ארץ צבי (פרומר) א לו

לומר שיהי' חיוב גמור שיטול אתרוג יבש בשעה"ד ועז"כ הראב"ד כי היבש כמת וכמי שנכתת שיעורו "ואיננו" וכיון דכמאן דליתא חשיב אפי' חצי שיעור ליכא, ולכאו' יש לדון מדקדוק לשון הראב"ד ז"ל דשאר פסולין צריך ליקח בשעהד"ח מה"ת, אך א"כ ל"ה משתמיט לכתוב כן בפי', לכן נראה דגם בשאר פסולין א"צ ליקח מן הדין בשעה"ד רק כיון דלכאו' משמעות הגמ' נוטה דחייב ליקח יבש בשעה"ד ולולא הסברא דיבש הוא כמת הי' אומרים דדינו כח"ש וכן בכל הפסולים, אך כיון דעל יבש א"א לומר דהוא כמת וכליתא, וא"כ ע"כ דאין כוונת הגמ' כמשמעה שיהי' יוצא בה בשעה"ד רק כדי שלא תשתכח תורת אתרוג, וכיון דאין רמז בגמ' על שאר הפסולין שיהי' חיוב גמור לקחתן בשעה"ד שוב אין לנו לחדש כן מדעתינו: סימן ב

בטו"ז או"ח סי' י"ב סק"ג מבואר בתחלת דבריו דאם בשעת עשיית הציצית הי' כשיעור ואח"כ נפסקו מועיל שיחזור ויקשור לכשיעור, וכן העתיק הבה"ט ובשע"ת חולק ע"ז, גם הלבושי שרד תמה ע"ז דאפי' היכא דאח"כ נפסלו שייך ג"כ פסול דתעשה ולמ"ה בפסול היכא דפסולו בגופו כמ"ש המג"א סי' כ"ג סק"א דדווקא היכא דיש ד"א המונעו ל"מ תולמ"ה כשנולד החסרון אח"כ אבל היכא דפסולו בגופו גם כה"ג פסול עיי"ש ולענ"ד הקלושה והרטושה נראין דברי הבה"ט דלכאו' ק' לפמש"כ הלבוש דשיעור אורך הציצית הוי רק מדרבנן והסכימו לדבריו הא"ר והפמ"ג סי' י"א סק"ג ואני מצאתי בס"ד להדיא כן בזה"ק פנחס (רכ"ח:) דתקינו אורך הציצית י"ב אגודלין עיי"ש לשון דתקינו משמע להדי' שהוא מדרבנן, וראיתי בח"א כלל י"א שפקפק קצת בדברי הלבוש, אך אחרי שמבואר כן להדי' בזה"ק שוב אין לפקפק בזה, א"כ אפי' בתחלת עשייתן ל"ה בהם כשיעור יועיל שיקשור בהם עוד להוסיף לכשיעור דהיכא דפסול רק מדרבנן ל"ש תולמ"ה כמבואר בסוכה (י"ב.) לענין מסכך בחבילה דאם התירן כשרות אף דבשעת סיכוך הי' פסול מדרבנן וכ' הר"ן כיון דהוי רק פסולא מדרבנן ונסתלק הפסול כשר, וכ"פ הטוש"ע סי' תרכ"ט סי"ז ובשו"ע הרב ז"ל שם סעי' כ"ח, וה"נ דכוותה, אך ראיתי באבני נזר סי' ת"ע סק"ג נסתפק לומר דהא דבחבילה ל"ש תולמ"ה הוא משום דבשעה"ד מסככין בו לכתחלה, אך שם סק"ו הוכיח מס' יראים דאפי' דבר שכשר בשעהד"ח מ"מ אית בי' פסול דתולמ"ה וא"כ ע"כ צ"ל בחבילה דהטעם כנ"ל משום דהוא רק דרבנן כמ"ש הר"ן, ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, וכיון דהוא רק דרבנן ס' דרבנן לקולא, אך נראה דיש לחלק דציצית בעי' עשיי' לשמה וכיון דבשעה שתלה הציצית בבגד היו פסולין מדרבנן ואפילו מדאורייתא אינו יוצא כל שיש פסול דרבנן כמ"ש תוס' סוכה (ג'.) וא"כ ל"ח עשיי' לשמה כיון דיודע בודאי שאינו מצו' מה מהני כוונתו למצו', אך ברש"י ביצה (ל"ה) ד"ה הא קמ"ל וכו' שאם הכין טבל מע"ש ועבר ותקנו בשבת מתוקן וחל הכנתו למפרע להוציא מתורת מוקצה עיי"ש ונימא נמי כיון דיודע בעצמו שאסור משום טבל איך יועיל הכנתו ואין לומר דמיירי שבדעתו הי' מיד לעבור על השבות ולתקנו בשבת דרש"י כ' אם בא אדם א' ותקנו משמע דלאו היינו שהכין תיקנו רק אחר

שו"ר בט"ז סי' קע"ט סק"ד כ' כעין דברינו הנ"ל דהיכא דבאמת מסופק בלבו אם יביאו לו ל"מ אפי' מכוון בפי' לפטור לאפוקי מידי היסה"ד, והמג"א שם ס"ל דאפי' כה"ג מהני דעתו וכ"כ במג"א ק"צ סק"ז, וכ"מ ברא"ש פ' כיצד מברכין סוס"י כ"ט והובאו דבריו להלכה בשו"ע סי' קע"ד סוף סעי' ז', דהרוצה להסתלק מן הס' [אם לברך על המים שבתוך סעודתו בכל פעם משום נמלך] ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך ע"ד לשתות בתוך סעודתו, הנה דאם דעתו בפי' לפטור ל"ח נמלך וכ"כ להדי' בב"י שם, ולכאו' צ"ע דמה בכך דדעתו בפי' לפטור סו"ס הלב מסופק בכל פעם אם ישתה עוד דלדיעה זו דחשיב נמלך בכל פעם אטו נשתנה טבעו מחמת שבירך קודם סעודה

שוב נזכרתי מהמשנה פיאה סוף פ"ו אם אמר הריני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה וכ' הר"ב משום דמתנה עמשכ"ב ורעק"א נתקשה בזה אך בשנות אליהו כ' דס"ד דכיון דאמר מתחלה הוי כאילו לא שכח כלל עיי"ש, והיינו דשכחה הוא שלילת הדעת וכיון דנתן מעיקרא דעתו ע"ז והתנה חשיב כאלו ידע גם אח"כ דכמו דמהני אמירה אלאחר ל' כמ"כ מהני ידיעה אלאחר ל' ובמ"א הארכתי, וזה סמך לדברי השו"ע סי' קע"ד ס"ז דמה שדעתו בפי' לפטור מסלק ממנו דין נמלך ודוק, ומ"מ גם מש"כ נשמע מזה דמהני כוונתו נגד ידיעת הלב דכאן ג"כ הלב באמת מסופק כמה ישתה וגם עתה בשעת ברכה מסופק בזה מ"מ כשמכוון בפי' מועיל, ומ"מ צריכין לבוא גם להמשנה פיאה דאל"כ אף דעכשיו מכוון מ"מ כששותה כוס א' וסובר שלא ישתה עוד אז הוי נמלך וע"כ דכוונתו דמעיקרא מועיל ותרתי ש"מ ודו"ק, וגדולה מזו דבב"ת (קמ"ב.) דהיכא דרפויי מרפיא בידי' ל"ח כוונה לקנין אף שאמר בפי' שכוון לקנות מ"מ כיון דאנו יודעין שבלבו הדבר מרופה ל"ח כוונה, וכן מבואר בתוס' גיטין (כ"ב:) דכותב גט שלא בצווי הבעל חשיב שלא לשמה משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת הנה דאפי' צווח שכותב לשמה ל"מ דאנן סהדי שאין ברור אצלו וע' תוס' גיטין (פ"ד:), כש"כ כאן דהוא יודע בבירור בלי ס' שאינו מצו' איך יועיל כוונתו למצו' ע"כ חשיב בשעת עשיי' שלא לשמה ממילא אח"כ כשהוכשר פסול מדאורייתא משום שלא נעשה לשמה, משא"כ גבי סוכה דל"ב סיכוך לשמה כב"ה סוכה (ט'.) ע"כ כשנסתלק הפסול דרבנן כשר לגמרי, והשתא דאתית להכי דכל הפסול בציצית שאין בהם כשיעור בשעת עשיי' מצד שלא לשמה א"כ צדקו דברי הט"ז דאם הי' כשיעור בשעת עשיי' ואח"כ נפסקו שפיר מהני קשירה דכאן לא משום שלל"ש איכא ולא משום תולמ"ה איכא כיון דהוי רק פסול דרבנן

והנה בתוס' סוכה (י"א.) ד"ה פסיקתן זו היא עשייתן גרע מעשאה מן הקוצין דאע"פ שעושין אח"כ הציצית לגמרי ל"ח לי' עשייתן משום דבעינן תליי' לשם מצו' עכ"ל והנה מדברי התוס' אלו יש לי סייעתא ותיובתא, סייעתא שהרי כתבו דבתולמ"ה סגי בגמר גרידא שיהי' בהכשר ע' אבני נזר או"ח סי' ט', והכ"נ סגי כשקושר ומשלים לכשיעור אז הוי עשיי' בהכשר, אף שבתחלתו ל"ה בו כשיעור, ותיובתא דלפמש"כ לעיל כל שיש פסול בעשיי' חשיב שלל"ש וה"נ כיון דפסול משום תולמ"ה ממש חשיב ג"כ שלל"ש ושוב יופסל דהרי לענין לשמה כתבו דבעינן מתחלה וע"ס

עוד יש לי לדון דפסול דרבנן לעולם ל"ח פסולו בגופו לפמ"ש האחרונים דאיסור דרבנן ל"ח איסור חפצא רק איסור גברא וסמך לזה שמעתי מח"א מש"ס ריש סוכה וריש עירובין דמבוי דרבנן לא תני פסולא רק תקנתא ויפה העיר, ע"כ ל"ח פסולו בגופו ולפי כללא דכייל המג"א סי' כ"ג דאם בשעת עשיי' הי' בהכשר ואח"כ נולד פסול מחמת ד"א ל"ח תולמ"ה ה"נ יכול לקשור לאחר שנפסל כיון דבשעת עשיי' הי' בהם כשיעור

ואיני כדאי להכריע בדבר הלכה נגד השע"ת והפמ"ג ולב"ש מ"מ נלע"ד היכא דנפסקו כל הציצית