוך לבשר וכ"מ להדיא ברש"י מכות (כ'.) ד"ה שתים מכאן דכל מה שלמעלה מן הזקן עד הצידעא בכלל פאת הראש הוא וז"ב, ומזה תבין דמה שכתבתי להשאיר פיאות עד נגד אמצע האוזן אין כוונתי שיהי' אורך הפיאות כ"כ דאין שיעור לאורך השערות כלל רק שישאיר עיקרי השערות עד המקום המסומן הנ"ל ולא יגלחם סמוך לבשר רק ישאיר מהם קצת: