ארץ צבי (פרומר) א רפח

לשליח ונשחטה בין מנוי לנתינה כשר ס"ל נמי דאם נתן גט לאשה שיחול לאחר ל' ונשתטה ג"כ הגט כשר דאזלינן בתר נתינה ולא בתר חלות א"כ ה"ה לענין חלות של המנוי ג"כ אזלי' בתר שעת המנוי ולא בתר חלות המנוי וממי' חשיב גם בזה כאלו עשה בע"ש. ודעת ר' סעדי' גאון ושו"ע סי' ש"ז נראה דזה הוי כעין תרין רואין שנחשב מעשה שעשה השליח כאילו עשו בעלים בשעת מנוי ושיחשב חלות המנוי כאילו הי' בשעת מעשה המנוי וכולי האי לא אמרי'. ולפ"ז יצמח דאף לרמב"ם דהעושה שליח לגרש ונשתטה הבעל כשר מה"ת היי"ד כשעשאו שליח סתם דחל השליחות תיכף אבל אם עשאו שליח אלאחר ל' ונשתטה קודם ל' אפשר דהגט בטל מה"ת דאע"ג דאזלינן בתר מנוי כאן גם המנוי הי' אחר שנשתטה

והנה ברש"י ע"ז ט"ו. דאמירה לנכרי אסור משום מצוא חפציך ודבר דבר וכ' כל גדולי האחרונים דהיי"ד אם אמר בשבת אבל אם אמר בע"ש שיעשה בנכרי ע"כ א"א למיתי עלה משום ודבר דבר וכ"כ בישויע"ק סי' הנ"ל ולפי האמור אין זה מוכרח דכמ"ש רעק"א במקנה מע"ש שיחול בשבת אסור מדרבנן כיון דהחלות של הקנין הוא בשבת כן י"ל לענין ודבר דבר אם יאמר בע"ש שיחול המנוי בשבת אית בה ג"כ משום ודבר דבר דחשיב כאלו מדבר בשעת החלות כמו דאמרי' דחשיב כמקנה בשעת החלות

ולפ"ז לפמש"כ רש"י בשבת ג'. דעוקר בחול ומניח בשבת דומה לזה עוקר וזה מניח א"כ דומה למש"כ אהעו"ז דבמקום מצו' זה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית וה"ה בשבות דאמירה דנכרי וכש"כ הוא דאמירה דנכרי קיל משאר שבות משום דלית בי' מעשה כדאי' עירובין ס"ח.

אך לכאו' יש לפקפק ע"ז דודאי גם גוף השליחות שהנכרי עושה בשליחות הישראל ג"כ אסור מדרבנן אפי' בלעדי האמירה וראי' לזה דהרי אפי' נכרי העושה מעצמו מלאכה בשביל ישראל צריך למחות בידו כדאי' סי' רע"ו ודבר זה נעשה בשבת לבד. אמנם גם הא לא תברא ואקדים לשון תוס' רי"ד פ"ב דקדושין שהעתיק גם בקצה"ח סי' קפ"ב ז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפלין עבורי ולאו מלתא הוא שהמצו' שחייבו המקום לעשות בגופו האיך נפטור הוא ע"י שליחו והוא לא יעשה כלום ודאי בגרושין וקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב בגט אנא פלוני פטרית וכו' עיי"ש ונלע"ד להוסיף ביאור לזה לפמ"ש הרב ז"ל סי' רס"ג בקו"א דענין שליחות היינו כאלו המשלח אחז בידי השליח ועשה המעשה עיי"ש. והנה במג"א סי' ש"מ בשם רמב"ם דגדול אוחז בקולמס וגדול כותב חייב גדול אוחז בקולמס וקטן כותב פטור הנה דל"ח כלל מעשה האוחז הקולמס רק מעשה הקטן שאוחז בידו ופועל ה"נ חשיב מעשה המשלח ולא מעשה השליח

והנה יש פלוגתא בין רש"י ותוס' רי"ד בקדושין בהא דפרכי' שליח ביד פקח הפקח פירש"י ויתחייב שולחו ולא השליח הנה ס"ל לרש"י ז"ל דאם ששא"כ ל"ח מעשה השליח רק מעשה משלח לבד ותוס' רי"ד ס"ל דחשיב גם מעשה השליח. ולכאו' לדברי הרב ז"ל הנ"ל דחשיב כאחז ביד השליח, א"כ יחשב מעשה המשלח לבד אמנם הדבר נכון לפמ"ש התבו"ש סי' ג' בפסול שאחז סכין וכשר שחט בו דדוקא אם לא אפשר לפסול לשחוט בעצמו באופן שהכשר אוחז עכשיו בידו אז חשיב מעשה הכשר אבל אם עתה אפשר לפסול לשחוט בעצמו חשיב גם מעשה הפסול א"כ מובן שיטת תוס' רי"ד דכיון דאפי' עתה אחר מנוי יוכל השליח לעשות המעשה בעצמו בלעדי צווי המשלח חשיב גם מעשה השליח. ובזה יובן היטב החלוק של התוס' רי"ד בין עושה שליח לקדש ולגרש לעושה שליח למצו' שבגופו. דשליח לקדש ולגרש א"א לשליח עצמו לעשות מאומה לולא המשלחו ע"כ חשיב כל המעשה של המשלח לבד [מלבד זה אפי' הי' חשיב שנים שעשאו ג"כ מועיל דאין זה מצו' שיצטרך שיעשה כל המעשה בעצמו רק דא"א לשום אדם לקדש ולגרש רק הבעל. וכל שיש גם מעשיו מהני וז"פ. אך כתבתי קושטא דמלתא דל"ה מעשה השליח כלל רק של משלח וזה מדוקדק היטב בלשון תוס' רי"ד דודאי בקדושין וגירושין הוא המגרש ולא השליח. משא"כ במצו' דדנין על המעשה לבד דצריך לעשות המעשה מצו'. והמעשה יכול השליח עצמו לעשות גם בלעדי מנוי המשלח וממי' א"א לשלול המעשה מן השליח וכיון דגם השליח עושה אין המשלח מקיים מצו' כיון דאינו עושה כל המעשה בעצמו וכבר כתבו האחרונים דכמו דשנים שעשאו באיסורין ל"ח עבירה לחייב עלי' כן במצו' ל"מ

ולפ"ז בכל אמירה לעכו"ם יש ב' חלקי איסור א' גוף האמירה מצד ודבר דבר כרש"י ע"ז ט"ו. שנית דמדרבנן חשיב עשיית העכו"ם כמותו. והנה חלק השני הוא בגדר שנים שעשאו אך האמירה עושה הישראל לבדו

אמנם כ"ז כשהאמירה בשבת אמנם אם אומר לנכרי בע"ש שיעשה בשבת דחשיב האמירה בחול והחלות של האמירה בשבת דהוי כמו זה עוקר וזה מניח כנ"ל ומסתמא כמו דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית במקום מצו' או במקום צורך גדול שדינו כמו במקום מצו' כמבואר בסי' ש"ז ס"ה ה"ה ב' שעשאו מותר בכרמלית. וא"כ הדר היתר הנ"ל לדוכתי'

וכעי"ז כ' הגאון רבינו משולם ז"ל ליישב קו' הנמוק"י פ"ב דב"ק איך מותר להדליק נר בע"ש שידלוק בשבת נימא אשו משום חציו ותי' הגאון ז"ל דהוי כמו עוקר בחול ומניח בשבת דחשיב זה עוקר וזה מניח כמ"ש רש"י שבת ג'. ה"נ במדליק בחול ודולק בשבת הוי כשני שעשאו. אך בנ"ד אפשר גם הנמוק"י יודה לפמ"ש הרב ז"ל דחשיב כמו אוחז בידי השליח ופועל על ידו כאמור

ובעיקר קו' הנמוק"י נלע"ד ע"פ שיטת הרמב"ם שפסק סתם דטמון באש פטור משמע אפי' לא כלו לי' חציו ותמו' מב"ק כ"ג. דלמ"ד אשמ"ח אין טמון פטור רק בנפל גדר שלא מחמת דליקה דכלו לי' חציו ותי' הה"מ דהרמב"ם ס"ל דכמה סתמי דש"ס דאמרו סתם טמון פטור לית להו הא דב"ק כ"ג. ובמק"א הוכחנו שגם דעת תוס' סנהדרין ע"ז. כרמב"ם מדכתבו דהמניח סכין בראש גגו ונפל ושחט חשיב כח גברא משום דאשו משום חציו כב"ק ג'. ולכאו' ק' הא בש"ס ג'. מחלק לשנים תולדה דמבעה זה אדם ותולדה דאש עיי"ש ולמ"ד אשו משום חציו היינו ממש אדם המזיק כמבואר דף כ"ג, והא דאש הוא אב בפ"ע היינו בכלו לי' חציו וא"כ ה"ה מה דאמרי' התם דתולדה דאש היינו אבנו סו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' היינו ג"כ תולדה דאשו שאינו משום חציו וא"כ מה ראי' מזה דכה"ג חשיב חציו ואדרבא הוא ראי' לסתור וע"כ דתוס' ס"ל כרמב"ם דהך סוגי' דדף כ"ג. הוא דלא כהלכתא. אמנם ק' מה יענה הרמב"ם על קו' הש"ס ב"ק כ"ג. למ"ד אשמ"ח טמון דפטר רחמנא היכא משכח"ל הא חשיב אדם המזיק. וצ"ל דהא דאשו משום חציו אינו סברא רק נלמד מקרא כדאמרי' התם לפני זה אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לי' לר' יוחנן כי תצא אש מעצמה ישלם המבעיר את הבערה ש"מ אשו משום חציו הנה מפורש איפוא דאדרבא חשיב מעצמה