ארץ צבי (פרומר) א רפט

ומ"מ גזה"כ שיחשב כמבעיר את הבערה וא"כ לא ק' מטמון דהפה הק' שאמר בגלוי אשו משום חציו הוא הפה הק' שאמר דבטמון ל"א אשו משום חציו. זכינו לדין דלרמב"ם ותוס' מה דטמון פטור משום דבטמון ל"א אשו משום חציו

ועתה אקדים ש"ס ב"ק נ"ו. דהכופף קמתו של חברו בפני הדליקה דשוי' טמון באש כדי שיפטר המדליק פטור בד"א וחייב בד"ש. ולכאו' ק' לרבה דס"ל לעיל י"ז: בזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברה במקל פטור דבתר מעיקרא אזלי' וה"נ כיון דבשעה שהדליק הי' גלוי ליחייב אע"ג דאח"כ נעשה טמון. וניחא לי דכל ענין בתר מעיקרא אזלי' הוא טמון דעדיין אין נראה לעין שנשבר הכלי וע"כ א"א לחייב באש מטעם זה דכמו דפטרה התורה טמון באש כשהחפץ טמון כן הוא כשהנזק טמון וא"כ א"א לחייבו רק מצד סופו ובתר תבר מנא אזלי' בזה. וע"כ כשבסוף הוא טמון פטור, ומצאתי ראי' ברורה לסברא זו מפסחים פ"א: דשומרת יום חשיב טומאת התהום משום דעתה אין ידוע אם תראה אח"כ ותסתור למפרע או לא. ולמה דאמרי' שם עמוד ב' הכיר א' בסוף העולם אין זה טומאת התהום מצאו טמון בתבן בעפר ובצרורות הרי זה טומאת התהום. מבואר דכיון דעתה עדיין לא ראתה רק אח"כ תראה ותסתור חשיב ג"כ טמון בתבן ובעפר וגו' הנה דמה שהזמן עדיין טמון חשיב טמון

ולפ"ז יש ליישב קו' הנמוק"י דבטמון ל"א אשמ"ח וכל זמן שהש"ק לא בא עדיין חשיב טמון כנ"ל ע"כ אין לאסור להדליק נר בע"ש שידליק בשבת משום חציו

ועפ"ז ישבתי דברי הר"ש על קו' התוס' חולין ע"ג. כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה דהא הוי חציצה ותי' הר"ש דבהס"ת דכלים לב' ראוי לביאת מים. ותמו' דהרי כיון דעתיד לקצצן וכקצוץ דמי א"כ ל"ח בית הסתרים דכשיקצץ יהי' מגולה ולהנ"ל א"ש דזה עצמו לומר כל העומד לקצוץ כקצוץ דמי חשיב בית הסתרים כי עיני בשר אין רואין זאת וזה גדר בית הסתרים שאין עיני בשר רואין זאת רק עיני השכל. ואף דשם מבואר דלענין טומאה מה שעומד לחתוך ל"ח בית הסתרים. זה ישבתי במק"א ואכ"מ

ואציע מענינא דהנה בעירובין ל"ב: תוד"ה ולא ליעבד וכו' ואור"י דיש לחלק בהא דהדביק [פת בתנור בשבת ד.] לפי שפשע שהדביק סמוך לחשיכה וכ"כ תוס' גיטין ל"ח: והדבר פלא דהרי שם מיירי בהדביק בשבת עצמו דאי בהדביק בע"ש סמוך לחשיכה אין בו חיוב חטאת ואין בו אלא איסור דרבנן אין נותנין פת בתנור אלא כדי שיקרמו פני' מבעו"י כשבת דף י"ט: ויש נדחקו בכוונת התוס' שהוא סבור שהוא סמוך לחשיכה אבל באמת כבר הי' חשיכה ואין זה במשמע הלשון. ותו דבין יממא ללילא לא טעי אינשי כפסחים י"ב: ומזה נ"ל ראי' למה שאמרתי מאז ליישב קו' רמב"ן על ר"ת ז"ל דס"ל דג' מילין ורביע אחר שקה"ח עדיין יום גמור א"כ למה לעיל י"ח. ובכלן ב"ה מתירין עם השמש הרי אפי' אחר שכבר בא השמש מותר לעשות כל המלאכות ותרצתי בהקדם קו' הנמו"י פ"ב דב"ק איך מותר להדליק נר בע"ש שידלוק בשבת נימא אשו משום חציו ותרצתי לפמ"ש תוס' בב"ת י"ז: דל"ח גירי' דילי' רק כשהניזק בעולם בשעת פעולתו אבל לא כשאין הניזק בעולם וכעי"ז בתוס' סנהדרין ע"ז. להיפך דכשאין המזיק בעולם עדיין ל"ש חציו וע"כ ארס נחש למ"ד מעלמו מקיא ל"ח גירי דילי'. קיצור הדבר דל"ש אשו משום חציו רק כשהמזיק בעולם וגם הניזק בעולם אלא שמחוסר קריבה משא"כ בזה. ע"כ בנ"ד דבשעה שעושה המלאכה אין השבת בעולם [וכאן השבת חשיב הניזק כמ"ש מחללי' מות יומת] ל"ח מחלל השבת במה שעושה לפני השבת ולפי"ז לפ"מ דאמרינן קדושין ס"ב. כל שבידו ל"ח דשלבל"ע ומשקה"ח ס"ל לר"ת ז"ל דיכול לקבל תוס' שבת מה"ת כדאיתא בשו"ע או"ח סי' רס"א ע"כ משקה"ח ואילך כבר חשיב כאילו השבת בעולם אפי' עדיין לא קיבל שבת ע"כ אע"ג דמותר לעשות אז המלאכה מ"מ אסור לעשות מלאכה שנמשך לתוך השבת משום אשו משום חיציו וע"כ כיון דכל הני דתני במתני' דלעיל י"ז: מיירי שמתחיל בע"ש שיהי' נעשה בשבת אסור לעשות אחר שקיעה משום אשו משום חיציו ואמטו להכי תנן עם השמש ולפי"ז צדקו דברי התוס' הנ"ל דמיירי שהדביק ע"ש סמוך לחשיכה אחר שקה"ח והי' סבור שיאפה קודם שיעברו ג' מילין ורביע שעדיין יום אבל כיון שסוף דבר נאפה בלילה חייב משום אשו משום חיציו

ובהאי ענינא הנה במג"א סי' שי"ח סק"ח במניח על התנור דבר יבש שאח"כ יהי' נמוח ויעשה לח דהמג"א מתיר כיון דעתה בשעה שמעמיד הקדרה הוא יבש חשיב שמבשל דבר יבש וביבש אין בשול אחר בשול והלבוש אוסר. ולכאו' מדברי הנמוק"י פ"ב דב"ק ראי' למג"א שכ' דכל מה שעושה אח"כ חשיב כאילו פעל מעיקרא ומעיקרא הרי הי' יבש. אך לא דמי דרק מה שנעשה אח"כ יכולין לומר דחשיב כאלו עשה מעיקרא אבל לא לומר שבישל מעיקרא דבר יבש. זה הוי לא נעשה אח"כ כלל. עוד נלע"ד עיקר כוונת הנמוק"י דכמו דמצינו במקום שיכול לעמוד חוץ לעזרה וישחוט בעזרה בסכין ארוכה כן הוא במקום חשיב שהאדם עומד חוץ לשבת ופועל בתוך השבת וזה לא אסרה תורה רק כשהאדם פועל בשבת וה"נ חשיב שעומד עתה ומבשל אח"כ דבר לח כמו שנעשה אח"כ אבל לא לומר שמבשל דבר יבש אמנם לפי הנ"ל יש לומר טעם להיתר דכיון דעתה אינו לח ואין בפנינו דבר לח רק אח"כ יעשה לח א"א לומר אשמ"ח דהמהות שאינו עתה במציאות חשיב טמון ובטמון ל"א אשמ"ח או כמ"ש מתוס' ב"ק י"ז: דהיכא דניזק אינו בעולם ל"ח גירי דילי' ה"נ שאין עתה במציאות דבר לח ששייך בו בישול ל"ש אשמ"ח. ובאמת י"ל דהכל הולך אל מקום א' וגם סברת תוס' סנהדרין ע"ז. דכיון שאין הארס בעולם ל"ש חציו הוא ג"כ מטעם שכתבנו דכל שאשו עדיין בעולם הוי כמו טמון. ולדעת רמב"ם ותוס' בטמון ל"ש אשו משום חציו

ונשוב לנ"ד דלומר לנכרי מע"ש לכבות העלעקטריא יש להתיר דהוי שבות דשבות באמירה לעכו"ם דמותר במקום מצו' או במקום צורך גדול וכאן תרתי איתניי הוי במקום מצות עונג שבת דאם לא נתיר לכבות ויצטרך להיות דולק כל השבת לא ידליק מע"ש והתירו סופו משום תחלתו וגם דהוי הפ"מ דהוי כצורך גדול ואפי' ל"ה ככל שבת בפ"ע הפ"מ כיון דאם נצרף כל השבתות יהי' הפ"מ חשיב כהפ"מ כעין שכ' הדע"ק לענין ביצים קרושות וכיון דהוי דבר מצוי מאד דינו כהפ"מ. וקצת כעי"ז במג"א סי' תקמ"ה סקי"ז. וגם דכבוי מלאשאצ"ל ואף שכ' הר"ן דמלשאצ"ל חמור משאר שבות היינו בכבוי ששייך בו עכ"פ לעשות פחמין משא"כ בכבוי זו דלא משכח"ל צל"ג.

עוד יש סניף היתר דהרי פליגי רמב"ם וראב"ד פי"ב מה"ש ה"ב במבעיר מתכות לרמב"ם חייב משום מבעיר דגחלת של מתכות חשיב אש ולראב"ד פטור דלאו אש הוא כ"מ בהה"מ שם וא"כ מאן יימר דאש של עלעקטריע אש הוא ע"פ תורה. זה כתבתי רק לסניף: