ארץ צבי (פרומר) א רסז

של חפץ ודאי לא נקרא מקומו כמבואר בהא דפרה הנ"ל דאם נגע בשרץ לכו"ע חשיב המקום טהור ואולי זה טעמו של רש"י ז"ל שבת ד': דאע"ג דשדי נופו בתר עקרו ל"מ אלא למשוי מקום ד' ולא לענין רה"י הטעם כנ"ל דמ"מ חשיב שגוף החפץ באויר רה"ר או כרמלית והנוף בצדו נכלל בהעיקר ומ"מ לענין מקום ד' מועיל גם בצדו כמ"ש תוס' לעיל ז"י גבי פני לבינה. ותוס' ס"ל דנופו דומה לבגד שבטל אל האדם ומ"מ חשיב כאלו נתארך האדם ה"נ חשיב כאלו נתארך העיקר גם במקום הנוף והנוף נשאר במקומו ודינו כרה"י ושפיר חייב כיון שתחתיו רה"י אבל ידו בתר גופו גרירא י"ל דהיד בטל לגמרי לאדם וכאלו נכלל בו ולא נתארך מדת האדם במקום היד ע"כ אע"ג דידו בתר גופו גרירא מ"מ לא נחשב שהחפץ על רה"י רק שהרה"י בצדו ודוק: סי' ק"ח

ע"ד השאלה שנשבע שבתו לא תתפור בגדים ג' שבועות [ומלאכתה שתופרת בגדים בשכר] אם מותרת לתפוח או מחיוב למחות בידה שלא תתפור כי יש בידו למחות ואם יוכל לשאול על שבועתו כי היא צורך גדול ודבר מצוה כי הבטלה מביאה לידי שעמום ע"כ השאלה: תשובה

ברמב"ם פ"ה מה' שבועות ה"א וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך. או לא יעשו אפי' הי' בניו או אשתו אינו חייב בשבועות בטוי. שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל ומכין אותו מכות מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועות שוא ובהלכה ב' ולמה אינו לוקה משום שבועות שוא שהרי אפשר שאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק הוא ואין אותן אחרים נזקקים לקיים שבועתו אא"כ ענו אמן. ובהלכה ג' ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחים שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא עכ"ל נראה מזה דאם אחרים מקיימים שבועתו גורמים לו למפרע שלא יהי' שבועתו לשוא וכן מפורש שם בכ"מ בשם ריב"ש שחיוב זה תלוי ועומד שאם יזרוק פלוני נתקיימה שבועתו למפרע ואם לא יזרוק נתבטלה למפרע משעה שיצאה מפיו. וכן מבואר ברמ"א יו"ד סי' רל"ו ס"ב על מה שכ' המחבר ויש דברים שאפי' שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן וכו' ונשבע שיעשה חבירו דבר פלוני כגון שיזרוק פלוני צרור לים או לא יזרוק וכ' הרמ"א וכש"כ שנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר אע"פ שבתחלה הי' שבועת שוא כגון שנשבע לישא אשה פלוני ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא מ"מ כשהוא רוצה צריך לקיים שבועתו. ולכאו' יש לומר שהרמ"א לא קאי רק אסיפא בנשבע לישא אשה פלונית שהשבועה הי' על עצמו לישא רק דלא סמיא בידו עז"כ דמ"מ אם אפשר לו צריך לקיים אבל ברישא שנשבע על חבירו שיזרוק י"ל דאינו מחיוב להשתדל אצל חבירו שיזרוק. אמנם מדהעמיד דבריו על דברי המחבר ע"כ דכש"כ שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו והמחבר לא דיבר כלל משבועה זו לישא אשה פלונית משמע דאפי' בנידון המחבר שנשבע שיזרוק פלוני כל טצדקי דמצי ליעבד שיקיים חבירו שבועתו צריך לעשות. וגם מסברא כן הוא דכיון ששבועתו מתלי תלי וקאי ואם יקיימנו חבירו יחשב למפרע שאינו שבועות שוא או שקר כמש"כ הריב"ש וכ"כ הגר"א ז"ל שם סק"ו וכן מורה להדיא לשון הרמב"ם כנ"ל א"כ למה לא יצטרך להשתדל שלא יעשה איסור למפרע לזה העירני ח"א הא למה זה דומה למניח פת בתנור דצריך לרדותו קודם שמביא לידי איסור סקילה כמסקנת הש"ס שבת ד' ואע"ג שכבר עבר האיסור מ"מ פשוט דצריך למעבד כל טצדקי להנצל נפשו מעבירה. וכן במגרש אשתו ע"מ שלא תעשה כך וכך ונשאת לאחר דפשיטא דאסור לה לעבור על תנאי ולגרום למפרע שיהי' בעילתה לאחר באיסור א"א. ואע"ג דהתם הדבר הוי בידה וכאן אין הדבר בידו מ"מ כל הטצדקי דמצי למעבד ולהשתדל אצל האחר שתתקיים שבועתו למפרע צריך למיעבד מ"ט צל"ע למה לא כתב הרמב"ם והשו"ע דין זה להדיא דצריך הנשבע לפעול אצל חברו בכל האפשרי לקיים שבועתו ואפי' לפנותו בממון הרבה דהרי על ל"ת צריך ליתן כל ממונו. והפרמ"ג מסתפק אם היי"ד כשעובר על הלאו בקום ועשה וכאן יש להסתפק אם תשוב קום ועשה כיון דעובר למפרע באיסור שבועות שוא [או שקר כמו שכתב הריב"ש שהובא בכס"מ] ועי' אבנ"ז או"ח ח"ב סי' שכ"ה סק"ב לענין דין זה דנצרך ליפו כל ממונו כשעובר במעשה גם עקימת שפתיו הוי מעשה ע"ש. א"ד כאן דהאיסור כבר עבר וממילא יגמר ל"ח עתה מעשה שיהי' צריך ניתן עלי' כל ממונו וכעי"ז בתוס' שבת ד' אמנם אפי' נימא דא"צ ליתן כל ממונו מ"מ צריך ליתן עישור נכסיו כמו על מ"ע כמ"ש הר"א הובא במג"א סי' תרנ"ו סק"ז. איברא דבמג"א שם סק"ח כ' עביו"ד סי' רל"ב סקי"ב דגבי שבועה מקרי אונס ממון אונס דאדעתא דהכי לא נדר אמנם אינו דומה לנ"ד דהתם בשעה שנשבע הי' סבור שיוכל לקיים שבועתו ואח"כ אירע לו אונס שיוכל לסלקו בממון אמד' לדעתו דאדעתי' דהכי לא נדר. משא"כ בנ"ד שמעיקרא ידע שאין בידו לקיים ומ"מ נשדע ותו דאפי' נימא דאי"צ ליתן ממונו ע"ז מ"מ הו"ל לאשמעינן דצריך להשתדל אצל חברו שיקיימו וכעי"ז ברמ"א יו"ד סי' רל"ב ס"ב מ"מ אם בנקלה יכולין להשתדל לא מקרי אונס. והרי הרמב"ם והשו"ע כתבו ואם אותן האחרים קיימו דבריו הרי אלו משובחים. ואם השמיעוני דבר זה שאינו חייב כלל כמפורש ברמב"ם ושו"ע ואינו אלא דבר הגון קו"ח שהי' להם לכתוב דין זה על הנשבע עצמו דצריך להשתדל בכל עוז ולראות שתתקיים שבועתו. אשר ע"כ נראה לפמ"ש הרדב"ז על הרמב"ם שם פ"ה מה"ש ה"א וז"ל אפי' הי' בניו ואשתו וכו' קשי' לי' וכו' אמאי יוכל לכוף את בניו הקטנים או לנעול עליהם את הדלת שלא יזרוק צרור לים ואמאי אינו חייב משום שבועות ביטוי כיון שיוכל למנוע אותן ולא מנע וניחא לי' דבשלמא אם הי' נשבע שאמנע את בני שלא יזרוק צרור לים. והי' יכול למנעו ולא מנעו דין הוא שיהי' חייב אבל אם נשבע שלא יזרוק והוא זרק אע"פ שיוכל למנוע פטור דלאו מידי קעביד וכו' עוד י"ל דעיקר קושיין ליתא כאן שהוא מונע את הבן שלא יזרוק נמצא הוא גורם שלא לזרוק והבן הי' חפץ לזרוק והוא לא נשבע אלא שלא יזרוק הבן מדעתו עכ"ל הנצ"ל ובזה א"ש קושיין דאי"צ להשתדל אצל חבירו שיזרוק דבאופן זה לא נתקיימו שבועתו כלל דהוא לא נשבע אלא שיזרוק מדעתו ורצון עצמו. וכ"ת דל"כ הרדב"ז רק כשמכריחו ונועל עליו את הדלת אבל כשמשתדלו בדברי ריצוי מתקיים שבועתו א"כ הדרא קו' הרדב"ז דהו"ל להשתדל אצל בניו ואשתו בדברי רצוי ותחנונים שיקיימו שבועתו וע"כ דגם בזה שייך תירץ הרדב"ז דבאופן זה לא תתקיים שבועתו שהוא נשבע שחבירו יזרוק מצד התעוררת עצמו ולא שיבוא הדבר בסבת הנשבע. ובזה א"ש לשון הרמ"א שכ' מכש"כ שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר לו כגון שנשבע לישא אשה וכו' ומתיבת כגון נראה בעליל דדוקא בכה"ג