ארץ צבי (פרומר) א שז

האדם הי' מסלק כוחו ופותח את ידיו [דזה ל"ח כוחו כתבו"ש סי' ג' בשם רשב"א] ג"כ הי' המים נופלים למקו' ואדרבה הי' נופלים יותר מהרה כי כל הכלי המנוקב הי' נופל למקו' עם המים שבה נמצא שאין האדם סיבה כלל שיכנסו המים להמקו'. ואפי' נימא דפתיחת ידיו חשיב כמעשה כמש"כ בספרי שיח השדה כלל ב' והבאתי ראי' מרשב"א עצמו שבת דף ז'. גם מצאתי ברמ"ה סנהדרין ע"ז: ד"ה ואר"פ זרק צרור בסה"ד דמי שהיתה אבן בידו ונתכוין להניחה כדי שתפול מל האדם חייב דאע"ג דלאו כוחו הוא גירי דילי' ול"ג מאשקיל אחברי' בידקא דמיא עיי"ש הנה נראה בעליל דלא מיירי בזרק בכוחו למטה דא"כ כוחו הוא ממש אך דמיירי שפתח ידו ונפל האבן וע"כ כ' דלאו כוחו הוא רק גירי דילי' ואייתי ראי' מאשקיל בידקא דמיא דג"כ ל"ה כוחו גמור רק סילוק המונע וה"נ בפתיחת ידו חשיב מסלק המונע שמסלק כוח ידו שעיכב האבן מליפול ומ"מ כ' דחייב דהוי גירי דילי' הנה דחשיב כמעשה] מ"מ כאן איצ"ל אם הי' פותח ידו בכח עצמו דאפי' הי' מסתלק כחו ע"י ד"א כגון אם הי' נקטע ידו ג"כ הי' המים נופלים למקו' וא"כ כוחו אינו סיבה כלל לביאת המים אל המקו'

הן אמת כי בשו"ת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן סו"ס רל"א מבואר להיפך דאין לנקות המקו' בכלי מנוקב משום שהמים חוזרין להמקו'. אבל מזה יקשה גם על תי' הש"ך וצ"ל דכיון דבשו"ע סעי' ע' מפורש דמותר לנקות המקו' בכלי מנוקב והוא נובע מרא"ש ומרדכי וצ"ל דהרא"ש והמרדכי לית להו כשו"ת הרשב"א הנ"ל ושפיר עביד הש"ך להסביר לן שיטת השו"ע שהוא שיטת הרא"ש והמרדכי ולענ"ד נראה לבאר שיטת הרא"ש ומרדכי כדאמרן

ונשוב לנ"ד ולכאורה יש להביא ראי' דאפי' מעמיד דמעמיד אסור במק"ט לפמ"ש באבני נזר יו"ד סי' רפ"ו סק"ז וסי' ער"ב סק"ב וסק"ז דפסול מהוו' ע"י המק"ט אין פוסל בג' לוגין רק ברובו וא"כ בכל הזוחלין שסתם זחילתן בדבר המק"ט הרי המים הסמוכין לסתימה ודאי אין בהם רוב שיעור מ"ס וא"כ באותן מים לא איכפת לן הוו' בדבר המק"ט רק שאותן מים מעמידין המים הסמוכים להם והסמוכין להם מעמידים שאר המים והוי כמו מעמיד דמעמיד. ואין לומר דכל המים יש להם חיבור וחשובין כדבר א'. דהרי באשקיל אחברי' בידקא דמיא מחלקינין בין המים הסמוכים לדף להרחוקים ממנו דהמים שאין סמוכין לדף חשיב כוס שני ול"א דכל המים כחפץ א' אך י"ל דשא"ה דבשעה שהמים יוצאין הם זוחלין ואין להם חיבור כמ"ש הרמב"ם שאין הזוחלין מערבין משא"כ בנ"ד שהמים עומדים ונחים במקום א' חשובים כחפץ א' דמים הם מז' משקין שמחברין כמ"ש תוס' זבחים קה: וכש"כ שהם בעצמן חשובים כדבר א' מחובר. ועי' מאירי עירובין ס"ח. דמים חשיבי מחוברין יותר מחתיכה א' של בשר

ולענין דינא הנה בפת"ש ס"ק כ"ב בשם נודע ביהודה מבואר דאפי' במעמיד דמעמיד בדבר המק"ט פסול להר"ש וכן נראה פשיטות דברי ר"ש פ"ה דמקואות שהביא כת"ר שיחי' דבסמך בעלי קנים צריך להסיר ידו ואף שכתבנו תירוצים לחלק מזה לנ"ד אנן אשינויא לא ניקום ונסמוך. ע"כ למעשה אין להקל רק באופן שהקיל הנוב"י שגם אם יוסר הדראהט לא יהי' ניכר זחילתן ואינו רק גורם שלא יתמעטו המים מכשיעור בזה יש להקל כאשר כבר הורה זקן הגאון נוב"י ז"ל. ויש להביא סמוכין עוד לזה דכמו בזבחים כ"ה: דאי אמר כלי לאו ככלי דמי ל"ח מהוו' בדבר המק"ט וכתבנו לעיל דהיינו משום דמפסיק זמן פעולתו לביאת המים למקו' הנה דבמפסיק זמן ל"ח מהוו' בדבר סמק"ט וה"נ מה דגורם שיעמדו המים במקומן אינו גורם על זמן ההו' רק על זמן העתיד דאפי' אם יסלק הדראהט לא יצאו המים עכשיו רק אחר זמן נמצא שאינו מהוו' בדבר המק"ט תיכף רק בעתיד. עוד יש לה"ר מאשקיל אחברי' בידקא דמים דאותן מים שאין יוצאין תיכף חשיב רק כח שני ה"נ מה שמעמיד המים אחר זמן ל"ח רק כח שני דידיעות ההפכים א' הוא ואף למג"א סי' קנ"ט סקכ"א שכ' דדוקא דבר שאינו בכוחו ממש רק מסלק המונע הוא דיש לחלק בין כח א' לכח ב' משום דכוחו גמור וגם התבו"ש בה' שחיטה העתיק דברי המג"א מ"מ י"ל דגם בנ"ד ל"מ פח גמור דל"ה אלא מצמצם כמ"ש לעיל

ובהאי ענינא שכ' המג"א סי' ש"מ דגדול אוחז בקולמוס וקטן כותב פטור דחשיב מעשה הקטן הפועל וכעי"ז בתבו"ש לענין שחיטה ובחי' הר"ן סנהדרין הנ"ל נסתפקתי בראובן שדחף את שמעון על נבילה והזיזה אם שמעון טמא טומאת משא לטמא בגדים או"ד ל"ח רק מגע ולא משא כיון שלא הזיז הנבילה בכח עצמו והי' כגרזן ביד החוצב בו ועיקר הכח הוא של ראובן דהרי בשבת צ"ד מדמה היסק למלאכת שבת לענין שנים שעשאו וככה יש ללמוד משא ממלאכת שבת דהא דמג"א סי' ש"מ הנ"ל ולכאו' מסתבר כפן השני דל"ח משא אך ק לי מריש פ"ק דכלים משנה ב' וחשוכי בגדים במגע ופי' הגר"א ז"ל עפ"י תוספתא זבחים דבמים ל"ש מגע בלא משא בע"כ מזיזים קצת עיי"ש דפח"ח [ואני הבאתי ראי' לזה ממשנה ג' פ"א דכלים למעלה מהן זובו של זוב ורוקו וש"ז ומ"ר ודם הנדה שהם מטמאין במגע ובמשא וכו' למעלה מן המרכב מושכב ששוה מגעו למשאו [היינו ששניהם מטמאים אדה לטמא בגדים] ולמה שינה את טעמו דברישא אמר שהם מטמאין במגע ובמשא [וברישא ג"כ הפירוש כנ"ל] ובסיפא אמר ששוה מגעו למשאו ולגר"א ז"ל א"ש טובא דברישא דמיירי במשקין דל"ש בהם מגע בלא משא ולעולם איכא מגע וגם משא ע"כ אמר להם מטמאין במגע ובמשא שבאמת איכא תרתי מגע ומשא משא"כ בסיפא דמיירי בדבר גוש ומשכחת לה מגע בלא משא עכ"א ששוה מגעו למשאו כנלע"ד נכון בס"ד] אך ק' לי לפי הנ"ל שפיר משכח"ל במים מגע בלא משא שא' דחף את חבירו על המים והזיזום דחשיב מגע בלא משא דמגע אינו תלוי בכח ופשיטא דבכל ענין חשיב מגע משא"כ משא עיקר חלי בכוחו וכיון שהי' בלי כוחו ל"ח משא. ויש ליישב דמ"מ כשמסיר ידו מן המים שאז פועל בעצמו אז ג"כ מזיז המים מחדש ואז כבר נסתלק כח האדם שדחפו על המים ושפיר נטמא במשא מחמת אז כנלע"ד בזה

אשר הקשה כת"ר בהא דמטבילין בעינו של דג דהא מק"ט אוכלין ול"ה הווייתו ע"י טהרה י"ל דמיירי שלא הוכשר דמחובר לא הוכשר ובתלוש י"ל שלא נתלש לרצון ולרמב"ם דבעינן הכשר ברצון בעלים י"ל שלא נתכוון לזכות בו וליכא בעלים ממילא אינו יוכל לקבל הכשר. גם י"ל דמיירי בדג חי שאמק"ט ואף שומן שבעיניו י"ל דהוי כאבר המדולדל שאמק"ט אך בזה

עוד י"ל דמיירי בציר שיצא מעצמו דאז אינו מקבל טומאה ע' צל"ח פסחים סוגיא דרחסה"כ אות פ"א בשם הראב"ד ולענ"ד דזה כוונת רש"י בכורות כב. אהא דאמרינן בציר לאו בר קבולי טומאה הוא ופירש רש"י שיצאה מן הדגים כשמולחין אותן וכ"ת נתקשה מה בעי רש"י בזה ולענ"ד דכוונת רש"י ז"ל דדוקא ביצאה מעצמה הוא דאמקמ"ט משא"כ בציר שסחט בכוונה כמ"ש בצל"ח שם בשם הראב"ד ז"ל: