ארץ צבי (פרומר) א לג

שהגיע לכלל חינוך מצות ציצית וכ"כ הרב ז"ל בשו"ע, ומשמע דטעמא מש"ה כיון דלגבי קטן שהגיע לחינוך שם בגד עליו לענין ציצית לא פלוג רבנן בבגד כזה וחייבוהו בציצית לכל מי שלובשו, וכיון דקטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא דמחייב מינה דכל שיעור זה רק מדרבנן, דמדאורייתא אין טעם כלל לתלות בקטן שהגיע לחינוך

ונראה לע"ד עוד דאפי' להפוסקים החולקים על הרמב"ם בסי' ש"א דסודר ל"ב שיתכסה בו ראשו ורובו מ"מ א"ש בנ"ד דהנה לכאו' ק' לפמש"כ תוס' נדה (ס':) דלענין ציצית בעינן ג"כ הנאת לבישה כמו בשעטנז עיי"ש א"כ טליתות שלנו שאין עשויין להגן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים דזה הוי הנאת לבישה גבי שעטנז כמבואר בגמ' גבי מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים א"כ טליתות שלנו יפטרו מן הציצית וקצת העיר בזה בד"מ סי' יוד, והתוס' רי"ד בב"ק (ק"ב.) כ' גבי שעטנז דגם הנאת נוי חשיב הנאה, וטליתות שלנו אין עשויין גם לנוי כידוע רק למצו' ומלל"נ וא"כ ליכא הנאת לבישה, ונראה דהנה בתוס' נדה (ס':) הנ"ל בשם רשב"ם מבואר להדי' דבציצית לא צריך הנאת לבישה, ואפי' התוס' שחולקים שם על רשב"ם דגם בציצית בעי' הנאת לבישה מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינן כמו דכיילי לן הפוסקים ע"כ נראה דאפי' לדידהו היי"ד לענין תכריכי המת דל"ה דרך לבישה ממש במת כמו בחי וגם הנאת לבישה ליכא אז ל"ח לבישה כלל אבל מידי דהוי דרך לבישה אף שאין בו הנאת לבישה חייב בציצית וכזה ממש מצינו לענין הוצאה בשבת בשו"ע או"ח סי' ש"א סי"ג וי"ד דדבר שאינו דרך מלבוש ממש ל"ח מלבוש רק אם מגין על גופה שלא יכאב לה אבל כשהוא לאצולי טינוף ל"ח מלבוש אבל דבר שהוא דרך לבישה אף שאינה לובשתה להגנה רק לאצולי טינוף חשיב לבישה ומותר לצאת בו בשבת מצד תכשיט עיי"ש והוא ממש כנ"ד, ודעת הב"י ביו"ד סי' ש"א דגם לענין שעטנז הדין כן דהיכא דהוי דרך לבישה גמור לא בעי' הנאה שכ' ליישב סתירת פסקי הרמב"ם שפ' מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה וכו' ופ' ג"כ דאסור ללבוש כלאים אפי' לגנוב בו את המכס ותי' הב"י דשאני במוכרי כסות שאין לובשין דרך לבישה ממש משא"כ בלגנוב בו את המכס דע"כ לובשו כדרך לבישה ממש כדי שיפטר מן המכס עיי"ש והוא ממש כדברינו, והט"ז והש"ך תמהו עליו ביו"ד שם דמ"מ הוי דבר שאינו מתכוון עיי"ש ולע"ד הקלושה מקור דברי הב"י הם מהא דשו"ע או"ח סי' ש"א הנ"ל סעיף י"ג וי"ד דהיכא דהוי דרך לבישה לא בעינן הנאת לבישה, ואף להט"ז וש"ך שחולקין שם על הב"י מ"מ היי"ד לענין שעטנז דמפורש בגמ' פ"ק דיבמות דבעינן לבישה דאית בה הנאה אבל בציצית דלא מצינו כן להדי' בגמ' וברשב"ם נדה (ס':) מפורש דל"ב הנאה לענין ציצית שפיר י"ל דדינו כמו לענין הוצאת שבת דכל שהוא דרך מלבוש לא בעי' הנאת לבישה, וכעי"ז לענין לאו דלא ילבש גבר שמלת אשה לא מצינו שיצטרך לבישה דאית בה הנאה, והפוסקים הזהירו שלא לשנות בפורים ללבוש בגדי אשה מחמת שמחה משום לא ילבש מוכח דאפי' אינו מכוון להנאה אסור ע' ברמ"א או"ח סי' תרצ"ו ס"ח ב' דיעות בזה, ובס' יראים סי' צ"ו כ' להדי' דאסור עיי"ש, ואם הי' צריך לבישה דאית בה הנאה הי' מותר כמו במוכרי כסות, ובעירובין (ק"ג:) ל"ש אלא גמי אבל צלצול הוי יתור בגדים ורי"א ל"א יתור בגדים אלא במקום בגדים, וק' תיפ"ל דאינו מכוון להנאת לבישה ל"ח לבישה כמו בכלאים הנה דלאו כללא הוא דכל שאינו מכוון להנאה לא חשיב לבישה, אך למש"כ לעיל מהשו"ע סי' ש"א סי"ג וי"ד דדבר המגין על גופה שלא יכאב לה חשיב הנאת לבישה א"כ ה"ה רטיי' דכוותה. אך בזבחים (י"ט.) תפלין מהו שיחוצו פירש"י משום יתור בגדים ואע"ג שאינו מכוון להנאת לבישה רק למצו'. ע"כ בטליתות דידן דלית בהו הנאת לבישה בעינן דוקא דרך לבישה ובטלית שהיא חתיכה א' מרובעת ל"ח דרך לבישה רק ע"י עיטוף ראשו ורובו כדעת הפוסקים גבי בלרי נשים ול"ד לסודר דעשוי להגן כשאר מלבוש והנאת לבישה יש בו משא"כ טלית מצו' שאינו עשוי להנאה [ויש לומר דאפי' הי' בו הנאת לבישה מ"מ כיון שאינו עשוי להנאה פטור מציצית כמו דכסות העשוי ללילה פטור מציצית אף ביום וכעין דאיתא בשו"ע או"ח סי' י' סעי' י' דמצנפת פטורה אע"פ שמתכסה בה ראשה ורובה כיון שעיקרו לכסות הראש דכסותך אמר רחמנא ולא כסות הראש וה"נ כיון שאינו עשוי להנאת לבישה אף אם יאונה שיהי' לו הנאה פטורה] ובעינן דוקא דרך לבישה. וכ"ז טלית גדול שאינו עשוי להנאת לבישה וגם אינו מלבוש גמור ע"כ דומה לסדין דבעינן דוקא עיטוף וכעין שפ' בשו"ע הרז"ל סי' ש"א סי"א וסמ"א משא"כ בט"ק שהוא דרך מלבוש גמור שיש לו בית ראש והיכא דהוי דרך מלבוש גמור לא בעינן עיטוף ראשו ורובו וא"ש מנהג ישראל בס"ד

ומצאתי ראי' לדבריי מלשון הזה"ק פ' שלח לך וז"ל כל ב"נ דלא זכי בהאי עלמא לאתעטפא בעיטופא דמצוה ולאתלבשא במלבושא דמצו' כד עייל בההיא עלמא קאים בלבושא דטינופא דלא אצטריך וקאים בדיני' עלי' וכו' ופי' השל"ה ריש מסכת חולין דמש"כ לאתעטפא בעיטופא דמצו' קאי על הטלית גדול שמתעטפין בו ומש"כ ולאתלבשא במלבושא דמצו' קאי על הטלית קטן עיי"ש. ומדקרי לטלית קטן מלבושא דמצו' ולא לטלית גדול מינה דטלית גדול ל"ח מלבוש כדברי הב"י בשו"ע או"ח סי' ש"א סעיף ל"א, וכן להיפך טלית גדול נקרא עיטופא דמצו' ולא הט"ק מינה דט"ק לא צריך עיטוף וכמנהג העולם, והוא ראי' גדולה לכל דבריי, וע' תקי"ז ת"ו ד' סלויטה (כ"ד:) דא כסויא דציצית ועטיפא דילי', משמע שהם שנים כיסויא ועטיפו והוא ג"כ כמנהגנו. אך בתקונים שנדפסו בסוף ס' תקי"ז תקון ה' וכסוי' דציצית לאתעטפא בי' במשכבה

ובההוא ענינא נלע"ד ליישב קו' התוס' קידושין (ל"ד.) למה יחשב ציצית מ"ע שהזמ"ג כיון דכסות יום גם בלילה חייב בציצית וכסות לילה גם ביום פטור ונלע"ד לחדש דטלית פטור בלילה מציצית אף דמיוחד ליום דדוקא דבר שהוא מלבוש בעצם שכך דרכו ע"כ שם בגד יום עליו תמיד וחייב בציצית משא"כ טלית דל"ח מלבוש כמ"ש בשו"ע הנ"ל סי' ש"א רק מחמת שמתעטף בו חשיב בגד י"ל דזה ל"מ רק בשעת עיטוף אבל לא שיהי' עליו שם כסות תמיד ודוגמת סברא זו נמצא בש"ע הרב ז"ל סי' ש"ח סוף סעיף נ"ב וסעיף נ"ג לענין מוקצה דדבר שאינו כלי גמור רק מחמת שיחדו ל"ח כלי רק בשעת יחוד עיי"ש ברב ז"ל סעי' נ"ג שביאר זה בקצרה, וכעי"ז בביצה (ל"ג.) אין סומכין את הקדרה בבקעת משום דלא נתנו עצים אלא להסקה וכ' הר"ן דלענין שאר תשמושים שוב הוי מוקצה. ע"כ אף שמתעטף בו בלילה ג"כ פטור אף דע"י עיטוף חוזר ומייחדו גם עתה, אבל כיון דמצד עיטוף יום אין עתה שם בגד עליו רק מחמת עיטוף דהשתא בלילה והרי הלילה א"א שיגרום חיוב ציצית ודוקא כסות יום חייב בלילה דעיקר תורת כסות שעליו הוא בסיבת יום משא"כ זה שמחמת יום ל"ה נחשב בגד בלילה רק מחמת שחוזר ומתעטף בו גם בלילה והרי מצד הלילה א"א שיהי' מחוייב בציצית וכיון דיש בגד שמחוייב דוקא ביום ולא בלילה ע"כ שפיר חשיב מ"ע שהזמן גרמא וק"ל: