ארץ צבי (פרומר) א לט

עד למטה מפיו קצת כמ"ש הב"י והמג"א בזה יכולין להביט ולראות עדיין בסמוך להם ויכולים לילך באופן זה בשווקים וברחובות ולהסתכל שלא יפול בא' הבורות גם יכולין לעסוק במלאכתם באופן זה כידוע לכל מי שרגיל בעיטוף כזה ע"כ לשוני וכ"ק הרמה נתאמץ ליישב המנהג דכיון דמתעטף עד למטה מן החזה הרי יש בכלל זה עיטוף עד למטה מפיו ויש בכלל מאתים מנה וכו' עכתד"ק, וגם אני חפצי עוז ליישב מנהג ישראל והנני להביא קצת סמוכין לדברי קדשו שליט"א מהא דרש"י ריש סוכה דא"א לפסול מחיצות של ברזל בסוכה משום דירת קבע משום דיש בכלל קבע עראי הנה דאע"ג דבמחיצות של ברזל יש חסרון דלא הוי דירת עראי מ"מ כיון דיש בכלל קבע עראי א"א לפסול בשביל שהוסיף וה"נ דכוותה

עוד מצינו כזה במנחות (ל"ח:) דשיעור גרדומי ציצית כדי לענבן בעי ר"א אלימי דלא מיענבי ואי הוי קטיני מיענבי מאי אמר לי' ר"א ברי' דרבא לר"א כש"כ דמינכר מצוותייהו, הנה דאע"ג דעתה יש חסרון שא"א לעונבם מ"מ א"א שיפסול מצד תוס' כיון דעכשיו יותר מינכר מצוותייהו, ובני מ' בנימין נ"י דחה ראי' זו די"ל דהא דצריך כדי עניבה אינו מחמת עניבה רק הוא סימן בעלמא כעין דאמרי' בגמ' כמה שיעור מיל כמחמתן לטברי' דלא תלי כלל בחמתן וטברי' רק ב' אלפים אמה אך שהוא סימן ככה בנ"ד הי' כוונת חז"ל ד' אגודלין (כמ"ש הח"א דזה שיעור כדי עניבה] או פחות מזה אך שנתנו לנו סימן לדעת כמה שיערו שהוא כדי שנוכל לעשות עניבה וכיון דלא תלי בעצם בעניבה א"כ פשוט דא"א שיהי' חסרון באלימי כיון דסו"ס יש בהם שיעור זה עכ"ד בני נ"י

נומיתי לו דא"כ מה ס"ד דר' אשי להסתפק באלימי כיון דסו"ס יש בהם השיעור פשיטא דכשר חזר ואמר בני נ"י די"ל דזה עצמו הי' ס' דר"א אם הא דבעי כדי עניבה תלי באמת בעניבה ולפ"ז באלימי דלא מיענבי פסול א"ד שאין זה אלא סימן כנ"ל וע"ז פשיט לו ר"א ברי' דרבא דאינו אלא לסימן וא"כ כש"כ דמינכר מצוותי' ויפה אמר, אך משמעות הש"ס יותר נוטה למה שכתבתי, ומצאנו עוד כזה בעירובין (ה':) ברש"י ד"ה ד' אמות דאי עבדי' משום לחי הוי כשר אפי' בד"א דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו, אך התם דוקא בעבדי' לשם לחי אבל בעומד מאליו ל"א סברא זו עייש"ה: **(ובהאי ענינא אמרתי על מה שפקפק המהר"ל ז"ל בס' נר מצוה על מנהג ישראל להדליק נ"ח ונר שבת בנרות שכורכין השעוה על הפתילה או שכורכין החלב על הפתילה והמהר"ל ז"ל כ' דאין יוצאין בזה כלל דהמצוה רק בנר ונר היינו שהפתילה בשמן ובכלי אבל באופן הנ"ל לא נקרא נר רק אבוקה ואין אבוקה הוא נר כדאי' במדרש דומין הצדיקים בפני השכינה כנר בפני אבוקה וכו' עיי"ש ואני כתבתי בצדו לע"ד הקלושה ממדרש הזה יש סמוכין למנהג העולם דכיון דאבוקה עדיף מנר וכיון דנר כשר כש"כ אבוקה. וכזה ממש פריך הש"ס בפסחים (ו'.) לענין בדיקת חמץ לאור הנר ואבוקה לא והאמר רבא למה צדיקים דומים בפני השכינה כנר בפני האבוקה הנה מייתי הש"ס ראי' מזה דכיון דנר כשר לבדיקה כש"כ אבוקה דעדיף טפי, וכל תירוצי הש"ס בפסחים שם לא שייכי בנ"ד דוק ותשכח והדרין לסברת הש"ס שם בס"ד דכיון דאבוקה עדיף טפי מנר וא"א לומר דבנר כשר ולא באבוקה, ויש לדמות זה לדברי רש"י ריש סוכה דא"א לפסול בסוכה מחיצות של ברזל משום דירת קבע כיון דיש בכלל קבע עראי, וה"נ א"א לפסול אבוקה בנ"ח ובנר שבת דיש בכלל אבוקה נר, ומה שהוכיח מהר"ל ז"ל מהא דשבת (כ"ג:) לא כפה עלי' כלי עשאה כמדורה ואפי' לא' אינו עולה י"ל דמדורה לאו היינו אבוקה דמדורה עשוי' להתחמם אצלה כעין מדורת בית המוקד, וכעין שבת (כ"א:) ואי איכא מדורה ל"צ נר אחרת להשתמש לאורה ואי אדם חשוב הוא אפי' איכא מדורה צריך, מבואר דעיקר המדורה אינה להאיר [דאל"כ מדורה בבית אדם חשוב מהו עושה ואם להאיר א"כ חזינן שאינו אדם חשוב לענין זה ולמה צרי נר אחרת] רק להתחמם לאורה או לבשל עלי', (וכיון דחזינן דהגמ' נקיט מדורה ובפסחים אבוקה, ש"מ דתרי מילי נינהו, גם לזה הערני קצת בני נ"י הנ"ל

]:)** ד) ומה שכתבתי לפקפק מחמת דברי התוס' נדה (ס':) דבציצית בעינן הנאת לבישה עתה נלע"ד ליישב דהנה שם אמרי' בגד שאבד בו כלאים לא יעשנה מרדעת לחמור אבל עושה אותן תכריכין למת והק' התוס' דהא הוי לועג לרש ותי' רשב"ם דאין בו איסור אפי' לחי כה"ג שאין המת נהנה בו וקשה דגבי ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה וכו' הנה מבואר מתירוץ הרשב"ם דס"ל דבציצית לא בעינן הנאת לבישה דאל"כ מה חילוק בין ציצית לכלאים, וכ"מ בד"מ סי' ח' דטליתות שלנו אין בהם הנאת לבישה ומ"מ חייבי בציצית

ונלע"ד ראי' לרשב"ם מתוספתא שהעתיקו הרי"ף ורא"ש ורמב"ן בהלכות פ"ד דנדרים המודר הנאה מחבירו מותר להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים והעתיק טעם זה הטו"ז יו"ד סי' רכ"א סקכ"ד, ובגליון רש"א שם תמה תיפ"ל דלמתים חפשי, ונראה לישב דהתוספתא נחית לסברת הרשב"ם ז"ל דכל מידי דאם הי' חי הי' אסור אסור גם במת משום לועג לרש אך כיון דלא אסר עליו אלא הנאה וכיון שאין הנאה למתים וכיוצא בזה גם בעודנו חי הי' מותר ל"ש בזה לועג לרש, וזכינו לדון מדברי התוספתא הזו דל"ש לועג לרש אלא במידי דלא צריך הנאה אבל מה דתלי בהנאה דכה"ג גם בחי הי' מותר ל"ש לועג לרש וכיון דאשכחן בגמ' דבציצית איכא משום לועג לרש ש"מ דחיוב ציצית לא תלי בהנאת לבישה וכמבואר מדברי הרשב"ם **(שוב נתיישבתי ליישב דברי תוספתא הנ"ל דהנה בנדה (ס"א:) בגד שאבד בו כלאים וכו' אבל עושין ממנו תכריכין למת א"ר יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא וכ' התוס' דאי אמרת מצות אין בטלות כשיקום לתחה"מ יעמוד במלבושיו שנקבר ויעבור אז על איסור שעטנז עיי"ש, ובס' הק' נועם מגדים סו"פ לך לך כ' דהא דמצות בטלות לע"ל היי"ד לאווין אבל עשין אין בטלות עיי"ש, ובנדר יש עשה דכל היוצא מפיו יעשה וע"כ אם הי' הנאה למתים הי' אסור להלבישו תכריכין אלו דכשיעמוד לתחה"מ יעבור על עשה הנ"ל דכל היוצא מפיו יעשה וע"כ הוכרח התוספתא לומר אין הנאה למתים:)** כ"ז כתבתי ליישב מנהג העולם מ"מ נכון יותר לקיים המצוה ברווחא ושלא להמשיך הטלית כ"כ לפניו [ובסידור הרב ז"ל כ' דא"צ להמשיך אפי' עד למטה מפיו יעו"ש] אך ב' כנפות שלאחוריו יגביה עד החזה וכך יתעטף, ובעיקר דברי שאין דרך הישמעאלים לכסות עיניהם כן מבואר ברש"י שבת (ס"ה.) ד"ה יוצאות רעולות דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים, וזה כביר בלמדי מס' שבת העירותי בזה, אך עתה בשעת כתיבתי העירני לזה ח"א

והנה הבאתי דברי המג"א סי' ח' סק"ב בשם כתבים שיתעטף כעטיפת ישמעאלים עד פיו ואח"כ יתעטף