ארץ צבי (פרומר) א שיג

יהי' כאן קול הברה של השם ל"ח מחיקה דמחיקה לא מצינו רק בכתב ולא בקול. ויש לפשוט קצת מנתיבות עולם נתיב השלום פ"ג דמשו"ה התירה תורה למחוק השם כדי לעשות שלום בין איש לאשתו משום דשמו של הקב"ה שלום כשבת ד' י': וכשמוחק שם לעשות שלום הרי חוזר וכותב שם בהשלום שעושה הנה דמה שנותן מציאות לשלום חשוב ככותב שלום שהוא שם ה"נ במסלק מציאות [שהיה כאן במציאות שיהי' נבלע הברת השם] חשוב כמוחק השם דידיעת ההפכים א' הוא. אך באמת לא דמי כלל דהתם מהווה מציאות השלום אבל כאן אינו מסלק המציאות ח"ו לומר כן כי זה דבר שא"א כמובן רק מוחק מציאות קול ההברה מהשם ואינו היפך הנ"ל ול"ש בזה ידיעת ההפכים א' כי אינו דומה כלל בהפוכו ודו"ק: שייך לדף ל"ח ע"ג שורה כ'

ונלענ"ד מקור לדברי רח"ו ז"ל דברה"נ דאורייתא מירושלמי פ"ק דע"ז ה"ו יין ושמן לא ימכור לו מפני שהוא מוציאו מן הברכה משמע שהוא מדאורייתא דעל דרבנן לא חששו במכירה לנכרי דהרי בן בתירה מתיר בסוס משום דחי נושא א"ע ואין בו רק משום שבות, ונלענ"ד להשוות הפוסקים בענין ברכת הנהנין אם הוא דאורייתא או דרבנן] עפמש"כ רמ"ה סנהדרין נ"ט ע"ב אדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה והק' התוס' הא לא הי' אסור רק באבר מן החי ותירץ הרמ"ה וז"ל דכי אמרי' לא הותר לו בשר לאכילה לאו דאצטוה עלי' בפירוש קאמרי' אלא לא הותר לו דמסתמא כל הנבראות שהיו בעולם היו אסורות לו כעבד זה שאין לו רשות להנות משל רבו עד שיטול רשות מיהו אזהורי לא אזהרי' אלא מאמה"ח וע"כ לא מקטיל רק על אמה"ח עיי"ש

וכעי"ז הוא בנ"ד כיון דכתיב לד' הארץ ומלואה וילפי' מקרא דמיירי קודם ברכה סברא הוא דאין ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה משום דאין ד"א לקחת מבית רבו בלא רשות מ"מ מה שאמרו "אסור" ליהנות מעוה"ז בלא ברכה דבר זה הוא רק מדרבנן דמה"ת הוא רק שלא הותר אבל לא שיהי' אסור דומיא דהא דלא הותר בשר לאכילה לאדה"ר: שייך לדף ל"ט ע"ב שורה ט"ו

וח"א הקשה ע"ז מכריתות כ"א: דם של בין השינים מוצצו ובולעו ולהנ"ל מה רבותא כיון של"ה לקיחה לתוך פיו מותר בכל האיסורין ולענ"ד אדרבא גם משם יש להביא ראי' לדבריי דהרי מחלקינן שם בין פירש ללא פירש וק' הא חשוב תמיד פירש בפיו ולדברינו א"ש דכיון דנולד האיסור בפיו שרי

ובהאי ענינא כ' בחידושי על ד' רשב"א סוכה ל"ה דאייתי פלוגתא דבבלי וירושלמי דבירושלמי פוסל מצה גזולה ולבבלי ס"ל דיוצא משום דמכי לעסי' קניי' בשינוי ולכאו' ק' לירושלמי למה אינו יוצא מטעם דקני' בשינוי ונלע"ד לפמ"ד במשנה תרומות פ"ח דאשת כהן שהית' תרומה בתוך פי' ר"א אומר תבלע ר"י אומר תפלוט ולא מיבעיא לר"א דס"ל דכיון דלקיחה לפיו הי' בהיתר מותר לבלוע דל"ח אכילה רק בצירוף הלקיחה לתוך פיו ה"נ במצוה ל"ח אכילת מצוה רק בצירוף לקיחה לפיו. וע"כ בעינן שבשעת לקיחה לפיו יהי' לכם וע"כ לא סגי מה שקונהו ע"י לעיסה בהניחו בפיו דמ"מ הלקיחה לפיו הי' בפסול. אך אפי' לר' יהושע דס"ל תפלוט וחשיב אכילה אפי' כשהלקיחה לפיו הי' בהיתר. היי"ד כשהי' עכ"פ לקיחה לפיו אבל אם ל"ה לקיחה לפיו כלל ודאי ל"ה אכילה כמ"ש בפנים והנה בתוס' ב"ק ס"ה: כ' דהא דשינוי קונ' משום דחשוב כחפץ אחר ולא זהו שגזל עיי"ש. וע"כ א"א לומר בזה דיוצא משום שקונה בשינוי דא"ת שינוי קונה ע"כ צריך אתה לומר שהוא כחפץ אחר וא"כ חשוב כאלו ל"ה לקיחה כלל לפיו באותו מאכל ובלא לקיחה לפיו לכו"ע ל"ח אכילה כנלענ"ד נכון בעזה"י: שייך לדף מ"ד ע"ד שורה ל"ו

ובזה יובן המשנה ברכות ט': הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה ולהנ"ל יל"פ דכיון דאפי' בלא מצות ק"ש שם מצוה עלה כקורא בתורה שוב נעשה מזה מצות ק"ש ג"כ כיון דפרחה לעילא מצד מצות תורה ושם אין שייך זמן: שייך לדף ס"ג ע"א שורה כ'

ובמק"א כתבנו עצה לקיים שיטת האו"ז וש"ך ז"ל דס"ל דל"מ שליחות לענין מילה לפמ"ש באבני נזר יו"ד דמציצה הוא ג"כ חלק ממצות מילה ואינו לפקו"נ לבד רק גם מצו' עצמיית לפ"ז יש לכל אב לקיים בעצמו מצות מציצה אצל בנו הנמול כי זה דבר קל לכל אדם לעשות. ובע"ז כ"ז. פריך למ"ד אשה פסולה למול הכתי' ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ומשני אתי איהי ואתחלה ואתי משה ואגמרה הנה דאם הגמר ע"י איש חשוב כאילו כל המילה הי' ע"י איש ה"נ י"ל כיון דהגמר ע"י האב חשיב כאילו כל המילה הי' ע"י האב. הגם דיש לדחות דדוקא התם שנשאר מקצת ערלה שמעכבת ועדיין חשיב ערל ע"כ חשיב האב כאלו עשה הכל משא"כ מציצה אע"ג דהוא ממצות מילה מ"מ אינה מעכבת מ"מ יש להסתפק אם אתי משה ואגמרה מיירי דוקא בנשאר ציצין המעכבין דאפשר אפי' נשאר ציצין שאין מעכבין מועיל דהרי חזינן דדוחין כל זמן שלא פירש הנה דעדיין הם חלק ממצות מילה [ותו דכמו דמצינו דשהי' במיעוט בתרא פוסל הנה דאע"ג דרובו ככולו כשעושה בפועל כולו חשיב גם המיעוט בתרא כחלק מעצם השחיטה ה"נ במילה אע"ג דמעוט גובה עטרה אינה מעכבת מ"מ אם מל אח"כ גם זה מן המצו' ומציל למפרע כל המילה] ואף שדוחק לומר כן. אבל ת"א ה"ר לזה מקרא דכתי' ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו וגו' וירף ממנו משמע דרק אחר כריתת הערלה ותגע לרגליו וירף ממנו א"כ ק' איך אמר ואתי משה ואגמרה הרי כבר נכרתה הערלה ודוחק גדול לומר שנשארו ציצין המעכבין דא"כ ל"ה קרי לי' בקרא ותכרות ערלת בנה ולהנ"ל א"ש טובא שהוא כרתה רוב גובה העטרה ולא נשאר רק ציצין שאין מעכבין ע"כ שפיר כתי' ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו כי אז בשעתו הי' זה מילה שלימה ומ"מ שייך אתי משה ואגמרה במה שגמר ציצין שאין מעכבין. ע"כ דברי תלמיד בתוס' ביאור משלי. ויפה העיר. ואיך שיהי' הצלה פורתא איכא. ואפי' נימא דאינו מתקן כל המילה למפרע מ"מ כיון דמציצה חלק מעצם המצו' מילה מקיים בזה שפיר מ"ע המוטל על האב במציצה גופה. ומי שאוהב מצות ובמצותיו חפץ מאוד נכון לו לעשות כן: שייך לדף ס"ג ע"ב שורה ז'

[ולולא דמסתפינא אפשר ליישב בזה דברי התוס' חולין ד': ד"ה שמתו אחיו דאם ידוע שנבלע בהם דמם אין מלין אותן לעולם שזה היפך דברי הרמב"ם ושו"ע יו"ד סי' רס"ג כמ"ש בשו"ת הרי"מ. גם דקדק בשו"ת הרי"מ עמ"ש הרמב"ם אשה שמלה וכו' ומת מחמת מילה "שהכשילה כחו" הנה הוסיף ב' מלות אלו שאינם בגמ'. עוד הק' כיון דמבואר ברש"י ותוס' פ"ב דזבחים דיש ערל שמתו אחיו מחמת מילה שאפי' בגדלותו אי"צ למול א"כ הי' להפוסקים לפרש כן. ויש להשוות דברי הפוסקים דיש חלוק בין מת מחמת מילה מיד בשעת מילה דאז אי"צ למול לעולם באבל אם לא מת מיד רק שהמילה הכשילה כחו ועי"ז מת אח"כ בזה צריך למול