ארץ צבי (פרומר) א רסט

דהוי לאו שיש בו מעשה כמו דבאכילת הככר הוא מקיים השבועה בעצם ולא דרך גרמא ממילא כשזרקו לים הוי ביטול מעשה כיון שנתעסק בחפץ שבו תלוי קיום השבועה בעצם. אבל באופן השני שסיפר שיאכל ככר ונשבע שהסיפור היא אמת [איך שווער אז איך וועל. עססן דיא ברויט] דומיא לשבועה שעבר בזה אינו מקיים השבועה בעצם אכילת הככר רק דאם יאכל גורם למפרע שהשבועה שנשבע הי' אמת ואם לא יאכל יגרום למפרע שנשבע לשקר וכיון דאפי' יאכל הככר לא יקיים השבועה באכילה עצמה רק בגרמא בעלמא שגורם שלא יאכל למפרע נשבע לשקר בזה כ' התוס' דאם זרקו לים הוי לאו שאב"מ כיון שלא נתעסק כלל בהחפץ שבו קיום השבועה בעצם ודו"ק ועי' היטב ברמ"ה סנהדרין ע"ז: במה שחילק בין נטילת התריס לאשקול בידקא דמי' ותמצא סמוכין לדבריי

וראי' לדברי דבתוס' יבמות צ: הק' למה סדין בציצית יחשב שוא"ת הרי עובר המצוה במעשה הלבישה והשאג"א דחה קו' דאין איסור עצם לבישת הבגד רק מה שאינו עושה ציצית כמ"ש המרדכי דבשבת מותר ללבוש בגד בלי ציצית דלא כתיב אל תלבש בגד בלא ציצית רק מצוה לעשות ציצית ובשבת דא"א ליכא מצוה עכ"ד ולכאו' ק' על התוס' דקארי לה מה קארי לה הרי הם ז"ל בעצמם ס"ל כסברא זו בתוס' שבועות ד' הנ"ל דנשבע על ככר וזרקו לים הוי לאו שאב"מ דאין האיסור עצם הזריקה רק מה שאינו אוכל אבל לדבריי א"ש דהתם אם יעשה ציצית יקיים מצוה עצמיית באותה לבישה. וכשלובש בלא ציצית הרי נתעסק בדבר שתלוי בו ביטול המצוה וקיומה בעצם חשוב שפיר מעשה. איברא דיש לדון דאפי' יעשה ציצית לא יקיים המצוה בהבגד רק בהציצית. מ"מ י"ל כיון דא"א לעשות המצוה בלא בגד חשוב גם הבגד מן המצוה כדדרשינן שבת קל"ג: ואנוהו התנאה לפניו במצות ס"ת נאה לולב נאה טלית נאה כ"ה גירסת רש"י ב"ק ט: הנה גם הטלית מן המצוה ושייך התנאה לפניו במצות. והוא מטעם שכ' הר"ן ר"פ האיש מקדש לענין מצוה בה יותר מבשלוחה דכיון דא"א לקיים המצוה בלעדה חשיב גם אצלה מצוה אע"ג דאשה אינה מצוה אפו"ר וה"נ בטלית כיון דא"א לקיים מצות ציצית בלעדי הטלית גם הטלית מן המצוה [ובמק"א הקשיתי דלמה לא מצינו ג"כ שיהיה מצוה לדור בדירה נאה מצד התנאה לפניו במצות מחמת המזוזה כמו שמצוה לילך בטלית נאה בשביל הציצית דלכאורה הבית לגבי מזוזה דומה ממש לטלית לגבי ציצית. וניחא לי דשאני בית שמחוברת לקרקע עולם של רשות כמו שמחוברת למזוזה ע"כ ל"מ חבורה למזוזה שיתקדש הבית [ע' רשב"א שבת מ"ד: לענין מוכני שיש עלי' מעות תמצא סמוכין לדברינו] משא"כ בגד שאין לו חיבור לד"א רק להציצית ואכמ"ל]

ובזה הי' נלע"ד בדברי הרמב"ם הנ"ל פ"ה מה"ש שיזרוק פלוני צרור לים נסתפק הגר"א ז"ל אם הוא שוא או שקר ובריב"ש כ' דהוי שקר ולענ"ד הקלישה נראה פשר דבר דאם כוונתו שנשבע שיזרוק בחיוב [ער זאל ווארפען] הוי שבועת שוא דאין לזה ענין כלל דאין בכחו לחייב את חבירו אבל נשבע שמה שמספר פלוני יזרוק הוא אמת וכוונתו [ער וועט ווארפען] הוי שבועת שקר ומתלי תלי וקאי אם יזרוק פלוני נמצא למפרע שבאמת נשבע ואם לא יזרוק הוי למפרע שקר, ובזה היה אפשר להשוות דעת רש"י ורמב"ם שבכס"מ רפ"ה מה' שבועות דרש"י כ' דיזרוק פלוני צרור חייב משום שבועות שוא והרמב"ם כ' דפטור ולהנ"ל רש"י קאי בנשבע בחיוב ולרמב"ם נשבע על הסיפור שלו שהוא אמת וע"כ ל"ה שוא אלא שקר וכמו שביאר הריב"ש דברי הרמב"ם ז"ל

ואחר שביארנו זה הנה הנשבע שלא יאכל יש בו ג"כ ב' משמעות א' דרך קבלה שלא יאכל וא' דרך סיפור דברים שמספר שלא יאכל אך שנשבע שאמת הוא כן כמו שמספר שלא יאכל. והנה ודאי בשניהם מועיל שאלה לחכם אפי' באופן השני ואע"ג דאין בעצם האכילה איסור שבועה רק גורם למפרע שיחשב נשבע לשקר. הנה דאפי' דכה"ג מועיל שאלה. וא"כ ה"ה בנ"ד שיש עליו חיוב להשתדל שתתקיים שבועתו אף שאין זה חיוב עצמי של שבועה רק כדי לגרום למפרע שלא תהי' שבועתו שקר מהני שאלה כן הי' נלע"ד לכאורה. אמנם אחר העיון אינו ראי' דודאי אפי' בשבועה שלא יאכל במשמעות השני שכתבתי מ"מ עיקר האיסור עובר בשעת האכילה דאלת"ה א"כ עיקר האיסור בשעת שבועה ועיקר התראה צריך להיות בשעת האיסור כמ"ש רש"י שבועות כח. וא"כ בזה עיקר התראה בשעת שבועה וא"כ משכח"ל בשבועה שלא יאכל ואכל שיהי' התראת ס' דבאופן זה השני לעולם הוי בשעת שבועה התר"ס ובש"ס ורמב"ם מבואר שבשבועה שלא יאכל ואכל לכו"ע חייב מלקות. ותו דא"כ שלא אוכל ואכל יחשב לאו שאב"מ כיון דאין עצם האכילה האיסור רק גרמא שעי"ז הוי למפרע שבועת שקר ואילו בש"ס שבועות כא. מפורש בשלא אוכל ואכל לא משכח"ל שיהי' לאשב"מ וע"כ צ"ל דגם באופן השני מ"מ האיסור בשעת האכילה דכיון דע"י שבועה שלא יאכל אסור לאכול ממילא חל איסור אכילה. ונראה דזה סברת הפלוגתא דר' דימי ורבנן אליבא דר"י בשבועות כ: וכא. דלר"ד אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתו מלא תשבע בשמי לשקר ולרבנן אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דר' דימי ס"ל דכל שבועה שלא אוכל פירושו ע"ד השני הנ"ל שנשבע שסוף דבר יהי' שיאכל או שלא יאכל דרך סיפור דברים וא"כ עובר בלא תשבע לשקר דאם אוכל גורם למפרע שנשבע לשקר ואפי' כשנשבע ע"ד הראשון שמקבל עליו לאכול בשבועה מ"מ אין הקבלה ההוא חלה רק באופן זה מחמת שנשבע שסוף דבר יהי' שיאכל או שלא יאכל ממילא מוכרח לקיים שבועתו כדי לאמת דבריו. ולרבנן ביאור שבועתו הוא שמקבל על עצמו שיאכל ואפי' באופן השני מ"מ כיון שמוכרח ע"י שבועתו שיאכל או שלא לאכול חשוב כמקבל בשבועתו לאכול או שלא לאכול וצריך לקיים שבועתו. וע"כ עובר בלא יחל דברו ומ"מ גם לר' דימי צ"ל דעיקר העבירה הוא בשעת אכילה דאל"כ אוכל ולא אוכל חשיב הת"ס או לאשב"מ לר' דימי אד לענין לאשב"מ יש לדון] עוד לפמ"ש לעיל בשם הירושלמי בנשבע שאוכל וזרקו לים דהוי לשאב"מ אף שהוא רק גרמא שמתבטל שבועתו ה"נ וכש"כ בנשבע שלא יאכל ואכל דאע"ג דל"ה אלא גרמא חשוב יש בו מעשה [ואע"ג דלעיל כתבתי דירושלמי בנשבע שיאכל באופן הראשון אבל באופן השני דרך סיפור דברים הוי לאשב"מ התם הוי גרמא דגרמא משא"כ בלא אוכל ואכל]. מ"מ יש ראי' לדברינו דכ"ז אם נימא דאיסור נעשה עתה בשעת זריקה שוב שפיר י"ל דהוי יש בו מעשה אבל אם נימא דכל האיסור נעשה בשעת שבועתו אא"ל דבשעת זריקה יחשב יש בו מעשה וה"נ בלא אוכל ואכל צ"ל דהאיסור נעשה בשעת אכילה ואל"כ ודאי הוי חשוב לאו שאב"מ. אבל בנ"ד באומר שיזרוק פלוני ודאי אין העבירה בשעת זריקה רק שגורם למפרע שהשבועה תהיה לשקר וא"כ אין ראי' דמועיל שאלה לר' דימי בשבועה שלא יאכל דה"ה בשבועה שלא יזרוק פלוני

אך יש לדון לפימש"כ לעיל לרבנן דאף שנשבע שהאמת יהי' שיאכל או שלא יאכל ומ"מ עובר בלא יחל כיון דמחמת דיבור זה צריך לאכול א"כ ה"ה בנ"ד שנשבע שפלוני יזרוק אע"ג דבעצם אין חל עליו חיוב מ"מ כיון