ארץ צבי (פרומר) א שב

צרורות שלא עשה המעשה בגוף הכלי הנשבר רק באבן. אבל להמג"א א"ש דכיון דבשעת פעולתו ל"ה שם מים עליו עדיין ואינו ראוי אז לקבל טומאה ל"ח כחו של זב והיסטו במשקה חשיב וכ"מ להדי' בר"ש פ"ק דמכשירין משנה ה' גם הרב ז"ל בשו"ע שלו פסק כהמג"א [אך בסידור הרב ז"ל החמיר כשיטת הלבוש]

עוד יש לענ"ד לדון לדעת חי' הר"ן בסנהדרין ע"ז דל"ש אשו משום חציו רק בנזיקין דאיתרבאי שוגג כמזיד ואונס כרצון לפ"ז לענין תפיסת יד אדם דלדעת הראב"ד ז"ל הובא בט"ז סי' ר"א סקכ"ז דאין פוסל רק בכוונה וכן דעת הב"ח שם א"כ ל"ש בזה אשו משום חציו אמנם דעת התוס' בסנהדרין שם דבכה"ת אשו משום חציו ואפי' לקולא לענין שחיטה ע"ש. גם בנימוק"י פ"ב דב"ק מבואר דאפי' בשבת אמרי' אשו משום חציו. אך י"ל דשאני שבת דכך דרך מלאכתו באופה ומבשל גם במדליק נר זה דרך מלאכתו ודומה למש"כ הרא"ש ב"ק דף ס'. לענין זורה דחייב עליו אף דרוח מסייעתו משום דזה דרך מלאכה. אך צ"ע ממנחות נ"ז: הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתת ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת. וק' דילמא שאני שבת דזה דרך מלאכתו וע"כ דבכה"ת אשו משום חצו. וכ"מ פסחים פ"ד: דאם הניח אש על עצם דפסח ונפקע העצם עובר משום שבירת עצם. הנה דגם בשאר איסורין אשו משום חציו

ונלע"ד ראי' לדברי חי' הר"ן דהנה זה כביר הקשני בני מ' דוב בעריש נ"י מהא דאמרי' ר"פ כיצד הרגל דצרורות ח"נ משלם משום דכחו כגופו דמי ואתי הילכתא לגרוע. דאינו משלם רק מ"נ וק' הא בסנהדרין ע"ז דהזורק צרור למעלה ונפל לצדדין חייב דחשיב כחו אבל בנפל לתחת ל"ח גירי דילי' ופטור וא"כ למה לא מחלקינן גם לענין צרורות חילוק זה בין נפלו הצרורות לצדדין בין נפלו לתחת דבנפלו לתחת דלאו ככחו דמי א"כ מן הדין פטור לגמרי אפי' מה"ת עכ"ד והוא הערה נכונה, ולדברי חי' הר"ן א"ש דדוקא לענין מיתה דל"א אשו משום חציו ובעי' כחו ממש נופל לתחת ל"מ כחו משא"כ לענין ממון דאמרי' אשו משום חציו ואפי' בבהמה אמרי' אשו משום חציו כמבואר ב"ק כ"ב שפיר חייב אפי' בנפל לתחת ולדעת התוס' ז"ל דאין דרך שיפול לתחת רק כשמגבי' החפץ ע"כ דוקא באדם שדרכו להגבי' החפץ לפני הזריקה מחלק הש"ס בין נפל לצדדין לנפל לתחת משא"כ בבהמה שמנתזת צרורות דרך הלוכה דצרורות תולדה דרגל הוא שההיזק להלך כדרכה ולשבר שלא בכוונת נזק ובאופן כזה נופל לצדדין. ונצמח לפ"ז חדוש דאם נימא יש שנוי לצרורות לרביע נזק שאם בהמה הגבי' צרורות ברגלי' בכוונה להיזק וזרקתו מלמעלה למטה ונפל למטה פטור לגמרי דל"ח גירי דילה כלל. וצ"ע לדינא

שוב ראיתי באבנ"ז או"ח ח"ב סי' שפ"ט סק"א דיש חילוק בין אשו לאופה ומבשל ומניח שאור ע"ג עיסה וחימצה משום שלא עשה בגופו שהאש הולך הלאה למקום אחר ושורף הגדיש והאדם לא פעל במקום הגדיש עיי"ש [ובזה הבנתי ש"ס ב"ק כ"ב. במסכסכת כל הבירה חשיב גופה ממש אפי' למאן דלית לי' אשו משום חציו עיי"ש ואף דודאי א"א שישרף כל הבירה ברגע א'. עוד שם עמדה וסכסכה משמע אף שנשרף אח"כ חייב כמו אדם המזיק, ולדברי אבני נזר כאן יובן כיון דהאש יכול לשרוף במקומו ואי"צ לילך הלאה חשיב כגופו ועדיף מאשו משום חציו]

וי"ל עוד כוונת מרן זצ"ל בא"א דמניח האור ע"ג עיסה חשיב כאלו פועל בעיסה ושאור שבידו כידו אריכתא דמי משא"כ באש שהאדם לא הגיע האש אל הגדיש ולא פעל בגדיש רק באש ודומה לחילוק התוס' ב"ק י"ז: בין זורק אבן על הכלי בין זורק כלי על האבן. וכעי"ז במג"א סי' שכ"ח לענין עלוקה שיובא לקמן. ומשמע דמניח שאור ע"ג עיסה חשיב שפועל בעצמו בעיסה במה שמניח עליו השאור וכן באופה ומבשל שמעמיד התבשיל ע"ג התנור, ולפ"ז לק"מ על חי' הר"ן מהא דמנחות נ"ז: דהלא שאור ע"ג עיסה עדיף מאשו. וכן בהא דפסחים פ"ד: שהניח הגחלת ע"ג עצם דומה למניח שאור ע"ג עיסה שפעל בהעיסה וכה"ג בכה"ח תשיב חציו גם לר"ן. אמנם לפ"ז אזיל ההיתר בנ"ד דבמניח טסין מלובנין ע"ג השלג חשיב כפועל בשלג וא"כ גם לחי' הר"ן חשיב זה חציו. אך י"ל כיון דכל קורט וקורט של שלג חשיב דבר בפני עצמו כמבואר בנדה י"ז. א"כ לגבי שאר השלג שנמוח אחר הסרת ידו שייך היתר זה מצד ד' חי' הר"ן ז"ל

אך יש לפקפק דכשמפשיר בטסין מלובנין מקום הטסין שנפשר חשיב כמעשיו ממש ולא כחשו כי כן מתבאר להדיא בב"ק כ"ב. דמקום גחלת הוי גופו ולא צרורות ואפי' לר"ל דלית לי' אשו משום חציו מ"מ מקום גחלת חשיב גופו. עוד שם במסכסכת כל הבירה כולה הוי כל הבירה כמקום גחלת וחשיב גופה ולא צרורות ע"ש. עוד שם בעמדה וסיכסכה עש"ה משמע דברגע ראשונה של עמידתה עדיין לא סיכסכה רק ע"י שעמדה קצח מ"מ חשיב פעולת הגמל. וזה יותר חידוש דבשלמא מה שנשרף תיכף בהגעת הבהמה לפני הבירה אפשר לומר דהוי כגופה דהוי כמקרב הפשתן אל האש בידים. משא"כ מה שנשרף אח"כ ע"י עמידתה. וצ"ל כיון דמחזקת הפשתן על גופה והפשתן הולך ושורף את הבירה הוי כמעשה בידים ועי' מג"א סי' שכ"ח ס"ק נ"ג במעמיד עלוקה ועלוקה מושך הדם חשיב מעשיו דכלי משחיתו בידו וקצת כעי"ז מצינו בשבת י"ז: דהיורה שמונח בתוכה הצמר ליצבע והתנור שמונח בתוכו האונין של פשתן הוי בכלל שביתת כלים ואדרבא גרע מגוף הצמר כמ"ש התוס' שם י"ח: דבגד המתלבן אינו בכלל שביתת כלים כלל ואפי' בגדר שביתת כלים דלא עביד מעשה ואלו הכלי שהצמר מונח בתוכו והנר שמונח בתוכו שמן ופתילה דולקח הוי בכלל שביתת כלים. אך התם קרי לי' שביתת כלים דלא עביד מעשה וכאן הרי חשיב חציו היינו משום דהתם כלי דומם אינו מחזיק בכח רק כעין מעשה איצטבא וכאן בע"ח שמחזיק בכח וגם שנתקרבה לכאן במעשי' חשיב חציו ועדיין צ"ע

ונשוב לנ"ד דמקום הנחת הטסין מה שנפשר תיכף בשעת הנחת הטסין הוי כמעשה גוף האדם והוי כמו אזיל מיני' ומיני' ב"ק י"ח. ומ"ד: דחשיב גופו ולא צרורות ול"ש בזה כל היתרים הנ"ל

אך י"ל דכיון שכ' הראב"ד ז"ל הובא בט"ז סי' ר"א סקכ"ח דבתפי"א אינו פוסל רק ברובו וכאן מקום הנחת הטסין מה שנפשר תיכף אחר הנחתו ודאי אין בו שיעור כ"א סאה רובו של שיעור מקו'. אמנם הרי הרמ"א סט"ו פ' דבתפי"א פוסל בג' לוגין. עוד יש לדון דאף שהכשיר הראב"ד ז"ל במיעוט מקו' ע"י תפי"א היי"ד כשהי' רוב מים כשרים במקו' קודם לכן כעין שכ' הרמ"א סי' ר"א סמ"ד לענין שאובים שהמשיכו. גם י"ל דמה שנפשר תיכף אחר סילוק ידו מן הטס חשיב ג"כ כגופו ממש דהרי בהא דמסכסכה כל הבירה כולה הדבר רחוק לומר דברגע א' נשרפה כל הבירה עד תומה וכן שם בב"ק כ"ב: בהצית בגופו של עבד רחוק לומר שברגע הצתה תיכף מת וע"כ דאפי' נשתהה קצת כל שהצית בגופו של עבד חשיב ממית בידים. ה"נ במניח על גוף השלג ותיכף אחר זה נמוח חשיב כגופו הפועל. אך יש לחלק דכל העבד גוף א' וכן כל הבירה. ע"כ במסכסך