ארץ צבי (פרומר) א שו

התרנגול כהאי דמג"א סי' ש"מ הנ"ל וע"ב צ"ל דהיינו דוקא באדם בר דעת הפועל אבל לא בתרנגול

והנה בנ"ד יש לחקור לענין מהוו' בדבר המק"ט איך הדין בשנים שעשו המק"ט ומי שאינו מק"ט כגון אדם וקוף שסמכו העלים [לדיעה א' שבשו"ע ר"א סט"ו דבהמה אין דינה כאדם] והקנים שיעברו עליהם המים אם המקו' כשירה או לא. ולכאורה נראה דפלי בב' דיעות ביו"ד סו"ס ב' בכשר ופסול ששחטו אך יש לחלק דהתם כל הפסול של פסול ששחט היינו בשלילה משום שחסר מתיר כמבואר בש"ך שם וע"כ בשנים ששחט כשר ופסול הרי יש כאן מתיר כמש"כ ש"ך סק"ל משא"כ בנ"ד אא"ל דטעם מהוו' בדבר המק"ט משום שחסר מהוו' טהור ז"א דאפי' מקוה הנעשה מאלי' כשירה ואי"צ מהוו' כלל וע"כ דהפסול אינו בשלילה רק משום דהמקבל טומאה פוסל בפועל וא"כ ל"מ מה דגם טהור מהוו' מ"מ סו"ס איכא פסול מצד המק"ט וכמ"ש הש"ך סק"ל שם לענין שנים שאחזו בסכין וא' שחט לשם א' מכל אלו דלכו"ע פסול יעו"ש דבריו הנחמדים. ולפי"ז בנ"ד אף אם נייחס המעשה גם להכתלים הטהורים מ"מ כיון שמייחסין המעשה גם להדראהט חשיב מהוו' בדבר המקבל טומאה. שו"ר באבני נזר סי' ער"ה סק"ד דהא דילפי' דמהוו' בדבר המק"ט פסול משום דגלי קרא מה מעיין ביד"ש אף מקו' ביד"ש נמצא הטהרה מחמת שבא למקו' וע"כ פוסל במק"ט עייש"ה שכ' דאם ל"ה צריך ביאה למקו' כלל ל"ה שייך לפסול במהוו' בדבר המק"ט. ולפ"ז שפיר דומה לכשר ופסול ששחטו ולמאן דמכשיר התם [משום דאין הפסול פועל פסול רק שחסר הכשר כמו שביאר הש"ך שם סק"ל] גם בנ"ד כשר מהאי טעמא כיון דבא גם מחמת הכשר

וכ"ת כתב דלכאורה מפורש ברא"ש פ"ה דמקואות דאדם הסומך ידיו תחת עלי קנים כדי שילכו המים למקו' חשיב מהוו' בדבר המק"ט אף דעלים עצמן אינם מק"ט רק האדם וצריך לסלק ידיו קודם בוא המים הנה דאפי' כשמפסיק דבר שאין מק"ט בין ידיו למים נמי אסור אך יש לחלק בין אדם הסומך בעי' כוחו נסמך הוי כמו אדם ממש וכהאי דב"ק יוד. בהדי דסמוך בהו תבר דהוי כאדם המזיק כמ"ש בנמוק"י אבל דבר המחזיק כותלי המקו' שפיר י"ל דהוי מעמיד דמעמיד עכת"ד והם כעין דברינו ואני רק כמוסיף ע"ד כת"ר ואין ביהמ"ד בלא חידוש

ולענ"ד יש להוסיף עוד דלכאורה ק' בהא דמעמיד הזחילה בדבר המק"ט למה נאסר הא הוי רק מצמצם ובסנהדרין ע"ז. מבואר דמצמצם ל"ח מעשה וברציח' איצטריך קרא לחייב מצמצם אע"ג דכחו ודאי חייב ברציחה כמפורש בתורה ונשל הברזל מעצו הנה דמצמצם ל"ח כוחו כלל ה"נ דבר המק"ט אינו רק מצמצם המים שלא יצאו. וי"ל דשאני מצמצם דאדם הי' עומד במקומו מעיקרא [דאם מביאו לשם ל"ח מצמצם כמ"ש התוס' שם ד"ה סוף חמה לבוא] ואינו מחדש בו תכונה חדשה רק שמעמידו הלאה משא"כ בנ"ד שהמים הי' זוחלין והוא מצמצם ועושה אותן נחים. ולפי"ז ל"ש איסור זה רק אם כבר התחיל המים להיות זוחלין ואח"כ סותם הנקב. משא"כ בנ"ד דמעיקרא כורכין הדפנות בדראהט לחיזוק ואח"כ נותנים שם המים ואין המים מתחילין כלל להיות זוחלין וזה ל"ח מהוו' במק"ט דאז ודאי ל"ה רק מצמצם. אך יש לדחות דכיון דשעת שפיכת המים לתוך המקוה הם זוחלין שבאים למקוה בזחילה ולולא סתימת הדראהט המעכב זחילתן הי' מתפשט זחילתן גם לחוץ דרך נקבי הכותלים והדראהט מעכב זחילתן דומה להא דלעיל שעושה זוחלין אשבורן ולא חשיב מצמצם אך כ"ז אם הוא באופן שכשיסתלק הדראהט יהי' זוחלין אבל אם הוא באופן שאפי' בהסתלק הדראהט ל"ה ניכר הזחילה רק דגורם שלא יתמעט המקוה מס' ברבוי הזמן בזה נראה דל"ח מצמצם

ובזה א"ש מה שהק' כת"ר על הר"ש מפ"ז דמקואות אם הי' רגליו של ראשון נוגעת במים אף השני טהור. והק' כת"ר דהא מהו' בדבר המק"ט וכ"ת הוכיח מזה כרא"ש דמעמיד ההכשר בדבר המק"ט כשר ודלא כר"ש דאפי' לסתום הזחילה בדבר המק"ט אסור עכ"ד ואני שמעתי ולא אבין דק' כת"ר לא על הר"ש לבד תסוב דאפי' להרא"ש דסותם הזחילה בדבר המק"ט לית לן בה היינו משום דל"ש פסול מהוו' במק"ט רק אם כל המים באו לכאן מחמתו משא"כ בסותם הזחילה דהמים הי' קודם לכן כאן והוא רק מעכבין שלא יצאו משא"כ ברגליו של ראשון נוגעת במים דאדם הוי המחזיק המים כאן אין לך מהוו' בדבר המק"ט גדול מזה אך לפימש"כ י"ל דהכ"נ הוי רק מצמצם. אך עי' בשי"ט על מקואות פ"ה מ"ה ד"ה והנה נראה בשם רא"ש דאם המים על כבר המק"ט הוי כמהוו' במק"ט

אך לענ"ד בלא"ה לק"מ דהא דרגליו ש"ר נוגעת במים דכ"ז שלא נפסקו המים מן המקו' אין נפסלין משום מהוו' בדבר המק"ט דנכשרו בהשקה ואע"ג דבמקוה עצמה ליכא שיעור רק בצירוף המים שע"ג האדם מ"מ מועיל השקה שלא יחול שם פסול עליהם כיון דמעולם לא חל שם פסול עליהם וכמו טובל כלי במקו' מצומצמת דאין המים שבכלי נפסלין בשאובים אע"ג דאין במקוה מ"ס בלעדי המים שבכלי מ"מ מועיל השקה שלא יחול שם שאובים עליהם ובט"ז ר"א סקמ"ז כ' גדולה מזו דאף בליכא מ' סאה מועיל החיבור למים שלא יחשב תפיסת ידי אדם עיי"ש שהרי כ' זה על מה ששאובין המקו' בכלי מנוקב ושם שואבין כולה וא"כ נשפך מן הכלי למקו' יותר שנחסר מן השיעור עיי"ש וזה באמת חידוש גדול וכבר השיג עליו בבית מאיר בזה אך בנ"ד כשיש מ"ס בצירוף מה שע"ג האדם י"ל דלכו"ע מועיל החיבור לענין שלא יחול שם פסול עליו. שו"ר בב"י סי' ר"א דף צ"ט: מדה"ס בשם ריטב"א מלקות דאפי' אם יש מ"ס בצירוף המים שבכלי ל"מ השקה ובעי' דוקא שיהי' מ"ס לבד מה שבכלי. וכ"מ להדי' בשער המים לרשב"א מובא בב"י סי' ר"א דף ק"ז עיי"ש אך מסתברא דכ"ז שייך לענין פסול שאובין אבל לענין פסול בא מכוח אדם ל"ש רק בבא למקו' מכח אדם משא"כ בזה דלא נתלש עדיין מן המקו'. וחשיב גם קודם זה שהי' במקו' מ"מ ל"ח שבא למקו' מכוחו. גם במק"א בארתי כוונת הריטב"א דמיירי שאי"ב מ"ס אפי' בצירוף מה שבכלי עיי"ש

אך לפימש"כ בש"ך ר"א סקמ"ו בשם רוקח דאם סחט בידים אפי' מחובר למקו' פוסל משום שאובין וכ' באבני נזר סי' רפ"ו דס"ל לרוקח דלענין פסול בא ע"י אדם ל"מ השקה ולפי"ז הדרא ק' לדוכתא

ועדיין י"ל לא מיבעי' אי נימא טעמא דר"י משום גוד אחות א"כ חשיב כל המים שהם במקו' ולא על האדם אך אפי' נימא טעמא דר"י משום גוד אסיק כחגיגה י"ט. דמספיק"ל אם מטבילין מחטין וצנורות בראשו של ראשון מ"מ ל"ח מהוו' בדבר המק"ט דגם קודם פועלת האדם הי' כאן מקו' כשירה ומה דעביד שקלי'

ובהאי ענינא הנה הש"ך והט"ז סי' ר"א סקמ"ז נתקשו בהא דמותר לשאוב המקו' בכלי מנוקב דהא המים נשפכים למקו' דרך הנקב ע"י אדם וא"כ מהוו' בדבר המק"ט. ולולא דמסתפינא איננו רואה קושיא דל"ח בא ע"י אדם רק כשהאדם הי' סיבה שיבאו מים למקו' ולולא האדם לא הי' באין למקו' וכאן אינו כן דגם אם