ארץ צבי (פרומר) א שה

שלמעלה חשיב כאלו הוא באויר ע"ש וא"כ זה ג"כ אין פסולו בגופו רק מחמת שמונח באויר ובזה י"ל דלכו"מ ל"ח מהוו' ועדיף ממה שכ' הרא"ש דבמסלק פסול זוחלין ל"ס מהוו' בדבר המח"ט. וכאן י"ל דכו"ע מודו דכאן אין פסול בגופו כלל כאמור. מכל הלין טעמי לענ"ד נראה להקל להפשיר השלג ע"י טסים מלובנים באין עצה אחרת

מ"מ אם אפשר לעשות המשכה אין להתיר בלי המשכה ומש"כ דהמקו' גבו' מקרקע הבית וע"כ א"א לעשות המשכה. לענ"ד אפשר לעשות המשכה ע"י שיניח עצים לפני גומת המקו' עד שיגבי' אותו מקום למעלה מן המקו' ע"י עצים ואח"כ יניח על העצים השלג ואח"כ יניח הטסים מלובנים על השלג כדי שאח"כ יהי' נמשך אל גומת המקו' ואף שכ' הרמ"א סי' ר"א סמ"ו דבעינן המשכה על קרקע הראוי לבלוע אבל הרי סיים שם דטוב להחמיר לכתחלה משמע שאינו מעיקר הדין. וא"כ בנ"ד שאין עצה שפיר יש לסמוך על המשכה ע"ג עצים שאין עשויין כלי. וגם מ"ש בשו"ע סי' מ"ה דבעי המשכה ג' טפחים כ' באבני נזר סי' רע"ו סק"ג דאינו אלא חומרא ע"כ בנ"ד עכ"פ יעשה המשכה כזו ע"ג עצים ואפי' המשכה משהו סגי בזה. ואם אפשר לעשות המשכה כזו אינני מתיר באופן אחר כי מלבד מה שהגאון בית שלמה והלחו"ש פוסלין באופן הנ"ל מצד תפיסת יד אדם עוד יש בזה חשש מחמת דעת האשכול להראב"ד ז"ל שהובא בנחל אשכול שם [שהוכיח שכן דעתו] דאפי' אחר ההפשר אין כשר לטבול בו לדידן דלא קיי"ל כר"י ואנשי מידבא מטעם דבשעה שבא השלג לכאן הי' פסול וא"כ אין כשר לשיטה זו רק אם נותן למקום אחר אחר ההפשר וכ"כ הגאון מטארנא ז"ל בס' שירי טהרה סוף פ"ו דמקואות דמטעם זה ג"כ נכון לעשות המשכה בשלג שנפשר. וגם באבני נזר סי' רפ"ד חש לה לשיטה זו לכתחלה ע"ש. ע"כ אם אפשר לעשות המשכה באופן שכתבתי אין להתיר באופן אחר. ואם א"א בשום אופן יש להתיר גם בלא המשכה כי מלשון האבנ"ז סי' רפ"ד סק"ד נראה דרק לכתחלה חש לשיטה הנ"ל דגם אחר ההפשר פסול כשהוא באותו מקום וע"כ באין ברירה יש להתיר זה והנלע"ד כתבתי: סי' קכו להגאון ר' ואלוויש ז"ל מטשענסטאכאוו

ע"ד השאלה אם מותר לסבב כותלי המקוה בדראהט כדי לתקנם דהוי מעמיד בדבר המק"ט לדיעה א' ביו"ד סי' ר"א סעיף נ' א"ד שאני הכא דהוי מעמיד דמעמיד כעין שכ' הר"ן סוכה דאע"ג דאסור להעמיד הסכך במק"ט מ"מ מעמיד דמעמיד מותר [ויעויי' אבנ"ז יו"ד סי' ער"ה סק"ב ראי' להתיר בנ"ד] ולכאו' יש סמך לזה מהא דזבחים סה: דאי אויר כלי לאו ככלי דמי אינו פוסל משום מהו"ו בדבר המק"ט הנה בדמפסיק אויר בין האדם המק"ט למקו' שפיר דמי וה"נ בדמפסיק כותל בין הדראהט להמקוה והוא קו"ח דאם אויר חשיב הפסק כש"כ דבר ממשי שהוא חוצץ יותר מאויר דהרי בזבחים י"ט מספקא לן אויר מה שיחוץ. [וכת"ר שיחי' הק' מרא"ש פ"ה דמקואות דסומך בעלי קנים צריך להסיר ידו וכ"כ בטוש"ע סי' ר"א סמ"ח ויישב בטו"ט ומתוך דברינו יתבאר ג"כ ישוב לזה] אך נתישבתי דלאו ראי' הוא די"ל דשאני בזבחים כ"ה: משים דמפסיק זמן בין פעולת המק"ט לביאות המים למקו' [ולא משום הפסק אויר] וכה"ג הוי כוחו ואין פוסל משום מהוו' בדבר המק"ט משא"כ בנ"ד דאזיל מיני' וכה"ג חשיב גופו כב"ק יח. ושם י"ז: כ' שבזב טמא בנגעים משלם נ"ש וב"ק כב. במקום גחלת ל"ח צרורות וכ"מ ב"ק מ"ד: הנה דאפי' הפועל ע"י ד"א מ"מ חשיב גופו ממש [וכ"מ במג"א סי' ש"מ בשם רמב"ם ותוספתא דקטן אוחז בקולמס וגדול כותב חייב וגדול אוחז בקולמס וקטן כותב פטור וכ"מ ברדב"ז על הרמב"ם פ"ה מה' שבועות ה"א בנשבע שיזרוק פלוני אינו חל דאע"ג דבידו לאנוס אותו שיזרוק [היינו שיקח בידו של חברו ויזרוק אבן כנלע"ד] מ"מ ל"ח חברו הזורק רק הוא ונמצא שלא קיים השבועה עיי"ש, ותוס' יוטא פב: אך משם יש לדחות דאפי' הוי כוחו חייב לענין רציחה דהרי אפי' אשקול אחברי' בידקא דמיא חייב. וכן לענין שבת מצינו דאפי' בעושה מלאכה שכוחו חייב בשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי שבת עג: ועוד בכמה מקומות

ויש להביא עוד ראי' דהפועל באמצעות ידי חבירו חשיב הוא לבדו הפועל ממש"כ תוס' ורא"ש ב"ק צח. דאדיי' אדיי' חשוב הגבהה ונעשה גזלן ואף דהמטבע ביד הבעלים ואם הי' נחשב גם מעשה הבעלים הוי כמו שנים שהגביהו דל"מ רק מצד מגבי' מציאה לחבירו כב"מ ח. וכאן אין אדם זוכה בשלו לאחר כמבואר ובהאי ענינא ראיתי לכ"ק מרן זצוקללה"ה באבני נזר סי' קל"א סק"א יו"ד וז"ל בענין שפ"ד דיהרג ואל יעבור מ"מ כ' התוס' דאם אומרים לאדם הנח לזרוק עצמך על התינוק ואם לאו נהרג אותך יעבור ואל יהרג דאמרי' להיפוך מה חזית ובחי' הר"ן מבואר דלא נחשב כלל שהוא הורג אותו ויל"ע בזה בסוג' דנתקל פושע בנפל על האדם אם אדם חשיב מזיק בידים או חשיב רק בור עכ"ל הטהור. ולענ"ד הקלושה והרטושה יש להוכיח דלגבי ש"ד בנפל על האדם והרגו חשב מעשה ממלקות יא: בא' שהרג בשוגג וא' במזיד הקב"ה מזמין לפונדק א' זה עלה על הסולם וזה למטה וזה נופל עליו והרגו זה נתחייב גלות וזה נהרג. וק' לי למה נתחייב זה גלות אי נתקל לאו פושע הוא א ול"ח מעשיו כלל וע"כ דזה חשיב מעשה לענין שפ"ד ומש"כ חי' הר"ן דלא נחשב כלל שהורג אותו היינו כשאדם זורקו על התינוק דאז מיחסין המעשה לזורק והוא חשיב כגרזן ביד החוצב בו כמש"כ הנמוק"י ב"ק יוד: והתוספתא שהוא במג"א סי' ש"ס הנ"ל בקטן אוחז בקולמוס וגדול כותב חשוב מעשה הגדול וכ"כ התבו"ש בסכין ביד פסול וכשר שוחט עיי"ש וכ"ז כשיש פועל אחר ליחס אליו פעולה זו אבל בנפל שאין ליחוס המעשה לפעל אחר שפועל יותר ממנו שפיר חשיב גם הוא כפועל גמור וכעי"ז בפנ"י בב"ק כב: על רש"י ד"ה ורי"א אפי' שלהבת נמי עי"ש

ועי' ראב"ד סו"פ י' מהל' נזקי ממון שחידש דהגורם היזק לחבירו באופן שהבעלים עצמן יעשו ההיזק פטור. אף שהוא הי' הגורם יע"ש ולפענ"ד ביאורו כנ"ל דלגבי בעלים שעשו מעשה גמורה א"א ליחס המעשה להגורם כיון שהם עשו ופעלו יותר ממנו וכסברת הפנ"י הנ"ל

מ"מ נראה דהיי"ד באדם בר דעת אז מיחסין המעשה להאדם לבדו משא"כ בחפץ דומם אפשר דהכותל חשיב מעמיד המים והדראהט מעמיד הכותל. וחילי מתוס' ב"ק ו. דאדם בר דעת שהזיק באמצעות חפץ חבירו מייחסין כל ההיזק אל האדם אבל אדם שלא בכוונה או בהמה שהזיקו באמצעות חפץ של אדם אחר מייחסין ההיזק לשניהם וערא"ש ב"ק י"ט בתרנגול שהזיק בדליל של אחרים כאדיי אדיי חייב בעל התרנגול רביע משום דהוי צרורות ובעל הדליל ג' חלקים כר"נ דאי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולכאורה ק' דהא לקמן נ"ג מבואר דל"א כל היכא דליכא לשתלומי מהאי משתלם מהאי רק היכא דהאי סלא עביד והאי כלא עביד עיי"ש תוס' ד"ה לעולם ולעיל נ"ג תוסד"ה אי וכאן הרי המעשה מתייחס אל