ארץ צבי (פרומר) א רעה

וע"כ בכל"ז מועיל הדחה וכ"כ הגאון מליסא ז"ל בדה"ח סי' כ"ו וא"כ גם בנ"ד צורתו מוכחת שהיא נעשה לבה"כ ואין ראי' מכלי זכוכית שיועיל הדחה גם בזה. היטב אשר דיבר

מ"מ קשה לי לפ"ז בזמננו שיש כלי מיוחד לגרף וניכר לכל שנעשה רק לזה (ואין שום ס' שלא ייחדו אותו לעולם לתשמיש נכבד] אף שהוא של מתכות לא יועיל בו הדחה ותו דגם בימי הגמ' נראה דגרף של רעי היה ניכר צורתו שמיוחד לזה ושמו מוכיח עליו שאינו סתם כלי רק שנעשה לדבר זה. מ"מ הלכה רווחת שנינו דגרף של מתכות מועיל הדחה וגם בזמננו נוהגין קולא בזה ולא רפרף בה אדם מעולם. וגוף החלוק בין צורתו מוכחת עליו או לא אין לו זכר בגמ' וראשונים ז"ל

ולענד"נ לחלק בין ספסל נקוב לגרף בהקדם דברי הפרישה ריש סי' פ"ז שהביא לשון רמב"ם דגרף של רעי ועביט של מ"ר אסור לקרות ק"ש כנגדן ואף שאין בהם כלום מפני שהם כבה"כ ואילו בטור כ' הלשון שהן כצואה. וכ' הפרישה דיש נפק"מ דלרמב"ם אפי' של זכוכית ושל עץ ומתכות אפי' מודחין אסור לקרות ק"ש כנגדן ואילו להטור דדינן כצואה היינו דוקא בגרף של חרס שיש בהם זוהמא משא"כ בכלי מתכות וזכוכית והם מודחים שרי. והעתיקן הפמ"ג ר"ס פ"ז. וצריך להבין החילוק בין בה"כ לגרף. ונראה בהקדם מש"כ במק"א אהא דביצה ט"ז: בשנים ששאלו חלוק בשותפות זה לערבית וזה לשחרית זה עירב לצפון וזה לדרום זה שעירב לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום וכו'. ולכאו' קשה כמו דמותר לצאת בבגד בשבת משום שבטל להאדם כתוס' חולין ע"א כמ"כ יהי' מותר להוליכו חוץ לתחום הבגד משום שבטל להאדם [אח"כ מצאתי הקו' בירחון בית אברהם בשם מרן הק' בעל אגלי טל זצוקל"ה] וישבתי דשאני הוצאה מתחומין דהוצאה ל"ש באדם עצמו ע"כ בגד שבטל לאדם עצמו ג"כ לית בי' איסור הוצאה משא"כ תחומין גם באדם שייך ע"כ גם בבגד שבטל להאדם שייך איסור תחומין ומ"מ יש לו תחומין של הבגד אף שבטל להאדם. אך קשה הא בעירובין צ"ז: דכמו דהמוציא אוכלין פחות מכשיעור פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו הכ"נ בתחומין יבטל הכלי למה שבתוכו. הנה דכלי בטל לאוכל ויש לו תחום האוכל לא תחום עצמו וצ"ל דשאני כלי מבגד דכלי בטל לגמרי למה שבתוכו וכאלו נכלל באוכל עצמו ואין לו מציאות של עצמו כלל משא"כ בגד אינו בטל כ"כ והוי רק כאילו נתארך האדם כמידת הבגד ואותו חלק שנתארך יש לו תחום עצמו. ומצינו ביטול כנ"ל שנכלל לגמרי בהעיקר ואין לו מציאות עצמו כלל בדיני ברה"נ אשר בסידור הרב ז"ל פ"ב דין ג' דוק ותשכח. ועתה נבא לנ"ד דכעי"ז הוא החילוק בין בה"כ לגרף. דגרף של רעי דומה לכלי שיש בו אוכלין שבטל לגמרי לאוכל ונכלל בו וכאילו ל"ה לו מהות עצמו כלל וממי' כשאין בו עוד צואה ויש לו מציאות לעצמו אין בו איסור כלל דמהות עצמו מעולם לא הי' לו דין צואה משא"כ בית המיוחד לבה"כ בית אינו בטל כ"כ למה שבתוכו כמו כלי וראי' מירושלמי פ"ג דפסחים הכלי מצרף הבית אינו מצרף. ואינו נכלל בגוף מה שבתוכו רק יש לו מציאות עצמו ומ"מ אסור ע"כ אסור אפילו כשפינו ממנו הצואה. וראי' לדברינו משבת קט"ז מקום הכתב לא קמבעיא לי דכי קדיש אגב כתב הוא דקדיש אזלה כתב אזלה קדושתי' כי קמבעיא לי בין שיטה לשיטה וכו' ולפי דברינו יובן היטב וידיעת ההפכים א' הוא

ולפי האמור גם בה"כ שיש בו קאנאליזאציע להדיחו תמיד דינו כבה"כ ודומה לספסל אף שמוציאין ממנו תמיד הגרף שזה דומה למוציאין ממנו הצואה [דגרף עצמו דינו כצואה לשיטה זו] מ"מ אסור ה"נ בזה. אמנם י"ל עוד חילוק בין ספסל לגרף דכתיב והי' מחניך קדוש ועיקר מחניך נקרא המקום דהיינו החלל שהצואה מונח בו לא הכלי שתחתיו וראי' לזה ממשנה ג' פ"י דפרה קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר"א מטהר דאע"ג דכתיב והניח במקום טהור ותחתיו טמא. מ"מ כיון דהטומאה אינו מפולש לתוך הכלי חשוב מקום טהור [ר"מ ור"ב] וחכמים מטמאין. והנה דברי ר"א הם ראיה לדברינו ומחכמים אין ראי' להיפוך דהם רק מוסיפין על דברי ר"א דאפי' מה שתחתיו ג"כ חשוב מקום החפץ מ"מ עיקר המקום הוא החלל המחזיק את הכלי דזה לכו"ע מקומו הוא. ע"כ דוקא בה"כ קבוע במקום זה דוקא והחלל הזה קבוע לפנות בו חשוב בה"כ. ועיקר שם בה"כ הוא החלל] ואע"ג דאם מייחד לו מקום לפנות עליו ע"ג קרקע בלא מחיצות אין שם בה"כ עליו לענין שיהי' אסור אפי' אין בו צואה כמ"ש בא"א לבעל דע"ק זצ"ל ר"ס פ"ג [וכ' עוד יותר חדוש דאפי' יש לו ב' מחיצות ל"מ רק שיהי' מוקף בג' מחיצות עיי"ש וזה חדוש] היינו משום דהוא אחד עם חלל העולם ואין בו הפסק כלל ונפרץ במילואו לחלל העולם א"א לחלק ולומר כאן בה"כ וכאן אינו בה"כ משא"כ כשיש לו מחיצות והוא מקום לעצמו אז החלל נחשב בה"כ. וע"כ גרף של רעי דאינו מייחד מקום להגרף והוא פעם כאן במקום זה ופעם במק"א א"א לומר דהחלל שבו נעשה בה"כ. כיון דאין החלל קבוע ע"כ אין אסור אלא כשיש בו ריח או ממשות צואה אבל אם רחצוהו היטב שפיר דמי. וספסל קבוע תמיד במקום אחד ע"כ דינו כבה"כ דתמיד יש לו חלל אחד ואותו חלל מיוחד לבה"כ. ולפי חילוק הזה יעלה דבה"כ שבבית אפי' יש בו קאנאליזאציע להדיחו אסור לקרות בו ק"ש ושם בה"כ עליו אבל בתי כסאי שעל הוואגאנען שאין עשוי לפנות בו רק בשעת מסע כידוע ואז אין לו חלל קבוע וכדאמרי' עירובין מ"ב: הואיל וספינה נוטלתן מתחילת ארבע ומניחתו בסוף ארבע ועי' תוס' עירובין ל"ד: ד"ה ה"נ. אין לו דין בה"כ ודינו רק כגרף של זכוכית דמועיל בו הדחה

ונתיישבתי דגם לטעם הראשון מ"מ בבה"כ שעל הוואגאנען י"ל דמהני הדחה ולא דמי לספסל דבספסל י"ל דהגרף שבתוכה של חרס דל"מ ביה הדחה ממילא הספסל בטל לגבי' ודינו כמוהו משא"כ קלאזעט שיש בו גרף של פארצעלאן שמועיל בו הדחה דמלבד שהוא מקום לצואה הרי הוא ג"כ גרף שבטל לגמרי למה שבתוכו ונכלל בו. ולפי"ז אפשר שאפי' בה"כ שבבית דידן שהם של פארצעלאן ויש בה קאנאליזאציע להדיחו תדיר אין שם בה"כ עליו

כ"ז כתבתי על יסוד שהאחרונים פסקו דספסל דין בה"כ עליו. אח"ז ראיתי לח"ס לאו"ח סי' פ"ג דספסל שבשו"ע שם מיירי שהצואה נופל לגוף הספסל אבל אם הספסל הוא דבר בפ"ע ומעמידין גרף בתוכה אין אסור רק כל זמן שהכלי תחתיו וכיסוי הספסל ל"מ משום שהוא כליין אבל כשמסירין הגרף מותר ע"ש. ולפי"ז אין כל חדש בזה דספל של עץ שנפנים עליו ממש דינו כגרף של עץ דל"מ בי' הדחה כדאי' ריש סי' פ"ז. ולפי"ז נפל לי' כל יסוד הנ"ל. ולפי"ז אין צריך לחלק כלל בין בה"כ לגרף אדרבא כל חומר בה"כ הוא משום דדינו כגרף כמ"ש המג"א וגר"א ז"ל ר"ס פ"ז לענין מחיצות בה"כ והא דבה"כ שאמרו אפי' אין בו צואה משום דסתם בה"כ הצואה נופלת על הקרקע ועפר הקרקע דינו ככ"ח וגרף של חרס ל"מ אפי' הדיחו היטב שלא נשאר בו שום ריח