ארץ צבי (פרומר) א שא

בחבורה אף דמשאצל"ג פטור לר"ש אף בחבורה דכיון שצריך לדבר שאינו לגופה הרי נתבטל המלאכה לאותו צורך ונעשה טפלה לו ופטור עיי"ש ושם ס"ק י"ז דאפי' התוס' והרמב"ן דל"ל הא דהר"ן מ"מ ס"ל סברא זו אך דלענין דל"ג ס"ל ל"ש טפילה כיון דאין נצרך שיהי' צורך בהמלאכה עיי"ש ולפ"ז כיון דזה ודאי בעינן לכה"פ שלא יהי' מקלקל וכיון דבגופה הוא מקלקל ושלא בגופה מתקן שוב מתבטל המלאכה אל מה שאינה מגופה ופטור גם לר"י ודו"ק: סימן קכ"ה בעזה"י תשובה לטריעסט יצ"ו. להרה"ג החו"ב מ' בנציון שי' [ז"ל] גראספעלד רב בטריעסט [שהי' אח"כ ראב"ד בשטעקאטשין]

ע"ד השאלה שאין לו שום עצה לעשות מקוה רק להביא שלג בסלים ע"י נכרים ואח"כ להביא טסי ברזל מלובנים ולהניח על השלג שיפשר. אך שהגאון מביטשאטש ז"ל וגם הבית שלמה מחמירין בזה ובעל לחו"ש הצריך המשכה וכאן א"א לעשות המשכה כי המקוה גבו' מקרקע הבית וגם אין שם קרקע וא"א להמשיך, ע"כ השאלה

תשובה. הנה הגאון חת"ס בסימן ר' הכשיר מקו' כנ"ל ע"י הפשר בטסין מלובנין. ובשו"ת ב"ש סי' ע"ו פקפק ע"ז משום דאיכא תפיסת יד אדם וכ"כ באבנ"ז יו"ד סי' ער"ב סק"ט דמפשיר המים ע"י חימום חשיב שנעשה המקו' ע"י אדם. וכיון דלראב"ד אין שלג כשר רק להשלים לרוב מים נמצא שרובה של המקו' דהיינו כ"א סאה רובה של מקו' שזה צריך להיות דוקא מים] זה פעל האדם ע"ש. ולכאורה יש לתלות זה בפלוגתת הלבוש והמג"א סי' שי"ח סק"א בהא דקיי"ל דדבר לח יש בישול אחר בישול ובדבר יבש אין בישול אחר בישול ואם מעמיד אינפנדא קרושה על התנור בשבת שיהי' נימוח ונעשה לח ס"ל להלבוש דאסור דחשיב כמבשל דבר לח ובלח יש בישול אחר בישול. והמג"א מתיר כיון דבשעה שמעמיד הוא יבש חשיב כמבשל יבש ביבש ואין בא"ב. הנה דלהמג"א כיון שפעל ביבש א"א לחשב שמבשל דבר לח. והנה בשעת פעולתו הוא קרוש א"א ליחשב פעל במים שנעשה אח"כ. ולכאו' נראה דליתא דדוקא התם דדנין על מעשה הבישול [ואין דנין על עצם עשיתו מיבש לח רק מפעולה אחרת] אם חשיב פעולתו בלח או ביבש ס"ל למג"א דחשיב פועל בדבר יבש כמהות החפץ בשעת פעולתו. אבל בנ"ד דדנין על עצם פעולה זו שעשה מיבש לח ודאי מייחסין מעשה זו אליו כמו בכל מבשל שפעל בדבר חי שאינו מבושל ומייחסין אליו מעשה הבישול שעשה מחי מבושל. ואם לא תאמר כן לא יתחייב כל מבשל דחשיב עודנו חי ולא מבושל ככה ממש בנ"ד שעשה מיבש לח ודאי מייחסין מעשה זו אליו שחשיב האדם פעל זה

אמנם אחר העיון לא איריא כלל דבכל מבשל הרי גם בחי שייך בישול ואדרבא עיקר מלאכת הבישול הוא בדבר חי דמבושל אין בישול אחר בישול וע"כ אף דאמרינן דפעל בדבר חי מ"מ חייב על מלאכת בישול ומה שהקשיתי דכל מבשל לא יתחייב דחשיב עודו חי לק"מ דל"כ המג"א דחשיב עתה עדיין יבש רק דחשיב פעל הבישול ביבש וביבש הרי אין שייך בו מלאכת מבשל משא"כ בכל מבשל אף דאמרינן דפעל בחי חייב בו משום בישול שהרי בישל דבר חי. וא"כ בנ"ד דלדעת הראב"ד ז"ל קיימינן דבשלג אין פוסל בו שאובין משום דאין עושין ממנו מקו' לכתחילה וכ"ד רוב הפוסקים לבד הרז"ה. וא"כ ה"ה דאין פוסל בשלג תפיסת יד אדם וכאן הרי פעל בשלג ולא במים וא"א שיחשב תפי"א במים. הגה ומצאתי ראי' לזה ברש"י ע"ז מ"ו. ד"ה ומאילן יבש דאילן שנטעו גרעין ל"ח תפיסת יד אדם לענין ע"ז משום דהאי שעתא שנטעו לא הי' אילן אלא גרעין ותוס' שם מ"ה: ד"ה והכא כתבו דלכו"ע ל"ח זה תפיסת יד אדם [ולרש"י תלי בפלוגתא דרבנן וריבר"י ולרבנן ל"ח תפ"א] ולמ"ש באגלי טל מ' זורע סקכ"ד אות ו' דהנוטע אילן כל מה שגדל הכל חשיב חציו א"כ דומה ממש לנ"ד. הנה דכה"ג ל"ח תפיסת יד אדם. ע"כ הגה. ודומה ממש לנדון המג"א דחשיב פעל הבישול בדבר יבש כמו שהוא בשעת פעולתו ואין חייב בו משום בישול. וה"נ חשיב תפי"א בשלג ולא במים כיון דבשעת פעולת האדם הוא שלג

וכעין דברי הלבוש הנ"ל כ' בתוס' ע"ז דף נ"ה. ד"ה ירד לבור בשם רשב"א הובא באבני נזר או"ח סי' תק"ב סק"ז דנכרי שדרך ענבים בגת חשיב כחו של עכו"ם ביין אע"ג דבשעת דריכת הנכרי עדיין אינו יין דאין שם יין עליו עד שימשך. הנה דלא אזלינין בתר שעת פעולת האדם רק בתר שעת התפעלות בהחפץ וזה ראי' לדברי הלבוש דחשיב שפעל הבישול בדבר לח כמו שהוא אח"כ בשעת הבישול

וקצת ראי' לזה נלע"ד מבב"מ צ"א: דפועלים משהלכו שתי וערב בגת שותין יין וק' הא פעולתו אינו ביין רק בענבים והעושה במין זה לא יאכל במין אחר וע"כ צ"ל דחשיב פעולתו ביין וכדברי רשב"ם

אמנם ראיתי בר"ן ע"ז דף ס'. אהא דאמרי' שם מעצרא זיירא ר"פ שרי ור"א ואיתימא ר' שימי בר אשי אסר וכו' וכ' הר"ן דהא דר"פ מתיר בכחו משום דבשעה דקעצר ענבים הוא דקעצר בלא יין ובשעה שהיין זב לאו כחו איכא וכו' אבל למסקנא אסרי' כיון דסו"ס מכחו דעכו"ם נמשך היין עכ"ל. הנה דפליגי אמוראי בסברא זו. ואף דלמסקנא אסרו אין ראי' להלבוש די"ל דהתם אסרו חכז"ל אף בכה"ג אף שאין כחו ממש והרי התם איכא מ"ד דאסרו אפי' בכח כחו ואע"ג דכח כחו לאו ככחו דמי [ועי' ב"ק י"ח ותוס' ב"ק כ"ב ד"ה ור"י וביאור הגר"א ז"ל שם] לענין מיתה כמבואר בתוס' סנהדרין ע"ז. סוד"ה סוף חמה

ונלע"ד סמוכים להמג"א מהא דכ' התוס' סנהדרין ע"ז דהשיך בו את הנחש דפטור משום דארס נחש מעצמו מקיא ול"ד לסוף חמה לבוא דהתם החמה בעולם וע"כ חשיב חציו כשמקרב לחמה כמו מקרב דבר לאש דחשיב חציו משא"כ הארס אינו בעולם בשעה שמשיך בו הנחש ע"ש. הנה דלא שייך אשו משום חציו רק כשהאש בעולם בשעת פעולתו. וכעי"ז בתוס' בב"ת י"ז: דל"ח גירי דילי' רק שהניזוק בעולם בשעת פעולתו עיי"ש וכיון דאינו חייב בישול אחר בישול רק בדבר לח ובשעת פעולתו עדיין אינו בעולם דבר לח ל"ש בזה אשו משום חציו שיחשב כמבשל דבר לח ודוק

עוד הבאתי ראי' לזה מכריתות ט"ו: בזב וטמא מת שהי' מהלכים וירדו עליהם גשמים אע"ג שסוחטין מצד העליון לצד התחתון טהורין שאין מחשבין עד שיצאו מכולן. פירש"י שאין חשובין שעומדין ליבלע בשפה התחתונה של בגד. יצאו מכולן הרי אלו מכשירין. פירש"י אבל לא מטמאין, וק' מדוע לא נטמאו כיון דאח"כ נעשה משקה חשובה ועדיין הולך מכחו של זב ואף דכחו של זב ל"ח היסט כדאיתא ב"ק י"ז: וע"ז דף ס'. דצרורות לא מטמאו בהיסט האי לאו צרורות כיון שפעל בגוף המשקה ודומה לדרסה על הכלי ולא שברתו ונפל למק"א ונשבר דבתר מעיקרא אזלינן לרבה כדאיתא ב"ק י"ז: וכ' התוס' דשאני