ארץ צבי (פרומר) א שיד

כשיגדיל ויחחזק כחו לפ"מ שאמרתי קצת טעם בהא דלא מצינו שום מצו' שהקטן נצטו' עליו רק מצות מילה וי"ל דעיקר מעלת גדלות משום דאז בא אל האדם הנשמה כי התורה ניתנה לנשמה. ולגוף יחד ולא לגוף לבד אשר כבהמה נדמה כמ"ש החינוך מצו' ת"ל וע"כ אין חל עליו חיוב מצות עד שיגדל ויאיר עליו הארת נשמתו. אמנם אי' ברח"ו ז"ל דקטן הנמול בשעת מילה כל נר"ן שעתידין לבא עליו בגדלותו באין עליו אז ואחר המילה מסתלקין ממנו עכד"ק וע"כ שייך חיוב מצות מילה גם בקטן ובזה יש ליישב קו' הב"י יו"ד סי' רס"ה על הכלבו שכ' להטעים הכוס לתינוק והק' דהא קטן כזה לאו בר חיוב מצות הוא ולהנ"ל י"ל דהברכה שייכה למצות מילה וכ"ז שלא נגמרה כל המצו' עוד בו נשמתו ודינו בבר מצות] ולפ"ז מי שאחיו מתו בשעת מילה ממש בעוד בו נשמתו שגורם הדבוק האלקי וההשגחה יתירה אסור למולו גם כשיגדל כיון דאיתחזיק דאפי' בשעת הארת נשמתו לא זכה להנצל אבל מי שבשעת מילה מיד לא מת רק אח"כ ע"י שנכשל כחו באמצעות המילה וסו"ס כבר נסתלקה הארת נשמתו שפיר צריך למול כשיגדיל ותבא בו נשמתו דאפשר דאין ראי' ממה שמת בקטנותו שימות גם עתה בהיות נשמתו בקרבו שגורס הדבוק האלקי והשגחה יותר פרטית וכיון דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב הצריך הרמב"ם ב' דברים שיגדל וגם שיתתזק כחו שיהיו ב' שינויים לטובה לעומת שהי' בקטנותו דאז כמעט ברור גמור שיצא מחזקתו הראשונה שמתו אחיו מחמת מילה ותוס' תולין ד': קאי במתו מיד בשעת מילה דזה מדוקדק יותר בלשון מתו מחמת מילה וע"כ ס"ל דאפי' בגדלות אי"צ למול. ואע"ג שקשה לומר שהרמב"ם ז"ל נתכוון לזה אמנם ידוע דדבריו ברה"ק נאמרו ושכינה מדברת מתוך גרונו ע"כ אפשר שדבריו יתאימו ע"פ סוד אע"פ שלא נתכוון לזה וכזה כ' בפע"ח שער השופר פ"ה בד"ה בענין השינה על מש"כ הרמב"ם על השופר שהוא רמז עורו ישנים מתרדמתכם שנרמז בזה מ"ש המקובלים בענין הדרומיטא והנסירה שהוא בר"ה שמתעורר הז"א ע"י השופר עיי"ש ואם כי כ' שם ונלע"ד שהיא מדרש חז"ל שכוונו לדבר זה. אבל נראה שאין לנו מדרש הזה דא"כ הי' הרח"ו ז"ל מביאו וא"כ גם בנ"ד י"ל כן כי ידוע שרבינו הרמב"ם ז"ל לא כ' שום דבר של"ה לו מקור ע"ז מדברי חז"ל ואם ריק הוא מאתנו ריק. וכן מצינו בכמה דוכתי ברמב"ם שדבריו יש להם מקור בזה"ק אע"פ שלא דאה ס' הזהר כידוע ואביא איזה מהם. א', מ"ש הרמב"ם פ"א מה' תשובה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישיב לכסלו. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם למצוא מקור לזה ולע"ד מקור מקומו טהור בזה"ק פנחס ר"מ. זבחי אלקים רוח נשברה וכו' דרעותא דקוב"ה לא אתרעי בקרבן דב"נ על חובוי אלא רוח נשברה וכו' וע"ד מאן דמאן דמתבר לי' כדקא יאות להוי האי גברא באבטחותא דלא יתיב לגבי' לעלמין הה"ד ולא ישוב. הנה הדבר מפורש. ב', מש"כ רמב"ם בס' המצות מצו' ד' במ"ע דיראה להאמין ביראתו [ולע"ד דבר גדול דיבר האדון ז"ל דלכאו' ק' מה שייך מצו' ליראה הרי תלוי ברגש הנפש ומה יעשה לזה כעין קו' הראב"ע על לא תחמוד ע"כ שיכל את ידיו הק' וכ' דעיקר המצו' הוא להאמין דאית דין ואית דיין וממילא ירא] ויש לו מקור בזה"ק עה"פ אין יראת אלקים במקום הזה יראת אלקים דא מהימנותא. גם מש"כ ברמב"ם דהדלקת המנורה גם ביום יש לו מקור טהור בזה"ק באיזה מקומן כידוע. גם מש"כ במורה דמה שנקרא בלשון מחקר שכל נקרא בלשון חז"ל נשמה מצאתי בעזה"י מפורש בזה"ק וירא דף ק"ט. עיי"ש.] וע"פ האמור י"ל טעם על מש"כ הרמ"א בה' מילה דסנדק קודם למוהל ולכאו' יפלא דמוהל מקיים עיקר המצו' ובכלל מה רבותי' דסנדק ומאי קעביד. וי"ל לפ"ד רח"ו זצ"ל דבשעת מילה באין להילד כל חלקי נר"ן שלו. וידוע שאילו הם המוחין ומלובשים בנה"י דאמא שיש בפנימיותן נה"י דאבא כמ"ש בע"ח ד' לבוב דף נ"ב. ודף נ"ג. ובשאר מקומות. ופועל דמיוני לזה הוא מה שהילד מונח על ברכי הסנדק שהם נה"י שלו. וזה לבוש וצנור שיבאו על ידו הנר"ן לתינוק שמפאת זה שייך מצות מילה בתינוק קטן כנ"ל והיינו רבותי' דסנדק. ומה שהקשיתי דמ"מ המוהל עושה עיקר המצו' יש ליישב לדעת רוב פוסקים דמהני שליחות במילה ומוהל שליח האב וחשיב האב העושה ולא השליח לדעת רש"י קדושין מ"ב: ד"ה נימא שליחו של אדם כמותו ויתחייב שולחו ולא השליח. ואפי' לדעת תוס' רי"ד שחולק על רש"י דגם השליח חייב מ"מ עיקר הוא האב ובזה עדיף הסנדק מהמוהלים דהסנדק מצו' דילי' קעביד ואין לזרים אתו וי"ר שלא יאמר פי דבר שלא כרצונו ית': לא כתבתי זה בפנים כדי שלא לערב דברי אגדה בהלכה. שייך לדף ס"ה ע"א שורה י"ז

והנה בתו"י יבמות כ"א חילקו דשניות הוא משום סייג ועירובין ונט"י הוא חכמה עיי"ש ולכאו' אין מובן אם אינו לסייג א"כ מ"ט לתקנם ומה חכמה יש בזה לתקן דבר בלא טעם ונלענ"ד הפי' כנ"ל דאף שהוא גזירה רחוקה ומשום סייג לבד ל"ה אוסרין מ"מ תקנו עירובין ונט"י כדי שיגרום שמירה לשבת ולתרומה וראו חז"ל בחכמתם שדברים אלו הם סגולה לזה ע"כ קרי לה חכמה שייך לדף ס"ו סוף עמוד א'

ונלענ"ד ראי' דיכולין לקבל תוס' שבת על תנאי דלכאו' קשה במשנה שבת לד. ס' חשיכה ס' אין חשכה מערבין וטומנין את החמין ובשו"ע סי' רס"א דהיי"ד אם לא קיבל שבת. עוד אי' שם בשו"ע ד"א דחייב מה"ת לקבל תוס' שבת ובר"ן הובא ב"י שם דצריך להוסיף מה שהוא ודאי יום דאל"כ בלא"ה אסור משום ס' בהש"מ וא"כ היכא משכח"ל דין המשנה דס' חשכה מערבין וטומנין את החמין הרי כ"א צריך לקבל תוס' שבת לפני זה וא"כ אסור מצד תו"ש ודוחק לאוקמא כל דין המשנה והשו"ע בעבריין לבד שעבר ולא רצה לקבל תוס' שבת וכזה ק' בהא דקיי"ל סי' שמ"ב דבמקום מצוה ל"ג על השבות בהש"מ ובתוס' שבת גזרו וק' הא לעולם איכא תוס' שבת אז למי שרוצה לעשות כדין. וע"כ צ"ל דיכול לקבל תוס' שבת על תנאי. שאם בהש"מ יום יחול תוס' שבת קצת זמן לפני לילה ודאית ואם ביהש"מ לילה יחול תו"ש קצח זמן לפני ביהש"מ וא"כ גם התוס' עצמו ס' הוא ושפיר מותר אז לערב ולהטמין את החמין: שייך לד' ס"ו ע"א שורה ל"ג

עוי"ל דהנה במה שמתפלל מנחה אחר קבלת שבת יש ב' דברים א' שבש"ק אסור להתפלל י"ח ברכות שנית שאינו מזכיר של שבת ונשוב על ראשון ראשון מה שמתפלל י"ח ברכות הרי אמרי' בברכות י"ח דבאמת הי' ראוי להתפלל גם בשבת י"ח ברכות רק משום כבוד שבת לא אטרחי' רבנן ולפ"ז י"ל דכמ"ש תוס' כתובות מז. דביו"ט ליכא חיוב שמחה ה"נ בתו"ש ליכא חיוב כבוד ועונג עדיין ומותר אז להתפלל י"ח ברכות ולענין השני שאינו מזכיר של שבת י"ל דהנה בברכות מ"ט. דאם שכת יעלה ויבא בברהמ"ז אין מחזירין אותו כיון דאי בעי לא אכיל ה"נ כשקיבל שבת אי בעי ל"ה מקבל וע"כ ברור דבדיעבד אין מחזירין אותו וכיון שאין הדבר רק לענין לכתחלה שפיר י"ל לסמוך על עצה הנ"ל כנלענ"ד: