ארץ צבי (פרומר) א שג

בכל הבירה או הצית בגופו של עבד ותיכף מת חשוב גופו משא"כ בשלג דכל קורט וקורט חשוב דבר בפ"ע כמבואר בנדה י"ז. ודומה לכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דאף באדיי אדויי, מ"מ אינו חייב נ"ש רק על מקום גחלת והשאר חשיב צרורות והיינו משום דכל שבולת ושבולת דבר בפ"ע וה"נ כל קורט וקורט דבר בפ"ע. אך דכשנמוח נעשה גוף א' דמים חשיבי גוף א'. ע' מאירי עירובין ס"ח. והדרן לחקירה הנ"ל אם אזלינן בתר שעת הפעולה או בתר שעת התפעלות. ע"כ לענ"ד נכון יותר להסיק הקעסיל של המקו' וזה אינו דומה למקום גחלת כי בשעת הסקה עדיין הקעסיל שבתוך המקוה קר לגמרי כידוע ואח"כ כשמתחמם כבר הסיר האדם ידו מזמן כביר וזה ודאי לא עדיף מאשו משום חציו. וטוב מזה ומזה להעמיד אייזערן אייוועלע בתוך חדר המקו' [לא בתוך גומת המקו' ממש] ולהסיק הרבה עד שיתחמם השלג ויהי' נמוח ובזה אפשר דגרע מאשו ודומה לכח כחו. או לאשקיל בידקא דמיא בכח שני בחולין ט"ז. ובסנהדרין ע"ז: דפירש"י דאם הוא רחוק ממקום פעולתו חשיב כח שני. ואף שכ' המג"א סי' קנ"ט סקכ"א דבמטה חבית כיון שהוא בכחו ממש אין חילוק בין רחוק לקרוב. י"ל דאשו ל"ח כחו כ"כ כמו במטה חבית כמובן דשם פתיך בי' כח האדם משא"כ אשו אף שע"פ דין חשיב חציו מ"מ כחו ממש ל"ח ושוב יש לחלק בזה בין כח א' לשני. ואע"ג דבשבת מ': דהמעמיד קדירה כנגד המדורה ג"כ חייב משום מבשל התם איירי בסמוך לאש דאל"כ א"א שתתבשל וכ"מ בר"ן שם. ודומה לאשקיל בידקא דמיא בכח ראשון דהיינו במקום קרוב דזה חשיב כחו משא"כ לענין שיפשר השלג לא בעי' בסמוך כ"כ וברחוק חשיב כח שני. ואם א"א שיפשר ע"י תנור א' יוכלו להעמיד שם ב' אייזערנע אייוועלעך ולהסיק שניהם עכ"פ עד שיפשר שיעור כ"א סאים מים והשאר יכול להפשיר ע"י הסקת הקעסיל אשר בתוך המקו' או ע"י טסים מלובנים מכמה טעמים א' דלכל הדיעות שלג שלא נמוח כשר עכ"פ להשלים כמפורש ברפ"ז דמקואות אלו מעלין ולא פוסלין השלג וכיון דאיכא רוב מים כשרים א"צ להפשיר השאר כלל וכיון דאין ההפשר צורך להכשר המקו' ל"ח תפי"א לענין הוויית המקו' כיון דגם בלעדי זה כשר, שנית דדעת הראב"ד ז"ל דתפי"א אין פוסל רק ברוב המקו' וכאן רוב בהכשר. ואפי' לדעת רמ"א הנ"ל דגם בזה פוסל בג' לוגין מ"מ כיון דפסול ג' לוגין דרבנן שוב יש לסמוך על החת"ס דמותר להכשיר ע"י טסין מלובנים

והנה בתוספתא הובא בר"ש פ"ב דמקואות משנה ט' לגיון העובר ממקום למקום וזלפו בידיהם ורגליהם ג' לוגין למקו' כשר ולא עוד אלא עשו מקו' בתחילה כשר ופי' הר"ש דמיירי שהמשיכן עם הקרקע, והב"י למד הפירוש דההיתר משום המשכה. והק' שאובה שהמשיכו' כולה פסולה והט"ז סקכ"ח תירץ דכיון דלראב"ד תפי"א אין פוסל רק ברובו הנה דל"ח שאובין ע"כ כשר גם בהמשכה בכולה. ובס' נפש חי' קונט' גולת עליות סעיף מ הביא בשם מרי"ט סי' י"ז דהמשכה עם הקרקע כשר משום שלא נתלשו ונלע"ד הפי' דכל פסול שאובין ותפי"א הכל הוא משום שנעשה עי"ז תלוש דהרי מים שנתלשו שלא לרצון אימק"ט כדאיתא רפ"ק דמקואות. הנה דבנתלשו שלא ע"י אדם עדיין חשיבי מחוברין. וברמב"ם פי"ב מטו"א דמים שנתלשו שלא לרצון אין מכשירין דחשיבי עדיין כמחוברין ע"כ דוקא במים תלושין פוסל שאובין ותפי"א דעי"ז חשיבי כתלושין אבל אם לא נתלשו והוא גוררן ע"ג קרקע אין בהם פסול שאובין ולא פסול תפי"א: ואם כנים דברינו י"ל דגם בנ"ד כיון דהשלג מונח ע"ג קרקע הוי כהמשיכן עם הקרקע ואין נפסל בתפי"א ושפיר יכול לחממן בטסין מלובנים

אך יש לחלק דשם לא ותלש מעולם ונשאר עליו שם מחובר עדיין משא"כ בנ"ד בשלג דשלג אינו לא אוכל ולא משקה כ"ז שאינו מחשיב עליו למשקה כדאיתא נדה י"ז. וכיון שאין עליו שם מים ממילא ל"ח מחובר לקרקע וצריך שיהי' עליו שם מחובר בשעה שנפשר ונעשה מים ואפשר דתפי"א מעכב עליו שלא יחול עליו שם מחובר אף בהיותו מונח ע"ג קרקע וכעין דמחלק הש"ס כריתות כ'. בין לאחותי לידי טומאת בין לאסוקי מידי טומאה וכעי"ז קריין סגיאין. כידוע, וכזה כ' בכוזרי ח"ג פ' ס"ה דיש חילוק בין נבואה הנקנית לנבואה הנמשכת עיי"ש בפי' קול יהודה. אך יותר נראה דאף דשלג אינו משקה מ"מ חשיב מחובר דהוי כמו עפר ועי' ב"י יו"ד סי' כ"ח ממרדכי בשם גאון דמכסין בשלג דכתיב בי' לשלג יאמר הוי ארץ ואף שחולק עליו לענין כיסוי דמ"מ לא נקרא עפר מ"מ כיון דנקרא ארץ לפי פי' גאון הנ"ל י"ל דהוא מינא דארץ. ותו דהמהר"ל ז"ל בנתיבות עולם נתיב עבודה פי"ט כ' דאדמה אפי' תלוש משמע אבל ארץ קאי רק על כלל הארץ ומקצת עפר לא מקרי ארץ עיי"ש [וש"ב ותלמודי מ' אברהם זילבערבערג נ"י מוואלבראם ה"ר לזה ממקרא פ' קרח י"ז פסוק ל"א ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פי'. הנה אשר תחתיהם קרי אדמה כיון דפירש והגביל המקום ובסיפא אמר ותפתח הארץ דמשמע כלל הארץ שהרי לא הגביל מקום כמו ברישא] וכיון דשלג נקרא ארץ משמע דחשוב מחובר לכלל הארץ. והנפש חי' ביאר עפמ"ש הר"מ והרא"ש פ"ב דמקואות מ"ז בשם תו"כ דתפיסת יד אדם במקצת אינו פוסל וכ"כ בשם לבוש וע"כ בהוליכן עם הקרקע כשר כיון דמונח גם על הקרקע הו' תפי"א במקצת כשגוררו וע"כ כשר יעיי"ש. וא"כ י"ל גם בנ"ד כיון דלא הוי מעשה גמור של האדם אף דאשו משום חציו זה סברא תוריית אבל בטבע ל"ח זה מעשיו [וכעין סברא זו מבואר בירושלמי ר"פ הזורק לענין קליטה] וע"כ ל"ח רק תפי"א במקצת וכשר

ונלע"ד ראי' דאפי' במידי דחשוב חציו וגירי דיליה בכה"ת מ"מ לענין מקוה ל"ח תפי"א מפ"ב דמקואות משנה ז' המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים רא"א אם עונת גשמים הוא אם יש בו במעט מים בבור ישבר ואם לאו לא ישבר. וכעי"ז שם במשנה ח' ובמשנה טית דאם שובר הכלי שהמים ירדו לבור שפיר דמי, וק' הא בחולין ט"ז. ובסנהדרין ע"ז. דאשקיל אחברי' בידקא דמיא [פירש"י שסילק הדף המעכב מרוצת המים] אם הוא בכח ראשון חייב מיתה משום רציחה וגם שחיטה כשרה בכה"ג דחשוב כח גברא. וכן קיי"ל בש"ע או"ח סי' קנ"ט דהמסלק ברזא מן החביות חשיב כח גברא לענין נט"י. וכזה בר"ן ע"ז ס"פ ר' ישמעאל לענין כחו של נכרי ביין להעשות יי"נ. וכזה מבואר בתוס' שבת ל"ט. גבי סילוק וה"נ מה ששיבר הכלי ומסלק המניעה שיוכלו המים לרדת לתוך המקוה יחשב תפיסת יד אדם. וע"כ דלענין תפי"א לא סגי בכחו וחציו גרידא רק בעינן מעשה גמור בטבע וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דבכה"ת אשו משום חציו לדעת תוס' סנהדרין ע"ז. מ"מ ל"ח תפיסת יד אדם

עוד ראי' לזה מהמשכה דמועיל לסלק פסול שאובין. ומעיקר הדין סגי בכ"ש ומש"כ בשו"ע סי' ר"א סמ"ה דבעינן ג"ט כ' באבני נזר סי' רע"ו סק"ג דהיא חומרא בעלמא. וכה"ג ודאי חשיב כחו לכ"ד. ק"ו מאשקיל אחברי' בידקא דמיא. וראיתי באבנ"ז סי' ער"ב סק"י