ארץ צבי (פרומר) א שי

מקצת כלי שישאר פארווא דבלא"ה יש כמה סניפי היתר המנ"י הובא בחכ"א כלל מ"ד ס"ג מתיר לעולם בכלי דתשמישו בשפע שנשפך נגד הרוטב דסומכין בזה על השו"ע ססי' צ"ט דתשמישו בשפע אי"צ הגעלה. וכאן יש עוד ספק דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ובזה מתיר החכ"א שם בבינת אדם אפי' באין ס' עיי"ש. וגם יש ס' אם הבלע מתפשט ועד היכן מתפשט כמבואר בטור סי' צ"ב בענין ס' פעמים ס' דאמרי' שמא נתפשט עד פחות מס' הנה דאין ברור עד כמה מתפשט. ממילא כשמגעיל מקום הבלע וא"א לצמצם וצריך להגעיל קצת יותר כנ"ל] יש עוד] ס' אולי לא נתפשט מעיקרא הלאה ממקום ההגעלה ע"כ נלע"ד בטשיינעק להורות כן. להגעילו כשאב"י במקצת כלי (ויש עוד סניף דבאב"י רק סד"ר ע"י גלגול דמבואר בש"ך סי' ס"ו דהיכא שיש דיעה להתיר אף שאין מורין כן מ"מ סומכין ע"ז להתיר סד"ר ע"י גלגול וכאן הרי לפנינו דעת המנ"י. עוד נלע"ד די"ל דבהיתרא בלע אין להחמיר בסד"ר ע"י גלגול דעיקר הטעם משום דכבר חל עליו שם איסור לגבי דאורייתא נעשה חתיכה דאיסורא ובהיתרא בלע הרי עדיין היתר הוא ולא חל עליו שם איסור. וחילי ממש"כ הנקה"כ יו"ד סי' צ"ג על מ"ש תוס' ורא"ש פ' כה"ב דלענין קדשים אוקמו' אדאוריי' דמב"מ בטל ברוב וכ' הש"ך דהיי"ד כ"ז שהוא היתר עיי"ש ולכאו' אין מובן החילוק אמנם נ' סברת החילוק דלעולם בקדשים עצמן ל"ה גוזרין דמב"מ ליבעי ס' אך כיון שגזרו לגבי חולין דהוי כאיסור אינו מינו גם בקדשים הוי כן וכ"ז באיסורא בלע אבל כשעדיין היתר ל"ש לומר שכבר חל עליו שם איסור לגבי חולין דהרי עדיין לא חל עליו שם איסור כלל וחשיב כאלו הדבר נוגע לקדשים לבד כיון שאירע הבלוע בקדשים ובקדשים הרי לא רצו לגזור. וה"נ בנ"ד באיסורא בלע אמרי' כיון דכבר עליו שם איסור ודאי לגבי דאורייתא אסור גם בדרבנן משא"כ כ"ז שהוא היתר עדיין אין שם איסור עליו כלל חשיב כאלו הס' בדרבנן לבד כיון דעתה באב"י א"א עוד שיהי' דאורייתא וחשיב כאלו אירע הס' לגבי דרבנן לבד וסד"ר לקולא גם יש לצרף לסניף דעת הרא"ה דבכל היתרא בלע לא גזור רבנן כלל באב"י הובא בפמ"ג צ"ג בשפ"ד סק"ג] כנלע"ד נכון. וגם בנשפך מקצת חלב תחת כלי של בשר, דהמנ"י מתיר בכלי שתשמישו בשפע כשיש בו ס' והחכ"א מתיר אפי' בס' אם יש בו ס' בזה נלע"ד ג"כ להגעילו במקצת כלי ע"י עירוי אחר מעל"ע דזה דבר קל לעשות ומהיות טוב וגו'

והכלי שמערה באמצעותו המים על הכלי שצריך הגעלה נראה דאי"צ הגעלה אף שכ' הרא"ש פ"ז דחולין והובא ברז"ל תנ"ב סכ"ב דהכלי שמגעיל בו צריך הגעלה י"ל דהיי"ד כשמגעיל בתוכו ולא כששופך בו. אך בשו"ע הרז"ל תנ"א סנ"ט כ' דהמנהג שלא להשתמש בכלי שעירו ממנו רותחין תחת האבן עיי"ש. מ"מ י"ל דהיי"ד כששופך על אבן מלובן ומטעם שכ' הרז"ל שההבל עולה מתחתון לעליון. אבל במערה על כלי צונן דתתאי גבר והכלי שעומד במקומו חשיב תתאה כש"ך סי' צ"ב ס"ק ל"ו י"ל דאין בזה חשש הבל וכיון דהטו"ז סוסי' תנ"ב כ' על מנהג זה שאין בו טעם ולא ריח. אף דהח"י תנ"א סוס"ק נ"ה מיישב המנהג אין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה. ותו דבנ"ד דיש הרבה מתירין בלא הגעלה כלל וההגעלה היא חומרא אין להחמיר לאסור הכלי שמגעיל בו

שוב בא לידי ס' או"ה סי' נ"ח דין הגעלת כלים. וראיתי שלשון או"ה שם סעי' ס"א אטעי' להגאון בעל אמרי יושר שכ' בתו"ד ואפי' יורה שנאסרה רק מבחוץ מטפת חלב נגעלת שפיר בכה"ג כשמרתיח בתוכה ואי"צ לתוחבה ביורה אחרת וכו' ומלשון זה משמע לכאו' דסגי בהגעלה בפנים אע"ג שנבלע מבחוץ. אבל המעיין שם לפני זה יראה לעינים דבכל הדיבור מבואר להיפך דבעינן דוקא הגעלה באותו מקום בחוץ ואשר צריך ליתן לתוכו אבן מלובן כדי שישפך מי הגעלה גם לחוץ או לצרף עליו מי היורה עש"ה. ואח"כ כ' לשון הנ"ל ואפי' יורה שנאסרה מבחוץ נגעלת שפיר "בכה"ג" וכו' ותיבת בכה"ג מיישר כל קשה דכוונתו בגווני דלעיל דהיינו ע"י נתינת אבן מלובן לתוכה ועי"ז ישפכו הרותחין לחוץ למקום הבלע ועיקר הקולא שאי"צ דוקא לתוחבה ביורה אחרת באופן שהמים יהיו נחים גם מבחוץ דזה ודאי עדיף קמ"ל דלא צריך וסגי בנתינת אבן מלובן כנלע"ד ברור שאין האו"ה חולק על מש"כ כל הפוסקים בסי' תנ"א דבעינן שיהי' ההגעלה במקום בליעת האיסור: סימן קל ב"ה פורת לפ"ק פה זאוויערצא. שוכ"ט לרום מעלת ידי"נ היקר הרב הגאון המפורסם ערוגת הבושם איש אשכולת פאר המעלות רב פעלים כש"ת מהר"מ שפירא שליט"א [זצ"ל] אבד"ק פיעטרקוב ולובלין

אשר הק' כת"ר על אבנ"ז יו"ד סי' ת"ב סקי"א דבזה"ז קדושת בכור מה"ת דכיון דאין מעשר נוהג כלל בזמה"ז ל"ש היקישא למעשר וע"ז הק' כת"ה מס' המצוות מ' ע"ט דגם דזמה"ז יש חילוק בין א"י לחו"ל עכ"ד כת"ה הלא באבנ"ז שם כ' להדיא וז"ל ומה שלא קבלו בכורות בזמן בית שני מחו"ל [וכוונתו ז"ל לתמורה כא. ע"ש] היינו משום דמדרבנן נוהג מעשר בא"י אבל מדאוריית' יש בכור אפי' בחו"ל עכ"ל הנה כ' מפורש דמדרבנן גם בזמה"ז יש חילוק בין א"י לחו"ל וכ"כ בסי' תי"ד סק"ט וכ"ה גם כוונת הרמב"ם בסהמ"ד דבא"י קדושת בכור נוהג בזה"ז גם ליקרב ונפ"מ שאם במהרה יבנה המקדש יקרבו כל הבכורות אף שנולדו קודם בנין המקדש משא"כ בכורות חו"ל אין קדושים מדרבנן ליקרב רק להאכיל במומן וע"כ אפי' יבנה המקדש לא יקרבו

ובעיקר ד' אבנ"ז אליבא דהרמב"ם נלע"ד לבאר דעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דבכור בזה"ז ג"כ דרבנן לפמ"ש רמב"ן פ' אחרי דעיקר המצות הם בא"י משפט אלקי הארץ [ומסתמא עיקר המצוות הן בזמן שביהמ"ק בקדושתו שהוא שורש לקדושת א"י] ובזמה"ז הוא רק ע"ד הציבי לך ציונים וה"ר לזה ממד"ר וא"כ א"א לומר דבכור בחו"ל יהי' עדיף בזמה"ז מזמן שביהמ"ק קיים דלא יהי' טפל חמור מהעיקר כבזבחים מ"ט וכעי"ז ברש"י זבחים יט. דאין לומר דעבודת לילה יהי' חמור מעבודת היום אף שיש סברא גדולה לחלק וכעי"ז יש בתוס' יומא יד. ד"ה ומזה וכעין סברא זו יש בבעה"מ שבת כה: דא"א לומר ב' היפכים אף במקום שיש סברא שיהי' כן וכעי"ז בחולין לג. מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ולפ"ז י"ל דהרמב"ם לשי' דקדושת המקדש לא בטלה בזה"ז ע"כ חו"ל בזה"ז דומה לזמן שביהמ"ק קיים דגם אז ל"ה בחו"ל חיוב מצות רק מצד המקדש שורש קדושת א"י וגם היום כן ע"כ ל"ש לא יהי' טפל חמור מהעיקר ע"כ שפיר אפשר שיהי' בכור בזה"ז חמור מבזמן שביהמ"ק קיים. משא"כ למ"ד דגם קדושת המקדש וירושלים בטלו בזה"ז א"כ עיקר חיוב מצות בזמה"ז היא רק מצד זמן שביהמ"ק קיים ואין סברא שיהי' בכור בזה"ז חמור מזמן המקדש