ארץ צבי (פרומר) א רסח

הוא צריך לקיים שבועתו דהרי נשבע לישא אשה והרי נשא אשה ומה בכך שפעל אצלה שתנשא לו הרי לא נשבע עלי' רק על עצמו. ומש"כ לעיל דכיון שהעמיד דבריו על דברי המחבר והמחבר דיבר רק שבועה שיזרוק אינו ראי' דהמחבר כ' וז"ל כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק וכיוצא בו עכ"ל ובתיבת כיוצא בו נכלל כל אופני שבועה בדבר שאין בידו וע"ז כ' הרמ"א ומכש"כ וכו' כגון שנשבע לישא וכו' ולזה נכלל בתיבת כיוצא בו של השו"ע וע"כ ל"כ הרמב"ם ושו"ע שיהי' צריך הנשבע להשתדל רק שאם קיים חברו בעצמו הוא משובח דדוקא אי קיים בעצמו גרם שתתקיים השבועה

ולפי"ז בנ"ד אין האב צריך להשתדל אצל בתו או לצוות עלי' שלא תתפור ואע"ג דשבועתו מתלי תלוי וקאי ואם לא תתפור תתקיים שבועתו ואם תתפור תתבטל שבועתו מ"מ במה שלא תתפור מחמת צווי של אבי' לא תתקיים השבועה דכוונתו הי' שלא תתפור מעצמה. וכיון שלא יועיל כלל בזה לקיים שבועתו א"צ להשתדל שלא תתפור אמנם זה תלי בתירוצי הרדב"ז דלתי' קמא דהרדב"ז י"ל דאף כשמקיים ע"י השתדלות הנשבע נמי מתקיים שבועתו ומ"מ אינו חייב בזה כיון שלא נשבע להשתדל אמנם מסתימת לשון הרמב"ם והשו"ע גם משמעות דברי הרמ"א משמע לי יותר כתירוץ בתרא דהרדב"ז. ויש להסתפק לתי' ראשון דהרדב"ז דמחויב הנשבע להשתדל שתתקיים שבועתו אם שייך שאלה ע"ז שלא יצטרך להשתדל כמו דמועיל שאלה לחכם בכל נדר ושבועה א"ד ל"ש שאלה רק בקיבל עליו בנדר ושבועה איזה דבר דחל איסורא אחפצא או אגברא משא"כ בזה דלא חל שום חלות וחיוב עליו בעצם. רק דאם לא יעשה חבירו כן יגרום שיהי' שבועתו למפרע לשוא או שקר ובשבועות שקר ל"מ שאלה להפקיע איסורא

ולכאורה יש לתלות זה במה שנסתפק המנ"ח והקצה"ח בשבועות שקר על עבר אם מועיל חזרה תוכ"ד להפקיע האיסור והעלו דמועיל והראי' מנדרים פזי דמגדף ועוע"ז ל"מ חזרה תוכ"ד להפקיע האיסור משמע דדוקא הני משום חומרייהו אבל שאר איסורין כעין אלו מועיל שאלה אע"ג דליכא חלות אלהבא רק תיכף בדיבורו עבר האיסור מ"מ אם חוזר תוכ"ד אהני מעשיו לתקן האיסור שעבר בשבועתו לשקר. והנה בנזיר ט. מבואר דלמ"ד אין שאלה בנזירות ה"ה דל"מ חזרה בתוכ"ד בנזירות דבשניהם הדיבור של עכשיו עושה טעות ומינה דכאן דבשבועות שקר מהני חזרה תוכ"ד ה"ה דמהני שאלה אמנם ז"א דע"כ כל הקנינים דל"ש בהו שאלה איך מועיל חזרה תוכ"ד וע"כ דדוקא בנזירות דלמ"ד אין שאלה בנזירות ה"ה דחל נזירות בטעות כמבואר שם והיכא דחל בטעות ל"ש חזרה תוכ"ד משא"כ בקנינים וכן בשבועות שקר דבטעות אינו חל ולא שבועות שקר הוא כדילפי האדם בשבועה פרט לאונס ה"ה דמהני חזרה תוכ"ד למשוי כי טעות. ובודאי ברור דלא מהני שאלה לשבועות בטוי לשעבר ואי"צ ראי' וליתר שאת אבוא ראי' דבגיטין ל"ה: שתהי' נודרת ליתומים פרכי' ודילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה משמע דאי הוי נשבעת כדינה ל"ש פירכא זו דאשבועות שקר ל"ש שאלה. וכ"כ להדיא ברדב"ז על הרמב"ם רפ"ו מה"ש ולפנינו יתברר בס"ד

ובעיקר דברי המנ"ח והקצה"ח הנ"ל דגם בשבועות בטוי לשעבר שייך חזרה תוכ"ד לתיקון האיסור שעבר ק' לי מב"מ ה'. זה ישבע שאין לו בה פחות מחצי' וכו' על דאית לי' משתבע או על דלית לי' משתבע אר"ה דאמור שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחצי' וק' הא הנשבע יוכל להערים בשבועתו שמה שאומר ואין לי בה פחות מחצי' מוזר משבועה שיש לי בה ואומר שאין לי בה פחות מחצי' שמשמעותו שאין לו כלל כקו' המקשן. וניחא לי דכיון שיש לפרש דבריו במשמעותו הפשוט שיש לו ומה שיש לו אינו פחות מחציו אף שהוא מכוון דרך חזרה חשיב דברים שבלב ואינם דברים וכיון שלשון שבועות הוא לשון מבורר ל"מ חזרה בלשון כזה דמשתמע לתרי אפי רק בלשון ברור

ונשוב לנ"ד דאע"ג דהדבר ברור דבשבועות בטוי לשעבר ל"ש שאלה הוא משום שלא נשאר שום חלות לא לאיסור ולא לחיוב ודומה לאכלה כלה שאין נשאלין [כמו אין מתירן נדר עד שיחול וכאן ליכא חלות כלל כמדומה שזה העיר אדם א'

אמנם בנ"ד דנשאר עליו חיוב להשתדל שתתקיים שבועתו יש להסתפק אם מועיל שאלה דהרי איכא מ"ד דאפי' אכלה כלה נשאלין משום דנשאר מלקות ואע"ג דעצם השבועה ל"ה למלקות רק לאיסור מ"מ כל שנשאר רושם מן האיסור מהני שאלה וה"נ מה שמחויב להשתדל שתתקיים שבועתו אף שאין זה עצם השבועה מ"מ הוא רושם מן השבועה עכ"פ ואפשר דמכח זה מועיל שאלה

והנה ברמב"ם פ"ו מה' שבועות מי שנשבע שבועות בטוי וניחם על שבועותו וכו' ה"ז נשאל לחכם וכ' הרדב"ז לאו בכל שבועות בטוי אמרו אלא בנשבע להבא משעה שיצאה יצאה לשקר ומה מועיל החרטה לשעבר ומ"מ כבר נהגו להתיר אפי' לשעבר כדי להקיל מעונש וכו' עיי"ש. ולפי"ז יש לדון דדוקא היכא דתיכף בשעה שיצאה השבועה יצאה לשקר אז ל"מ שאלה משא"כ בנ"ד דעדיין לא יצאה לשקר דאפשר שתתקיים אפשר דמועיל שאלה [ואף דברי רדב"ז חידוש דאף בשבועות בטוי לשעבר מועיל שאלה עכ"פ להקל מהעונש ומזה יש לפשוט ס' הקצה"ח והמנ"ח אם מועיל תוכ"ד לחזור בו משבועות שקר לשעבר לפוטרו מעונש. דהרי בנזיר ט'. דשאלה דינו כחזרה תוכ"ד וכמו דמועיל שאלה בשבועה לשעבר להקל מעונש ה"ה תוכ"ד מועיל להקל מעונש אבל לא להפקיע האיסור לגמרי]. ויש לה"ר לזה דבשבועות כ': אר"ד אר"י אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתי' מהכא לא תשבעו בשמי לשקר ולית לי' פר' אבהו אמר ר"י שם כ"א דאוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו וא"כ ק' איך מועיל שאלה כיון דאם עובר על השבועה בסוף גורם למפרע לעבור בלא תשבע לשקר וא"כ אם יאכל בסוף אגלאי למפרע שכבר עבר בשעת הדיבור בשלמא לר' אבהו אר"י דעובר בלא יחל א"כ עיקר העבירה הוא בשעת אכילה ושפיר מועיל שאלה אבל לר' דימי א"ר דגורם למפרע לעבור בלא תשבע הנה דמ"מ כיון דעדיין אפשר לשבועה שתתקיים מועיל שאלה וה"נ דכוותה

עוד נ"ל לחזק ראי' זו דהנה בתוס' שבועות ד'. דהנשבע לאכול ככר וזרקו לים חשיב לאו שאב"מ שאין עצם הזריקה איסור רק מה שאין אוכלו. ואלו בירושלמי פ"ג דשבועות ה"ד מבואר דהוי לאו שיש בו מעשה. ונלע"ד להשוות הדיעות דבנשבע שאוכל ככר יש לפרש בב' אופנים או שהוא דרך קבלה שמקבל ע"ע בחיוב שבועה לאכול [בל"א איך שווער איך זאלל עססען] ויש לפרשו שהוא דרך סיפור שמספר שיאכל ככר ונשבע שהאמת כדבריו [בל"א איך שווער איך וועל עססין] ובאופן זה הוא דומי' דשבועות שקר לשעבר אכלתי ולא אכלתי שאין בזה קבלה וחיוב על עצמו כלל רק סיפור דברים. אך שנשבע שמה שמספר שאכל או לא אכל הוא אמת. והנה בלה"ק שאין חילוק בלשון תלוי בכוונתו ודעתו עד"ש סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ואם הי' כוונתו באופן הראשון [איך שווער איך זאלל עססין דאס ברויט] וזרקו לים עז"כ הירושלמי