ארץ צבי (פרומר) א רעג

נעשה מאומה בע"ש. ואז מותר לגמור ביום השביעי משא"כ כשלא התחיל בכל טיפה וטיפה לא הוי בכלל ששת ימים תעשה מעשיך ממילא ליכא היתרא דיום השביעי. וגם יש לצרף לזה דברי ירושלמי הנ"ל פ' מי שאחזו דאזלינן בתר חלות וחשיב תמיד שהמעשה בשעת חלות [ודבר הנעשה מחמת פעולתו חשיב כמו חלות כנ"ל] וא"כ כיון שלא הותחל בבל טיפה וטיפה ל"ה בכלל ששת ימים תעשה מעשיך וממילא לא הותר ביום השביעי לגמור

ולפ"ז לפמש"כ הרמב"ם פ"ב מה' גירושין דמה"ת אזלינן בתר מעשה הנתינה לא בתר חלות שכ' בנדון הנ"ל פסול ולא בטל כידוע א"א לפסוק כהא דירושלמי דאפי' לא נעשה בחול שום דבר כל שהאדם התחיל לעשות בחול הוי בכלל היתרא דששת ימים תעשה מעשיך וממילא מותר לגמור ביום השביעי

ובקצה"ח כ' דגם דעת רש"י ז"ל כרמב"ם מדפירש בגיטין י"ג. דטעם אין גט לאחר מיתה משום דפקע כח הבעל ותיפ"ל דמת לאו בר גירושין היא וע"כ דס"ל דאזלינן בתר נתינה וכיון דבשעת נתינה חי הוא ובר גירושין הי' ראוי שיחול לאחר מיתה ע"כ הוכרח לפרש משום דפקע אישות הבעל לאחר מיתה עכ"ד

ונלע"ד להביא עוד הוכחה לזה דגם דעת רש"י בזה כרמב"ם דלכאו' ק' לדעת רש"י יבמות פ"ו. דכל איסור טבל משום תרומה דפתיך בה וא"כ למ"ד יש ברירה למה צ"ל ב' לוגין שאני עתיד להפריש יהיו תרומה אפי' אם אכל טבל יועיל אח"כ כשמפריש תרומה מהכרי הנשאר על מה שאכל משום הוברר הדבר למפרע שזה שמפריש הי' מעיקרא חלק תרומה של הטבל שאכל [ובאמת דעת התוס' יו"ט סוף פ"ג דגיטין דיכולין להפריש תרומה על טבל שכבר אכל אך דבריו תמוהין כמ"ש שעה"מ] דכל הדין דב' לוגין שאני עתיד להפריש הוא למ"ד יש ברירה ולדידי' למה צריך לומר כן ליסגי בלא אמירה. וניחא לי לפמש"כ בירושלמי פ"ב דפסחים דכל שאין יכול להפריש מיני' ובי' גם ממקום אחר עליו א"י להפריש וא"כ הטבל שכבר אכל אם ירצה להפריש תרומה חלק מהנאכל לא יועיל כיון שאינו בעולם ול"ש שיחול למפרע כחולין דף ע'. במחתך ומשליך ל"ש לומר למפרע הוא קדוש וכיון דמיני' ובי' ל"מ גם ממק"א א"י להפריש

אמנם לפ"ז לכאו' ק' דא"כ למה יועיל כשאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי בשעת חלות א"י להפריש ממה שאכל. וצ"ל דמ"מ כיון דבשעת אמירה הו"מ להפריש מני' ובי' שפיר יכול להפריש ומזה ראי' דדעת רש"י ז"ל ג"כ כהרמב"ם דאזלינן בתר אמירה ולא בתר חלות וכאן האמירה במקום מעשה נתינה כמו שדימה ירושלמי מנוי שליח לשעת נתינה אע"ג דבנתינה ליד השליח כשר גם טלי גיטך מע"ג קרקע (ודעת מהר"ח אלפנדרי דבשלל"ה ג"כ פסול טלי גטך מעג"ק אבל תמוה מגיטין ס"ה. כל הני דאם אמר כתבו כותבין ונותנין ואע"ג דאין כאן בעל שיתן ליד השליח. וכבר הוכיח כן בס' ד"ח] הנה דאמירה שיחול אח"כ הוא במקום נתינה וז"פ

מש"כ לעיל דאיסור שהיי' הוא אפילו בלא מעשה כן נראה גם מדברי חי' הר"ן שבת ל"ז: ד"ה אפי' בשבתא נמי שרי למעבד לי' פי' ע"י נכרי כש"כ עכשיו לשהות אפי' בשאינה גרופה כדי שיהי' המאכל חם וטוב ומתוקן ומכאן נ"ל כיון דאמרי' דבשבתא שרי למעבד ע"י נכרי דמיירי באינו מסוכן דאי מסוכן גמור אפי' ע"י ישראל שרי עיי"ש משמע דמדמי שהיי' בע"ש אפי' ע"י ישראל לחמום בשבת ע"י נכרי דאידי ואידי הוו שבות דלית בי' מעשה. הנה דעיקר האיסור בע"ש הוא השהיי' שהוא מעצמה ולא ההעמדה על התנור דאל"כ הרי שבות דאית בי' מעשה לא שרינן לחשאב"ס: סימן קי

א] ע"ד השאלה בבתי כסאות שעל הוואגאן אם דינם כבה"כ לענין היוצא מבה"כ דצריך נט"י יש כמה צדדי קולא א' מחמת שאין מיוחד לבה"כ לבד כי נעשה ג"כ לרחוץ פניו וידיו כי יש שם וואסער לייטונג מיוחד לדבר זה וכעי"ז כ' המג"א סי' פ"ז סק"א לענין גרף דאם הכלי מיוחד גם לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין שאין בהם ריח רע מותר. וכעי"ז כ' הטו"ז סי' פ"ג סק"א לענין מחיצת בה"כ שאם הוא נעשה גם לבית ל"ח מחיצת בה"כ

אמנם מנדון הטו"ז יש לחלק דשא"ה במחיצה דמצינו לענין מזוזה דפתח הנעשה בין ב' חדרים אזלי' בתר היכר ציר ומ"מ אם חדר א' יותר חשוב אזלי' עיקר בחר חדר החשוב כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רפ"ט סק"ו ועי' שם בבית מאיר ב' פירושים בדברי הש"ך] ה"נ בנ"ד במחיצה שמיוחד לבה"כ ולחדר אחר חשוב אזלי' בתר חדר החשוב וחשוב כאלו המחיצה נעשה עיקרו לבית ולא לבה"כ אמנם מדברי המג"א יש ראי' לנ"ד

וראיתי לא' ממחברי זמננו שרצה לומר דדוקא דבר המיוחד לב' דברים בב"א ל"ח מיוחד לדבר מגונה משא"כ דבר שמיוחד פ"א לתשמיש מגונה ופ"א לתשמיש נכבד אינו מוצא מכלל בה"כ וראי' ממש"כ בשו"ע הרב ז"ל מלאדי דאפי' כשמשתמשין בו פ"א לתשמיש בזוי סגי לאסור. עוד הביא ראי' מדעת ב"ח ופרישה סי' פ"ד דחדר הפנימי שבבית המרחץ שעומדים שם ערומים ולבושים אסור ללמוד בו אפי' כשאין שם אדם הנה דאפי' מיוחד לב' דברים שם בית המרחץ עליו וה"ה לבה"כ עכ"ד. והנה הרב ז"ל כ' כן בסי' פ"ג לענין בה"כ מיוחד שנעשה לשם בה"כ ואז די כששמשו בו פעם א' לענין שיחשב בה"כ ישן. וא"כ אין ראי' כלל לנ"ד דהתם הוא מיוחד לעולם לתשמיש זה אך דהזמנה גרידא ל"מ ולגבי זה מועיל שנשתמש בו פ"א וכעי"ז קיימ"ל לענין תשמישי קדושה דבעינן אזמני' וצר בי' וכל שנשתמש בו פ"א חשוב אזמני' וצר בי' משא"כ בנ"ד שנתייחד לעולם להשתמש בו פעם לגרף ופעם לתשמיש נקי ומעולם לא נתייחד לבה"כ לבד ל"ח יחוד. ומה שה"ר מחדר האמצעי שעומדים בו ערומים ולבושים ומ"מ דינו כבית המרחץ לע"ד שא"ה דעיקר תשמישו הוא לעמוד ערום ולרחוץ בו ומה שעומדין בו לבושים הוא משום דא"א לפשוט עצמו ערום בחוץ ע"כ נכנסין שמה לבושים ע"ד לפשוט מלבושיהם ולעמוד בו ערום ואינו דומה לתשמיש ב' דברים דתשמיש א' אין משמש לחברו. משא"כ בנ"ד עמידתו שם כשהוא לבוש הוא משמש לעמידתו ערום. [וכזה מבואר בתוס' שבת דף מ"ד: בד"ה ומה נר דל"ח יחוד למוקצה רק כשנתייחד לתשמיש מוקצה לבד ולא לתשמיש אחר ע"ש]

היתר ב' משום דאין הצואה נשארת שם רק נופלות תיכף לחוץ. וזה שגור בפי הלומדים. אך יש וואגאנען שאין פי הבה"כ פתוח למטה לצאת תיכף לחוץ רק אחר עשיית צרכים דוחקין בבית יד הקבוע שם סמוך לבה"כ ועי"ז נפתח החור למטה ויוצא לחוץ וגם יחד עם זה המים מדיחין את הבה"כ מצואה וא"כ לכאורה אינו דומה לבתי כסאי דפרסאי דהתם הצואה אין לה הנחה כלל במקום הזה רק שעוברת. ומצינו בגמ' מ"ד דצואה עוברת מותר לקרות ק"ש כנגדה ואע"ג דלא קימ"ל כן רק כרבא דאסור לקרות ק"ש כנגדה היינו דמ"מ שם צואה עלי' אבל לענין המקום שיחשב המקום קבוע לבה"כ לכו"ע ל"מ בצואה עוברת (ומה"ט דנתי במק"א דאפשר שמותר לברך ברכת על הטבילה על השליבות סמוך להמקוה [כל שיש שם מחיצות גבוהות עשרה] דכמ"ש הפוסקים דמותר