ארץ צבי (פרומר) א רפא

היינו כשיעור שעה ורביע קודם צה"כ משום דבשו"ע שלו פסק כר"ת ז"ל. אמנם לפמ"ש הרב ז"ל בסידור דעיקר הלכה הוא כהגאונים ז"ל שהביא בשו"ת ר"מ אלשקר דביהש"מ מתחיל מתחילת שקיעה וחזר בו ממה שפירש בשו"ע שלו וכ"פ בשו"ע יו"ד ה' מילה כידוע וכ"פ הגר"א ז"ל סי' רס"א וכ"פ רבינו הגדול רשכבה"ג מסאכאטשוב זצ"ל ולפי"ז ע"כ צ"ל כדעת הלבוש דזמן פלג המנחה הוא שעה ורביע קודם שקה"ח וא"כ אפי' לכתחילה מותר להדליק אז. ותו דהרי כ' המנ"כ דהיכא דמדליק במוקדם משום שירא דלא יתאחר מחמת שלא בקיאי מותר להדליק קודם פלג המנחה וכאשר הוכיח מהא דאדשימשי בריש דיקלי אתלי שרגא וגם כבודו מקדים הזמן מטעם זה כדי שלא יבא לאחר יותר מדאי ושפיר דמי

מלבד זה יש שיטת רא"ם דביהש"מ מתחיל ג' רבעי מיל לפני שקה"ח. והב"ח החמיר כמותו. מלבד זה דעת ר"י מאורליינוש הובא ברבינו יונה ברכות דכמו דחטה אחת פוטרת כל הכרי מ"מ אם מוסיף לתרום כולו נעשה תרומה מה"ת הכ"נ בתוס' שבת אע"ג דסגי בכ"ש מ"מ כל מה שמוסיף נעשה שבת מה"ת ומשמע להדיא דאפילו מוסיף כמה שעות לפני הזמן מועיל וזה היפך דעת תוס' ורא"ש ברכות כ"ז הנ"ל. עוד יש דעה א' הובא בד"מ סי' רס"א דשיעור תוס' שבת הוא ב' שעות חלק י"ב מכל השבת כעין תוס' שבועות ל' יום שהוא אחד מי"ב בשנה. עיי"ש. וכיון שביארנו דליכא בזה חשש ברל"ב ואין הדבר נוגע רק לענין מצוה לכתחלה ובלבד שלא יקדים וכבר כ' הפר"ת ביו"ד סי' ח' דבמידי דלכתחילה ספיקו לקולא וכש"כ בנידון דידן שיש כמה וכמה סניפין שכל א' כדאי לעצמו להקל בזה. ע"כ לע"ד אין צריך לחזור ולהדפיס הלוח שלו אך כשידפיס הלוחות הלאה על יתר השנים מהיות טוב אל תקרי רע נכון להדפיס באופן שיהי' זמן הדלקה אחר פלג המנחה של תרה"ד דהיינו תוך שעה ורביע קודם צה"כ אף שהוא חומרא בעלמא ולא מן הדין הגם כי ברוב זמני השנה א"א לתקן זה לפמ"ש הרב ז"ל בסידור דשקיעה האמתית הוא ד' מינוט אחר שקיעה הנראית ואנו הרי מדליקין קודם שקיעה הנראית לזה ע"פ רוב הוא אחר פלג המנחה כנ"ל מ"מ כל מה שאפשר לתקן יתקן. כנלע"ד בזה. ידידו דו"ש וש"ת: סימן קי"ד לכבוד ידידי הרבני החו"ב מ' יצחק מאיר וויינטרוב

אשר נסתפק ביין צמוקים שהחמיץ עד שאינו ראוי לשתות מחמת חמיצתו ואח"כ מתקינין אותו ע"י שמשימין בו סאדע שמחליש חמיצותו ואז ראוי לשתות וטעמו יין וריחו יין אם מותר לברך עליו בפה"ג. דלכאורה י"ל דכיון דבשעה שהחמיץ ולא הי' ראוי לשתות מחמת חמיצותו נתבטל טעם יין ומהות יין ממנו. ונתהוה משקה אחרת ואיך יחזור לברכת בפה"ג ע"י תיקון עכת"ד

נראה דיש לפשוט זה מזנגביל יבש דמבואר בגמ' ובשו"ע ק או"ח סי' ר"ב סעי' ט"ז דאין מברכין עליו ומ"מ פ' בשו"ע סי' ר"ג סעיף ו' דאם מרקחים אותו ועי"ז נעשה ראוי' לאכילה מברכין עליו בפה"א. וכזה כ' שם הטו"ז סק"ב דאינגבער שאין ראי' לאכילה ומערבין בו דבש וצוקער ועי"ז ראוי' לאכילה חשיב האינגבער עיקר ומברכין עליו בפה"א וכ"פ הרב הק' מלאדי ז"ל בסדר ברה"נ פ"ו דין כ"א ושם יותר חדוש דהרי הרוב הוא צוקר ודבש וגם דדבש וצוקער הי' ראוי' לאכילה גם לפני התערובות והי' מקום לומר דאזלינן בתר רוב ויברך שהכל מ"מ כיון שהם באו לתקן הזנגביל ולא הזנעביל בא לתקן אותם חשיב הזעביל עיקר ומברך בפה"א וכש"כ בנ"ד דהסאדע אינו בר אכילה כלל ואין שם מקום ס' שיברך עליו ברכת הסאדע לא כש"כ שצריך לברך עליו בפה"ג אחר שנתקן ע"י סאדע. ואין לחלק דדוקא זנגביל דלא נתקלקל ממה שהי' דבתחלת בריאתו הי' אינו ראוי' לאכילה ע"כ מועיל בו תיקון משא"כ יין זה שהי' מעיקרא יין טוב ונפגם אח"כ ל"מ בי' תיקון ז"א ואיפכא שמעינן בע"ז דף ס"ח דאפי' לר"מ דס"ל דאפי' נבילה שאינה ראוי' לגר נמי קרוי' נבילה מ"מ מודה בסרוחה מעיקרא דמותרת כיון דלעולם לא חל שם אוכל עלה. ולר"ש נמי אמרי' דסרוחה מעיקרא לא צריכה קרא דעפרא בעלמא הוא וכי איצטריך קרא לנסרחה אחר שנתנבלה. הנה דמה דלא חזי' מתחלת בריאתו גריעותא הוא וכיון דבזה מהני תיקון כש"כ בנתקלקל אח"כ

ולכאו' יש לחלק דשאני זנגביל דנטעי אינשי אדעתא דהכי שיאכל ע"י טגון בדבש כמ"ש בסידור הרב בבה"נ פ"ו סכ"ב משא"כ יין זה אין נטיעתו ע"ד לשתותו אחר שיתחמץ ויתקנו אותו רק לשתותו בעוד לא נתקלקל כ' הרז"ל שם דמיני תבלין שאין דרך לאכלן אלא כשמבשלין בהם התבשיל ואז התבשיל הוא עיקר ואין האכילה נקראת על שם התבלין כלל וכאלו אין עומדין לאכילה אפי' כשמתקנין אותו אין מברכין אלא שהכל כיון שאין נוטעין אותו ע"ד לאוכלו כלל אלא ע"ד ליתנו בתבשיל עיי"ש. אמנם בקל יש לחלק דהתם לא הי' עליו שם אוכל כלל משא"כ בזה שכבר הי' יין אלא שנתקלקל ועתה חזר ונתתקן חוזר וניעור שם יין שהי' עליו תחלה [וכעי"ז מבואר בתוס' נדה כ"ב. לענין מה שהי' לח ואפשר לחזור ולשרותו וישוב להיות לח] ותו כיון דדרך יין צמוקים להחמיץ ואז הדרך לתקן אותו מסתמא נוטעין אותו גם ע"ד כן שאם יתקלקל יחזרו ויתקנו אותו

[ובהאי ענינא הנה בחוו"ד סי' ק"ג כתב לחדש דאכילה שאינה ראוי' לגר אפי' תיבלה בתבלין וחזרה להיות ראוי' לגר מ"מ פטור עלי' כיון דכבר נפקע שם נבילה ממנה פ"א. וא"כ יש לכאו' לה"ר לנ"ד דל"מ תיקון. אמנם ז"א דשם כ' שהוי גזה"כ לגר אשר בשעריך תאכלנה דעכצ"ל דמיירי בתיבלה בתבלין דאל"כ תיפ"ל דהוי שלכד"א עיי"ש וא"כ אין ראי' לנ"ד דליכא גזה"כ. ובעיקר דינו של החוו"ד מבואר באבני נזר או"ח סי' שמ"ט סק"כ להיפך כי לפמ"ש שם לק"מ קו' החוו"ד דכיון דאין לך דרך אכילה אחר טוב מזה חשיב זה כד"א עיי"ש ובהתבטל הסיבה בטל המסובב דתו אין לט הכרח לומר דקרא קאי בתיבלה בתבלין וק"ל]

ועדיין יש מקום לבע"ד לחלק ולומר דדוקא דבר שהקלקול אינו דרך תולדתו כי כל מינו אין לו קלקול זה כמו נבילה סרוחה מעיקרא דאין זה טבע כל המין שיהי' לו קלקול זה אז אין עליו שם אוכל משא"כ זגגביל יבש שכך הוא דרך תולדתו ואין זה קלקול יוצא מן הכלל במין זה ע"כ חשיב יותר אוכל ומש"ה מהני לי' תיקון וא"כ אין מזה ראי' ליין שהתחמץ שהוא קלקול והפסד במין זה. אמנם אחר העיון נראה דגם חלוק זה ליתא וראי' לזה מהא דפליגי הרשב"א בתוה"ב במשמרת הבית] עם הרא"ה בבה"ב בית ד' שער א' דף י"ט: דדעת הרא"ה דכל שרצים שפגומים מעיקרא בטבעם מותרים כמו נבילה סרוחה ולא אסרה תורה רק שרצים שטעמן מושבח והרשב"א כ' דכיון דאסרה תורה שרצים סתם חשיב כאלו מפורש דכל השרצים אסורים אפי' אותן שאין טעמם מושבח עיי"ש ואי נימא כחילוק הנ"ל למה לי קרא ע"ז תיפ"ל כיון דטבע כל המין להיות טעמם פגום אין ללומדם מנבילה שאין ראי' לגר דהתם חשיב קלקול והפסד מחמת