ארץ צבי (פרומר) א רעו

רע משום דנפיש זוהמתה כמ"ש הפוסקים ע"כ גם בה"כ אסור אפי' כשפינו ממנו הצואה דעפר הוא כחרס וגרוע ממנו כמובן כי חרס נתייבש בכבשן ועפר נשאר בלחותו ובולע יותר. אבל בזמנינו שנתחדש בה"כ שנפנין על כלי פארצעלאן ומדיחין אותו תדיר שפיר י"ל דלא חמיר מגרף של פארצעלאן דמהני בי' הדחה היטב. וכיון דהגרף שבו לאו שם גרף עליו גם הבה"כ לאו שם בה"כ עליו. דלא יהי' טפל חמור מן העיקר. ואף דלעיל כתבתי שיש סברא לומר דבה"כ חמיר מגרף כ"ז כתבתי מחמת הכרח הקו' מהא דספסל נקוב אבל הלום ראיתי אחרי רואי דברי רשכבה"ג החת"ס ז"ל ואין לנו הכרח לזה אין לבנות דינים על סברות כאלה [ועל דמיונות מרחוק אפי' כשהם טובים ונכונים] אשר לא שערום הפוסקים ז"ל במקומן וסברות כאלה טובים הם להסביר דברי הראשונים ז"ל בדינים שכבר חדשו אבל לא לבנות ולחדש דינים על יסודות כאלו [מלבד זה בשו"ע סי' פ"ג ס"ה לא העתיק כלל מש"כ בב"י דספסל זה דין בה"כ יש לו וצריך להרחיק ממנו ד"א דוק ותשכח ואפשר שחזר בו בשו"ע ממה שפי' בב"י דברי המרדכי או אפי' לא חזר בו מ"מ לא ס"ל כן להלכה מטעם שכ' בה"ט הראשון. או מטעמא דידן דכיון שמסירין הגרף תמיד דומה להדחה דמועיל וגם זה לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר שכן דעת השו"ע] ולפ"ז צדקו דברי הג' מטארנא ז"ל דבה"כ שיש בהם קאנאלזאציע אין שם בה"כ עליו וכן נלע"ד עיקר אך בבה"כ שבבית שיש בהם קאניליזאציע אני כותב זה רק להלכה ולא למעשה ובבה"כ שעל הוואגאנען [שיש עוד סניפין להקל כנ"ל] נלע"ד כן להלכה ולמעשה: סימן קיב לתלמידי הרה"ג רי"י פיעקארסקי רב בזענעווא

ע"ד המכונה חדשה שאצל האופים שיש על התנור כעין חבית גדולה מלאה מים מחוברת להצנורות של הוואדעטשאנג והמים שבחבית מתבשלים ע"י מיחם אשר במרחץ. וכשפותחין הקראהן ויוצאין מים מהחבית באין לעומת הנחסר מים חדשים מן הואדעטשאנג לתוך החבית ומתבשל מחדש אם מותר לפתוח הקראהן בש"ק להוציא ממנו מים חמין כיון דגורם עי"ז שיכנסו מים חדשים צוננין להחבית ויתבשלו בשבת אך הוא אינו מכוון שיתחממו המים החדשים רק לקבל מים שכבר הוחמו והוי דשא"מ אך דהוי פ"ר וכו' עכ"ד השאלה

] לכאורה יש להתיר דהנה בחולין ט"ז. האי מאן דאשקיל אחברי' בידקא דמיא ומית חייב מ"ט דגירי' דידי' הוא וה"מ בכח ראשון אבל כח שני גרמא בעלמא הוא ופירש"י ב' פירושים א' המים היוצאין אח"כ הוי כח שני. פי' השני אותן מים עצמן שיצאו מיד מ"מ אחר שנתרחקו ממקומן הוי כח שני והנה במג"א או"ח סימן קנ"ט סקכ"א דהא דמחלקינן בין כח א' לכח ב' היינו דוקא בזה שאפי' כח ראשון אינו כחו ממש רק הסרת המונע אבל דבר שהוא כחו ממש אין חלוק בין כח ראשון לכח שני הנה דהסרת המונע אע"ג דחשוב כחו מ"מ גרוע משאר כחו

ולפי"ז נלע"ד דנ"ד הוא קו"ח מכח שני דהתם דהרי כאן גם המים שיוצאין מהחבית ועי"ז נעשה מקום ריק שיכנסו מים העליונים הוי ג"כ רק הסרת המונע ואפי' דבר זה ג"כ אינו עושה בידים רק ע"י הסרת המונע דהיינו ע"י פתיחת הקראהן למטה ולא דמי להא דחולין ט"ז. דעכ"פ פעולת הסרת המונע הוא בגופו משא"כ בנ"ד פעולת הסרת המונע דלמעלה אינו עושה בגופו רק ע"י הסרת הקראהן דלמטה. והוא הסרת המונע ע"י הסרת המונע והוי כח כחו שכל א' כח קלוש וגרוע משאר כחו כמג"א סקכ"א הנ"ל ובירושלמי גיטין ר"פ הזורק דבגט אויר מחיצות כממשן ובשבת קלוטה לאו כהונחה דמי' משום דבשבת כתיב לא תעשה מלאכה ונעשית הוא מאלי' ובגט כתיב ונתן. הנה דאע"ג דגם בגט בעי' מעשה הבעל וטלי גיטך מע"ג קרקע פסול מ"מ כיון דלא כתיב תעשה לא בעי' מעשה גדולה כ"כ כמו בשבת. א"כ הסרת המונע בכח שני דל"ח מעשה בשחיטה ורציחה דלא כתיב בהו תעשה כש"כ דל"ח מעשה לענין שבת ואע"ג דבב"ק דף ס'. אמרי' דאף מידי דהוי גרמא לענין נזקין מ"ט בשבת חשוב מעשה דמלאכת מחשבת אסרה תורה צ"ל כמ"ש הרא"ש שם דדוקא לענין זורה אמרי' כן דדרך מלאכה כך הוא או דוקא נגד תשלומי נזקין שהוא דין ממון אמרי' חלוק זה דאיסורא מממונא לא גמרי' כב"מ כ'. ומש"כ שם תוס' ד"ה איסורא, נ"ב דבב"ק כ"ז: כתבו תוס' להיפך. ובהעמיק יותר נראה דנדון ירושלמי הוא ממש נדון הגמ' ב"ק דף ס'. דהנה התוס' ב"ק שם הק' בהא דליבה וליבתה הרוח אם אין בלבוי כדי ללבות פטור דמ"ש מאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' דחייב משום אשו ותירצו דהתם אפי' לא יבא הרוח מצוי' מיד רק אחר זמן יוכל ג"כ להזיק משא"כ בליבה וליבתה הרוח דמוכרח סיוע הרוח תיכף בשעת פעולתו וכה"ג ל"ח גירי דילי'. וכן זורה ורוח מסייעתו ג"כ הוא כה"ג שמוכרח סיוע הרוח בשעת פעולתו. וע"ז משני הש"ס דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע"כ אפי' כה"ג שמוכרח סיוע הרוח בשעתו חשיב כחו. ובהא דירושלמי ג"כ הוא כן דבשבת ל"ח אויר מחיצות כממשן משום דכ' תעשה מלאכה והכא נעשית הוא מאלי' וע"כ הפי' דענין קלוטה כמי שהונחה הוא פעולת התורה ודומה להא דאמרי' שבת ה', מה לי הטעינו חברו מה לי הטעינו שמים ה"נ מה לי הניח חברו מה לי הניחו שמים. והתם ג"כ מוכרח פעולת התורה להיות דוקא בשעת פעולתו בשעה שבא החפץ לרה"ר דאם ישתהה כרגע החפץ גז חיש ונעופה ממקום זה ולא יועיל מה שנעשה אח"כ אויר מקום זה כממשו כיון שכבר אין החפץ במקום זה. וא"כ דומה ממש להך גרמא דב"ק. ובב"ק מתרץ דשבת עדיף. ובירושלמי מתרץ להיפוך מן הקצה אל הקצה דשבת קיל לענין זה משום דכתיב תעשה וע"כ צריך לשנויי כדאמרן

ואציע מענינא דהנה בשבת ק"י אמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו. ולכאו' ק' ממנ"פ אם אמרי' לבוד והוה כמונח ע"ג קרקע א"כ גם משהו לא יצטרך ואם לא אמרי' לבוד לגבי הנחה א"כ יצטרך הנחה ע"ג מקום ד' ולכאורה יש לומר בפשיטות דכל זמן שהולך לא אמרינן לבוד ועל כן בעי הנחה על גבי משהו כדי שלא יתנועע ויהי' שייך לבוד וממילא יחשב כמונח ע"ג קרקע ואיכא מקום ד'. אך לקמן יתבאר דכמה ראשונים ע"כ לית להו תירוץ זה] ונראה בהקדם דברי ירושלמי פ' הזורק דרבי אית לי' גבי גיטין אויר מחיצות כממשן ולא לגבי שבת ומ"ש גבי שבת כתי' לא תעשה כל מלאכה אבל נעשית היא מאלי' אבל גבי גיטין ונתן כתי' נראה דקלוטה הוא פעולת התורה ודומה לזה עוקר וזה מניח וכן בנ"ד לבוד הוא פעולת התורה ול"ח פעולת האדם ודומה להאי דשבת ה'. מה לי הטעינו חברו מה לי הטעינו שמים

אך כ"ז כשאין לו הנחה כלל לולי הלבוד. אמנם אם מונח ע"ג משהו א"כ חשיב האדם המניח. אך דאינו מניע על מקום ד' רק מצד לבוד. ולענין שתעשה מקום ד' ע"י