ארץ צבי (פרומר) א לה

מסתגי שהטבל עצמו מוקצה ואינו יכול לגרור הכלי אחריו. ע"כ ל"ח מבטל כלי מהיכנו עי"ז

וע"פ האמור יש ליישב עוד המנהג שמתעטפין בטלית גדול רק זמן מועט מאד כשיעור ד"א ואח"כ הולכין בו בלא עיטוף ולכאו' להגאונים אין מקיימין כלל המצו' רק ע"י עיטוף ונכון לילך בטלית מעוטף בשעת כל התפלה והמג"א כ' בסי' ח' דעיקר כדעת הפוסקים דמקיימין מצות ציצית בלא עיטוף ף אך לחוש לדעת הגאונים מתעטפין בטלית בשעת ברכה עכ"פ עיי"ש אמנם לענ"ד הקלושה נראה די"ל דלדעת הגאונים ג"כ סגי בעיטוף בתחלת לבישה דעיקר מה דצריך עיטוף משום דל"ח מלבוש גמור כנ"ל אמנם י"ל דכיון דע"י עיטוף נעשה מלבוש שוב גם בלא עיטוף חייב בציצית כיון דחל פ"א שם בגד עליו ע"י עיטוף. וי"ל דלא סגי יחוד רק בשעת יחוד כנ"ל בסי' ש"ח סכ"ב דדבר שאינו עומד לכך לא סגי ביחוד למשוי כלי לעולם רק בשעת יחוד כאמור. לפ"ז י"ל דהיי"ד כשמבטלו מן היחוד ועושה מעשה הפכיית אז נתבטל היחוד כגון שמסיר הבגד לגמרי אז בטל תורת בגד ממנו עד שיחזיר ויתעטף אבל כ"ז שאינו מסירו לגמרי ונשאר עדיין לבוש בו לא נתבטל עדיין יחודו להיות מלבוש כיון דגם עתה לבוש בו קצת כדרך לבישה אף דלגבי טלית ל"ת לבישה גמורה רק ע"י עיטוף מ"מ ביטול אל היחוד לא חשיב וגדולה מזו בסי' ח' סט"ו דאם נפל רוב הטלית ונשאר מיעוטו עליו א"צ לחזור ולברך ואף דודאי ל"ח כה"ג לבישה לחייבו בציצית מ"מ ביטול ללבישה הקדומה ל"ח וקו"ח ח לנ"ד דל"ח עדיין ביטול היחוד ע' מג"א סי' ח' סק"ב דאף לדעת הגאונים מ"מ עיקר העיטוף הוא בגוף עיי"ש א"כ נשאר עדיין עיקר העיטוף דאינו מסיר רק עיטוף מפניו ואף דלגאונים בעי' גם עיטוף הפנים מ"מ עכ"פ ביטול העיטוף ל"ח כיון דנשאר עדיין עיטוף הגוף ע"כ שפיר חייב בציצית גם שלא כדרך עיטוף דכ"ז שלא נתבטל יחודו להתלבש בו דרך עיטוף יש עליו שם מלבוש עי"ז וחייב בציצית בכל אופן אפי' בדרך לבישה גרידא בלא עיטוף. וכעין דאיתא בשו"ע סי' י' סעיף י' מצנפת פטורה מן הציצית אפי' של ארצות המערב שב' ראשי' מושלכים על כתפיהם וגופם ואע"פ שמתכסה בה ראשו ורובו פטור כיון שעיקרה לכסות הראש וכסותך אמר רחמנא ולא כסות הראש עכ"ל הנה דכל שמיוחד ללבישה של פטור אף שלובשו באופן חיוב פטור והכ"נ להיפך כל שמיוחד ללבישה של חיוב [דהיינו לעיטוף] אף שלובשו באופן של פטור חייב דידיעת ההפכים א'. וכעי"ז מצינו כסות יום אפי' בלילה חייב כסות לילה אפי' ביום פטור. הנה דעיקר תלוי אם מיוחד ללבישה של חיוב חייב וה"נ דכוותה

עוד יש להביא דוגמא לדבריי באו"ח סי' קע"ז לענין דברים שאינן באין מחמת סעודה דטעינן ברכה לפניהם מ"מ אם אוכל מהם תחלה וסוף עם פת נעשו עי"ז כדברים הבאים מחמת סעודה ומותר לאוכלן אפי' בלא פת וה"נ כיון דמתעטף באותו לבישה בתחלתה תשיב עי"ז בכל משך לבישה זו כעשוי לעיטוף ואפי' בלא עיטוף מקיים מצו'. ושם סי' קע"ז ס"ג דבקובע עיקר לפתן סעודתו על הפירות יש דיעה דמ"מ צריך לאכול קצת עם פת בתחלתו ואז יכול לאכול השאר בלא פת, וה"נ יש לדמותו לזה ע"כ סגי בעיטוף בתחלתו לבד

דרך אגב הנני להעיר ולהזכיר שהרבה אנשים אשר ראיתי מתעטפין בטלית שמשלשלין הטלית לפניהם עד אמצע גופם ואח"כ כשמגביהין תחתית הטלית עד החזה מתכסין עיניהם לגמרי ואין זה כוונת הגאונים כמו שמפורש בב"י ומג"א ורב ז"ל סי' ח' דעטיפה היינו לכסות הראש עם הפנים עד למטה מפיו עיין עליהם ותשכח ופשוט ומוכרח כדברי הפוסקים אלו דהרי דעת הגאונים לילך כן מעוטף כל היום בטלית ואי אפשר שיהי' כוונתם באופן הנהוג דאין זה דרך לבישה כלל לכסות עיניו לגמרי ולא יראה כלל ובתוס' נדה (ס':) כ' דציצית בעי הנאת לבישה ובאופן הנהוג לכסות כל אור עיניו אין בו הנאת לבישה כלל דאדרבא צער הוא לילך כן תמיד וגם כתבו הגאונים שכן מנהג עטיפת ישמעאלים ופשוט מאד דא"א שיהי' מנהג ישמעאלים לכסות לגמרי עיניהם כל היום וא"כ איך עוסקים במלאכתן ובודאי אין זה דרך לבישה כלל לישב כל היום בעינים סגורות והוא עינוי גדול שלא יוכל להשתמש באור עיניו כלל וא"א שיהי' מנהג הישמעאלים כן. וכ"מ ברש"י שבת ס"ה ד"ה יוצאות רעולות. אך באופן שכתבו הפוסקים הנ"ל לכסות ראשו עד למטה מפיו וכה"ג יכול כ"א לילך כל היום בשווקים וברחובות ויראה למטה בסמוך לו מה שלפניו שלא יפול בא' הפחתים וגם יוכל לעסוק במלאכתו שפיר באין מפריע אך שאינו רואה ברחוק מעט וכה"ג שפיר הוי דרך לבישה וזה בדוק ומנוסה למי שמתעטף כך תמיד דוק ותשכח. הן אמת שכ' המג"א סי' ח' דאחר שמתעטף כנ"ל ישלשל הטלית עד החזה ויחזור ויסירנו וזה ע"פ סוד אתר גוף העיטוף שהוא ע"פ דין עיי"ש אבל עיקר העיטוף מדין הגאונים הוא עד פיו כמ"ש כל הפוסקים סי' ח' (שוב ראיתי כי גם כוונת המג"א אינו כלל להמשיך עליונית הטלית אח"כ למטה מפיו אך כוונתו שיתעטף בתחתית הטלית שמאחוריו עד החזה ותחלה ימשיך חלק העליון של הטלית עד פיו. ותיכף אח"כ יראה לכרוך חלק התחתון של הטלית במקום החזה לא למעלה מזה וז"ב מאד וידעתי כי הערביות בא"י הולכות מעוטפות כל פניהם אמנם הן מעוטפות בבגד דק מאד שאין מעכב הראי'

לעיל הבאתי דברי האחרונים בח"ש מצו' ג"כ שם מצו' עלה וצריך לקיימה. ומצאתי סמך לזה בלשון הראב"ד ז"ל הובא ברא"ש סוכה פ' לולב הגזול סי' י"ד שרצה להוכיח מגמ' דבשעת הדחק מברכין על אתרוג יבש ואח"כ חזר בו דבין בשעהד"ח בין שלא בשעהד"ח אין יוצאין ביבש דכל היכא דתני פסול משמע אפי' דיעבד אפי' במקום הדחק וכו' וסברא הוא כי היבש כמת הוא וכמו שנכתת שיעורו ואיננו ואין מברכין עליו וכו' עיי"ש ולכאו' תמו' מש"כ וסברא היא כי היבש כמת וכו' דאפי' לו יהי' דיבש אינו כמת סו"ס כיון דפסול כדתנן במתני' מה נפ"מ מה טעם פסולו סו"ס כיון דפסול הוי כליתא ואם ס"ל ז"ל דיש מקום לומר דבשעה"ד גם הפסול יוכשר א"כ גם אם נימא דיבש כמת היינו שלא בשעהד"ח אבל בשעה"ד י"ל דכשר. לכן נראה דהראב"ד ז"ל נחית לסברא הנ"ל דגם ח"ש מצו' שם מצו' עלה וכשאין לו רק ח"ז מצה מצו' לאוכלו. ואם הי' פסול יבש מצד שאינו הדר הי' מקום לומר דכשאין לו רק אתרוג יבש צריך לטלו מצד חצ"ש דאף דממהות הדר ליכא אפי' מקצת מ"מ חשיב חצ"ש דהחומר לגבי הצורה חשיב ג"כ כמקצת כמו שהוכחתי בספרי שיח השדה כלל י"א מדברי בעל העיטור שהביא ב"י או"ח סי' י"א לענין גרדומי ציצית דבעינן שיור כדי עניבה ואם יפרדו הציצית משזירתן ס"ל להר"ן דבעינן שישתייר כדי עניבה שזור ובעה"ע מכשיר אפי' נפרדו כולן ולא נשתייר שזור כלל מצד גרדומין. הנה דחומר הציצה לגבי איכות שזור שבו חשיב כמו גרדומין הכ"נ חומר האתרוג בלי איכות הדר שעליו חשיב חצי שיעור ודו"ק היטב. ואם כן הי' מקום