ארץ צבי (פרומר) א רעז

התורה בזה לא מצינו שיחשב זה עוקר וזה מניח עי"ז שנעשה מקום ד' ע"י אחר

ובזה יש לדון על מ"ש תוס' לעיל ג' בשם ירושלמי דמושיט הוא דוקא ע"י שנים וע"ז הק' ירושלמי בכל אתר את אמרת שנים שעשאו פטורים וכאן אמרת חייב ומשני שכך הוא עבודת הלוים. והק' התוס' דכיון דחברו עומד במקומו ומקבל ל"ח זה עוקר וזה מניח כשבת ה. עמד במקומו וקיבל חייב. וע"ז כ' המהרי"ט דכיון דלא סגי כאן במניח על איזה מקום שתהי' רק בעינין דוקא אדם ע"כ אפי' בכה"ג חשיב זה עוקר וזה מניח. ולהנ"ל י"ל דגם התוס' לא פליגי על סברא זו דמהרי"ט. ומ"מ כאן כיון דגוף ההנחה נעשית גם באיזה מקום שהוא רק דבמושיט בעינן דוקא מקום כזה שיהי' מונח על יד אדם וא"כ גורם רק המקום של ההנחה לא עצם ההנחה ולענין המקום לא מצינו חסרון זה עוקר וזה מניח כאמור

והנה לעיל צ"ב דלמטה מג' איגד יד לא שמי' איגד והק' הראשונים ז"ל דהא רבא אמר דגם למטה מג' צריך הנחה ע"ג משהו ותירצו דבמעביר בידו ל"ב הנחה ע"ג משהו כדלעיל פ' ולכאו' תמו' טובא דקארי לה מה קארי לה [הא בפשיטו כל הטעם דבעי הנחה ע"ג משהו כדי שנוכל לומר לבוד ושוב יחשב כמונח ע"ג קרקע] והרי כשמונח בידו מונח ע"ג משהו. אבל לדברינו א"ש דלעולם ל"מ לבוד למשוי הנחה. אך כשמונח ע"ג משהו איכא הנחה רק דמקום ד' ליכא וע"ז מועיל לבוד דע"ז לא מצינו חסרון של זה עוקר וזה מניח. והראשונים ז"ל הנ"ל ס"ל דהא דלמטה מג' ל"א איגד יד היינו דדוקא כשצריך הנחה מצד היד אז איגד יד מבטל הנחה משא"כ למטה מג' דל"צ הנחה דחשיב כמונח ע"ג קרקע ע"כ ל"מ אגיד יד לבטל הנחה שהוא ע"ג קרקע. וע"כ הק' שפיר לרבא הרי בעי' גם למטה מג' הנחה ע"ג משהו. וא"כ בעינן דעיקר הנחה יהי' מצד היד וא"כ שוב נימא איגד יד שמי' איגד לבטל הנחה. אבל לפי שלומדים בפשוט דהא דבעי' הנחה ע"ג משהו היינו כדי שנוכל לומר לבוד אבל באמת חשיב כמונח ע"ג קרקע א"כ אין מובן קושייתם כלל. וזה ראי' גדולה לדברינו

אך לפ"ז לכאו' קשה תירוצם דבמעביר ל"צ הנחה ע"ג משהו כדלעיל דף פ. הרי לעיל כ' רש"י הטעם משום דמונח בידו וא"כ ע"כ צריך לבא לידו וי"ל דהם ז"ל ס"ל כתוס' עירובין צ"ח: דטעם מעביר ל"ב מקום ד' אינו משום שמונת על היד רק משום שמעולם ל"ה למעלה מג' וס"ל דגם שם דף צ"ב. מיירי באופן כזה ותי' זה העירני ח"א

אך לפ"ז ק' לרבא דס"ל בכלי פטור ביד חייב וכיון דטעמא דביד חייב למטה מג' הוא משום דאמרי' דל היד הרי החפץ מונח ע"ג קרקע וכיון דאי"צ שיהי' מונח על היד ל"ה אגיד יד לבטל ההנחה א"כ גם בכלי נימא הכי כיון דאי"צ להכלי לענין הנחה לא יועיל אגיד כלי לבטל ההנחה וי"ל דשאני כלי דבטל למה שבתוכו כמו שאמרו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור על הכלי שהכלי טפלה לו. וחשיב כאלו מקצת החפץ הי' אגוד ברה"י. ואם כנים דברינו יש לנו ראי' מזה דגם ש"ס דילן ס"ל הא דירושלמי פ' הזורק

ונשוב לנ"ד ויש לדון עוד דאפי' ל"ה כאן רק הסרת המונע פעם א' ג"כ אין בזה מלאכת מבשל דכל מבשל ל"ח רק כחו כמבואר מנחות נ"ו: הניח שאור ע"ג עיסה וישב לו ונתחמצה מאליו חייב עליו כמעשה שבת [דחייב באופה ומבשל] הנה דמדמי לה להניח שאור ע"ג עיסה וישב לו ונתחמצה מאלי' וכיון דקרי לי' מאלי' משמע דעכ"פ לא עדיף מכחו וא"כ כשעושה זה לא ע"י גופו ממש רק ע"י הסרת ברזא בזה גופא ל"ה רק כח קלוש אפשר דחשיב כח כחו ופטור

ולכאו' יש ראי' להיפך מתוס' שבת ל"ח: ד"ה מעשה משמע להדי' אם פותח הנקבים שבסלון שיצאו המים ונתערבו בחמי האור אסור מה"ת משום מבשל הנה דאפי' במלאכת מבשל חייב אף כשאינו עושה בידים רק ע"י הסרת המונע דהיינו פתיחת הנקבים אך דיחוי זו חוזר ונראה דשא"ה דהמים כבר הוחמו ותיכף כשמתערבין המים צוננין בחמין מתחממין אפשר דבכה"ג חשוב יותר מעשה מהמעמיד מים צוננין על האור שיתחממו דקרי לה הש"ס שנעשית מאלי' מ"מ אין חילוק זה ברור. ואיך שיהי' מ"מ בנ"ד דהוי הסרת המונע ע"י הסרת המונע נראה דחשיב כח כחו. ולכאו' יש סתירה לזה מתוס' שבת צ"ט: ד"ה א"ד דאפי' כח כחו חייב בשבת ואך היכא דעבר דרך מקום פטור פטור עיי"ש. אך דברי התוס' צע"ג מסנהדרין ע"ח: דזרק צרור למעלה והלך לצדדין חשוב כחו גמור ולמה יחשב שם כח כחו וצ"ל דל' התוס' אינו מדוקדק מש"כ דהוי כו"כ ועיקר הפטור התם הוא משום דאזיל דרך מקום פטור

גם יש לומר כמ"ש כת"ר אף אם נימא דבשבת חייב בזה אף דלאו כחו גמור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כבב"ק ס' לענין זורה ורות מסייעתו א"כ שוב יש להתיר משום דהוי דבר שא"מ ופסיק רישי' לא שייך בזה ופסיק רישא ל"מ למחשב גרמא כמעשה כמ"ש אבני נזר סי' קצ"ד סק"ב ונראים דבריו. ולכאו' ילה"ע ע"ז משבת ע"ג מאן דקטל אספסתא חייב משום קוצר ומשום נוטע משום שחוזר וצומח ושם הוי לגבי נוטע כאשקיל בידקא דמיא שאינו רק מסלק המונע וצמיחת האספסתא אינו נעשה מיד רק אחר זמן ודומה לכח שני וגם בפשוט אינו מכוון רק לקצירה ול"ה לגבי נטיעה רק דבר שא"מ הנה דאפי' באשקל בידקא דמיא חייב ע פסיק רישא אך שתי תשובות בדבר א' י"ל דדוקא התם דקודם שקוצר כל האספסתא א' הוא ונעשה מעשה בגופו וא"כ במה שנשאר חשיב מעשה בגופו כעין סוכה קציצתן זו עשייתן וחשוב מעשה גם בהנשאר על הסוכה משום דמעיקרא הי' כל האילן א' וכזה מבואר סוכה ט"ו. דנוטל א' מבנתים מפקיע פסול תעשה ולא מן העשוי גם מן הנשאר. וה"נ בזה והקציצה הרי הוא מעשה גמור ולא דמי לדף שאינו א' עם המים. ועי' רמ"ה סנהדרין ע"ז לענין הסרת המונע שיש חילוק בין עושה המעשה בגופו עיי"ש. שנית דכבר העלה באג"ט מ' זורע סק"ח דזורע נגמרה המלאכה תיכף בשעת זריעה ואפי' לקט הזרע קודם שקלט חייב וא"כ נעשה מיד המלאכה כשנעשה מוכן לצמוח ודמי לכח ראשון דחשיב כחו באשקל בידקא דמיא. ואין ראי' לנ"ד דהוי כח שני וכח שני קלוש דהסרת המונע בא ע"י הסרת המונע כנ"ל

ולכאורה ילה"ע מהפורס מצודה דמבואר בשבת י"ז: דאי עביד בשבת חייב חטאת. ואף דהתוס' שם כ' דמיירי דוקא כשבשעת פריסתו ניצוד היינו משום דאל"כ ס' הוא. אבל משמע דאי הי' ברור שיציד אף אם ל"ה ניצוד תיכף חייב וק' הא כל צידת מצודה הוא כעין אשקיל בידקא דמיא דע"י שהעוף נכנס לתוכה מסיר דבר המעכב את סתימת המצודה ועי"ז נסגר והעוף ניצוד. וכיון דכל הצידה בסופה הוא רק ע"י הסרת המונע דבכח שני פטור דהיינו כשאינו נעשה מיד הכ"נ אם אינו ניצד מיד יפטר כמו אשקיל בידקא דמיא בכח שני. ומינה יש ללמוד דלגבי שבת חייב בכה"ג אפילו בכח שני: