ארץ צבי (פרומר) א רעח

אמנם אחר העיון לק"מ דהמניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו ובא רוח מצוי' והפילן חשיב אשו משום חציו. וכ' תוס' סנהדרין ע"ז. דאם הניח סכין על הגג ונפל ברוח מצוי' ושחט חשיב כח גברא. ואע"ג דאין זה מעשה שלו כלל רק פעולת הרוח רק דחשבינן תחלת הנחתו למעשה כיון שעומד ליפול ברוח מצוי' ה"נ כיון דע"י העמדת המצודה עומד להיות ניצוד יהי' באיזה אופן שיהי' חשבינן למעשה העמדת המצודה כמעשה צידה וחייב ואינו דומה לאשקיל בידקא דמיא דהתם כל מעשיו ל"ה רק הסרת המונע משא"כ בזה דהי' מעשה גמורה והסרת המונע של אח"כ לא גרע ממעשה רוח מצוי' וז"ב ע"כ אין מכ"ז ראי' לנ"ד

אמנם יש עוד דעת הרמ"ה סנהדרין ע"ז שכ' דכח שני דאשקיל בידקא דמיא היינו דוקא דפסקי מיא והדר אזלי כעין סוף ב"מ דף קי"ז וכן משמע בלשון הר' יונתן המובא ביתה יוסף ריש סי' שנ"ז בהא דמבואר רש"י עירובין פ"ח. ד"ה שופכין דהשופך מים ברה"י ויוצאין לרה"ר אין בזה איסור הוצאה דאורייתא דהיי"ד כשנחין מעט בטרם יצאו החוצה, הא אם הולכין כסדר בלי הפסק אין חילוק בין כח ראשון לכח שני. אך בשו"ע או"ח סי' קנ"ט לענין הנוטל ידיו ע"י ברזא משמע כפי' רש"י וכ"מ בר"ן ע"ז ס. לענין כח עכו"ם ביין דבהסרת ברזא יש חילוק בין יין היוצא ראשון להיוצא אח"כ ומדברי הר"ן יש ללמוד עוד חידוש דלכאורה הי' מקום לומר דהא דמחלקי באשקיל בידקא דמיא בין כח א' לכח ב' היי"ד כשדנין על חפץ אחר שהמים פועלין בו כגון ההורג נפש ע"י המים או שוחט בהמה ע"י סכין שהמים מסבבין וכן באו"ח סי' קנ"ט דנין המים שפועלין הנטילה בידיו אבל אם דנין על הילוך המים עצמם חשיב הכל מכח האדם אפי' המים היוצאין אח"כ. ולפ"ז בנ"ד דדנין על המים עצמם המתבשלים ע"י הסרת המונע אפשר דחשיב כחו מה שהמים באים להקעסעל כיון שהמים אינם פועלים [בד"א] רק מתפעלים. אמנם מדברי הר"ן הנ"ל בע"ז ס. מבואר דגם חילוק זה ליתא דהרי התם ג"כ דנין על היין עצמו אם הולך מכח הנכרי או לא ומ"מ כתב הר"ן לחלק בין כח ראשון לכח שני ומזה ראי' לנ"ד דאפי' בכה"ג יש חילוק בין כח א' לכח ב' והדרין לסברתין דקו"ח בנ"ד דכ"א מב' כחות הוא רק הסרת המונע דלא חשיב כחו

מ"מ למעשה אין להתיר דוכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה להקל בשל תורה ותו דאף דאיסור דאורייתא ליכא איסור דרבנן מיהא איכא עי' ב"י סי' תקי"ד בשם מרדכי פ' כל כתבי שיש מתירין גרם כיבוי ביו"ט אבל רבינו יואל כ' דאפי' ביו"ט אין מותר גרם כיבוי רק במקום הפסד ע"ש משמע דבשבת לכו"ע אין מותר גרם כיבוי רק במקום הפסד וא"כ ה"ה לכל גרמא אע"ג דדרשינן שבת ק"כ עשי' הוא דאסור גרמא שרי מ"מ מדרבנן אסור וכ"מ ברש"י עירובין פ"ח. ד"ה שופכין לענין הוצאה דאפי' גרמא אסור מדרבנן ואכתי יש לדון ולומר דהיי"ד במתכוון משא"כ בנ"ד דהוי דשא"מ אך דהוי פ"ר ודעת תה"ד דבדרבנן פ"ר שרי ואף למג"א סי' שי"ד החולק ע"ז מ"מ בנ"ד דל"ה אלא גרמא י"ל דשרי דלפמ"ש הגו"א שבת ע"ג דמותר ליטול ידיו בשבת על זרעים דפ"ר בדבר שאין נעשה מים שרי הנה בדבר שאינו בגופו ממש שרי וה"נ בנ"ד. ואע"ג דבטוש"ע סי' של"ז מבואר להיפוך מהגו"א דאסור ליטול בשבת על זרעים אין ראי' שחולקין על גוף הסברא דמהר"ל ז"ל די"ל דשא"ה בזורע דהחיוב על הזריעה עצמה כנ"ל אף שאין צומח אח"כ וע"כ חשיב גופו דתיכף דבנטילת ידיו על הזרעים הוכן לצמיחה אבל אבל במקום שאין המלאכה נעשה מיד י"ל דלכו"ע אין אסור בזה פ"ר ובספרי הקטן שיח השדה ה"ר למהר"ל ז"ל מריטב"א עירובין פ"ח. ומלשון רש"י שבת י"ז. ד"ה הנושכות וכיון דעבד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר משמע דפס"ר ל"מ רק בעביד בידים [דגם בהכשר מים מועיל פ"ר כמ"ש הרא"ש פ"ד דמכשירין] ובמידי דרבנן יש לסמוך ע"ז בצירוף דעת התה"ד דפ"ר בדרבנן שרי

מ"מ כבר כתבתי דלא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה להקל לכתחלה בזה. גם מה דפשיטא לי' דהוי דשא"מ לע"ד צריכה רבה ומאן מפיס שאין כוונתו גם לזה שיתחממו מים חדשים. ואפי' נימא דזה השואל עכשיו כוונתו רק להוציא המים שכבר נתבשלו מ"מ כיון דהוי דשא"מ א"כ גם מה שיתבשל אח"כ בש"ק בגרמתו יהי' מותר כיון של"ה בו איסור בבשולו ואז מכשילין אותו לעתיד לבא שבשבת השני אפשר וקרוב שיכוון גם שיתבשלו מים הבאים לתוך היורה מחדש. ותו דאם יצא הדבר בהיתר מפי ב"ד כל אנשי העיר ינהגו היתר וכיון דסו"ס גם המים שיתבשלו בש"ק מותר אפשר שיהי' ביניהם הרבה שיכוונו גם לזה ע"כ לע"ד לכתחילה אין להתיר זה

אך אם אפשר לצוות להם שיעשו ע"י נכרי נכון להורות להם כן כי בזה נראה פשוט להתיר לכתחלה דכיון דהנכרי ודאי אינו מכוון רק לעשות שליחות הישראל המצוהו להוציא המים שנתבשלו ולא שיבואו מים חדשים הו"ל פ"ר באמירה לנכרי דשרי כמ"ש רמ"א או"ת סי' רנ"ג בשם תה"ד לענין חמום התבשילין בתנור בית החורף בעת שהקור גדול ואפי' להטו"ז שכ' שם שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה מ"מ בנ"ד כיון דאפי' ע"י ישראל קרוב הדבר דל"ה אלא איסור דרבנן משום גרמא ואפשר דשרי לגמרי כנ"ל פשוט להתיר ע"י נכרי

עוי"ל דהנה בשבת ג. דמפיס מורסא פטור ומותר משום דהוי מלאשאצל"ג ובמקום צערא לא גזור רבנן והק' אג"ט טוחן ל"ח אות ל"א דהא לא הותר במקום חשאב"ס רק אמירה לנכרי שהוא שבות דלית בי' מעשה ולענ"ד דמפיס מורסא דומה לאשקיל בידקא דמיא שמסיר המונע והמים יוצאין והכ"נ מסיר העור והליחה יוצאת וכל זמן שלא יצא הליחה ל"ח פתח דפתח היינו חלל כמובן ואין הפתח נעשה רק אחר יציאת המוגלא. ודומה לכחו בכרמלית לא גזור הכ"נ כח קלוש כזה במלאשאצל"ג דרבנן ל"ג רבנן. ולפ"ז גם אנו נאמר בנ"ד דכח קלוש כזה באמירה לנכרי לא גזור רבנן. וזה לרווחא דמלתא אבל טעם ראשון מספק להתיר

ואציע מענינא מש"כ המג"א סי' רנ"ב דהמניח חטים ברחים של מים בשבת אין חייב חטאת ורוב אחרונים חולקין עליו דחשיב חציו, נלע"ד דהיי"ד אם נפל כגרוגרות חטים בכח ממש לבין האבנים הטוחנים אבל אם נתן חטים לתוך הכלי שמשם נפלו החטים בזאח"ז לתוך הרחים היינו אחר שנטחנים מעט ונתרוקן שם נופלים עוד חטים אז תלוי בפלוגתא דלדעת חי' הר"ן סנהדרין ע"ז. דהא דאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' חשיב אשו זה דוקא לענין נזקין ולא לשאר דיני התורה כאן פטור דכיון דבשעה שנותן החטים יש תחתיהן דבר המעכב שלא יוכלו לירד עתה לתוך הרחים דהיינו החטים התחתונים רק אחר שהוסר המעכב נופלים שאר החטים העליונים לכשיעור. והסרת המעכב דומה לאשקיל בידקא דמיא דל"ח כחו רק בכח ראשון דהיינו סמוך לפעולתו ממש וכיון שהוסר המעכב מאליו ואף שהסרה זו נצמח ג"כ מכחו ע"י שהוא נתון מעיקרא שמה. מ"מ כיון דאין מוסרין תיכף לפעולתו רק אחר שנטחנין דומה לכלי שני ול"ח