ארץ צבי (פרומר) א רסו

דאחר שינטל השן מהפה אין לנו נפ"מ בחיבור הקאראנע עם השן [ודוקא בחציצה של גוף האדם בעינן בטל לעולם [אי לחצי השנה כמ"ש האבנ"ז] דנוגע לענין הדין טבילה לעולם משא"כ בחיבור הקאראנע עם השן] וכיון דחשיב כאלו הקאראנע בטל להשן לעולם ל"ח עומד להפרד ואי"ח. הא למה זה דומה כאלו תאמר דקאראנא לא חשיב חיבור לשן כיון דאחר מיתה אין צורך ותועלת בהקאראנא להשן ויחשוב שאינו ביטול לעולם דבודאי לא ניתן להאמר דאחר מיתתה גם הוא לא תהי' בעולם ואין זה ממעט הביטול דלעולם. וה"נ כיון דהשן ג"כ גופה הוא אע"ג דמדולדל וכל ימי היות השן בפי הקאראנע משמש ומחוברת אלי' חשוב זה ביטול לעולם

וזה כביר אמרתי ליישב קו' הרשב"א רפ"ק דביצה על ר"ת דל"ח בסיס לדבר האסור רק כשינוח שם כל השבת והק' מנר שמן ופתילה דהוי בסיס לשלהבת כשבת מ"ז ואף שעומד לכבות בשבת ולא יהי' בסיס כל השבת ואמרתי כנ"ל דדוקא אם המקצה נשאר בהווייתו כל השבת ומ"מ הוסר מן הבסיס הזה אז ל"ח בסיס [דענין בסיס לר"ת הוא ג"כ כדין ביטול דבעינין שיבטלו לכל השבת וזה חשוב כמו לעולם כמו לענין סוכה וערובי חצרות אבל בהוסר באמצע השבת ל"ח ביטול] אבל השלהבת דכל משך היותו במציאות הוי' הוי נר שמן ופתילה בסיס אליו אין לך ביטול לעולם גדול מזה, ומה שהק' הרשב"א אין זה סתירה לדברנו די"ל דהרשב"א ז"ל לית לי' דטעם בסיס משום ביטול הוא. ולענין דינא אם הוא שעהד"ח גדול דהיינו שיש לה צער גדול בנטילת השן המדולדל יש להקל שהקאראנע שעלי' אינו חוצץ במיעוט שינים שא"ב אלא חשש דרבנן מיעוט המקפיד

מה שחקרתי דבר שבטל אל הגוף אם חשיב כעצם הגוף או כדבר נוסף על הגוף נלענ"ד לתלות זה בפלוגתא דלבוש והט"ז דהנה בט"ז סי' תר"ל סק"כ כ' וז"ל וכתוב בלבוש על אותן שקובעין עצמן אחר בהמ"ז ואחר השתי' זמן מה נמשך שחוזרין ואוכלין סעודה שני' בלי הפסק ומברכין שנית לישב בסוכה ונ"ל שטעות גמור הוא בידם שהרי לא הסיחו דעתם מישיבת סוכה שכבר ברכו עלי' בסעודה הראשונה ומה שנהגו לקבוע ברכת לישב בסוכה על האכילה היינו משום שמסיחין דעתם מן האכילה יוצאין מן הסוכה כמה פעמים וחוזרים לתוכה אבל הכא שישבו בתוכה כל היום למה יברכו עלי' פעם אחרת עכ"ל והט"ז חולק וז"ל דאף את"ל דשתי' בעי סוכה מ"מ טפלה הוה לגבי אכילה כמ"ש הרא"ש בפ' לולב וערבה וז"ל ור"ת אומר לפי שעיקר קבע שאדם עושה בסוכה הוא האכילה אבל שאר טיול ושינה שהם מפורשות לחיוב סוכה בגמ' אפ"ה חשבינן להו לטפל גבי אכילה שתי' שהוא לא נזכרה בגמ' וכו' עיי"ש ולכאורה קו' הט"ז תמי' דמה בכך דשתי' טפל לאכילה מ"מ כיון דשתי' חייב בסוכה ומקיים בה מצות סוכה למה יחשב הפסק בין סעודה לסעודה ולהנ"ל י"ל דכמו דאמרינן לענין המדה דאין הטפל מוסיף על המדה כלל רק נכלל במדה של העיקר כמו"כ אם דנין לענין הזמן אין הטפל מוסיף על מדת הזמן כלל כי הוא נכלל בהזמן של העיקר וכיון דשתי' טפל לאכילה חשוב כאלו קיים גם מצוה זו דשתי' בשעת הסעודה ולא אח"כ ע"כ חשוב הפסק בין סעודה לסעודה ודו"ק ובזה א"ש שיטת בה"ג שבתוס' פסחים ק"ה: דכוס של ברכה ל"צ ברכה אחרונה ונפטרת בברהמ"ז ולכאו' תמוה איך תפטור בהמ"ז הכוס שישתה אח"כ ולהנ"ל יובן היטב וק"ל וי"ל עוד באו"א דס"ל להט"ז דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה אין הכונה דהטפל בעי ברכה אלא שיפטר בברכת העיקר רק דהטפל ל"ב ברכה כלל ולפ"ז יובן ג"כ שיטת בה"ג הנ"ל דס"ל דטפל ל"ב ברכה כלל. וכעי"ז רש"י ב"ק ב' דאי עביד אב ותולדה דידי' התולדה אין בה חיוב קרבן כלל ודוקא אאב מחויב ואתולדה לא מחויב. וסמוכין לזה מהריטב"א מו"ק בי דאי עביד פעולה א' שיש בה ב' מלאכות אעיקר מחייב ולא על מלאכה השני' שאינה עיקרית כ"כ ע"כ ס"ל להט"ז דהשתי' חשוב הפסק בין אכילה לאכילה כיון דהשתי' ל"צ ברכה לישב בסוכה ודעת הלבוש דגם הטפל בעי ברכה אלא שיפטר בברכת העיקר ע"כ לא ח' שתי' הפסק לענין ברכה וכ"נ להדיא ממלחמות פסחים קי"ד. דגם הטפל צריך ברכה אלא במה שבירך על העיקר חשיב כאלו ברך על הטפל עיי"ש

גם יש לתלות בפלוגתא שהובא באחרונים חם דבר הבטל ברוב משלים לכשיעור כגון לענין כזית מצה וכדומה רש"י מנחות כ"ז ע"ב דהבטל כמאן דליתא ואינו משלים ויש בזה סתירות ודברים עתוקים והוא ג"כ כחקירה הנ"ל אם הביטל לחברו מוסיף על המדה או דלמא שבטל ונכלל בתוך השיעור של הדבר שבטל אליו

ובהאי ענינא נלע"ד ליישב קו' המאירי שבת ג': דידו לאו בתר גופי' גרירא להחשב כרה"י, כמקום שהגוף שם ולמה אמרינן לקמן ד': שדי נופו בתר עיקרו להחשב כרה"י וי"ל דלכאו' ק' אע"ג דאמרי' שדי נופו בתר עיקרו מ"מ החפץ לא יחשב מונח ברה"י כעין שכ' תוס' ר"פ איזהו מקומן דאם הכלי רובו בדרום ומעוטו בצפון אע"ג דלענין הכלי חשוב שעומד כולו בצפון מצד רובו ככולו מ"מ הדם שבתוכו חשוב בדרום וה"נ אע"ג דאם דנין על הנוף חשוב שהוא ברה"י כמו העיקר מ"מ החפץ שעליו יחשב שהוא ברה"ר במקום שהוא בטבע [אולי העירני ח"א לזה בילדותי לא אזכור בבירור] וי"ל כמ"ש הרשב"א בשם רמב"ן שבת צ"ט: דתל גבוה י' ורחב ד' ל"א רה"י עולה עד לרקיע ול"ח רה"י רק גב העמוד לבד מ"מ הזורק עליו חפץ מרה"ר חייב אף דכל החוב נקלט באויר מקום פטור מ"מ כיון שמונח על רה"י חייב וי"ל דתלוי בפלוגתא דר"א וחכמים פ"ו דפרה משנה ג' קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר"א מטהר וחכמים מטמאין [שהבאתי בפנים] דר"א ס"ל כיון דמקום גוף הכלי טהור חשוב מקום טהור ולא משגחינן במה שתחתיו וחכמים ס"ל כיון דתחתיו טמא חשוב מקום טמא דעיקר מקום נקרא מה שתחתיו ה"נ בהוצאה דכתיב אל יצא איש ממקומו ופירושו מקום החפץ כמ"ש התוס' שבת ד'. אזלי' ג"כ בתר המקום שתחת החפץ וכיון דהלכה כחכמים חייב כשמונח על רה"י אף דכל החפץ קלוט באויר מקום פטור] וכן בנ"ד כיון דהנוף חשוב רה"י מצד שדי נופו בתר עיקרו ממילא החפץ על רה"י. אמנם זה תלוי במש"כ בפנים שיש דבר שבטל לחברו ונכלל בחברו ויש דבר שבטל לד"א וחשוב כאלו נתארך העיקר גם במקום הטפל דאם נימא דשדי נופו בתר עיקרו היינו שנכלל בהעיקר וממילא חשוב כאלו הוא במקום העיקר והחפץ אינו מונח ע"ג רק בצדו ממילא ל"ח מונח על רה"י וצדו **(מהרש"א עירובין כ"ה: וכשהוא רק מצד גו"א ל"א מגו דהוי כעין תרי פשטה] וע"כ דוקא במים שלא קנו שביתה שאז אין בטלים להבעלים אז החבית בטל אליהם לדין תחומין שיש להם מצד עצמם לא זולת. וא"כ בהא דביצה לח: דהאדם יש לו תחום מצד עצמו ואינו טפל לשום דבר שפיר שייך לומר שהבגד יתבטל אליו אה שיש לו תחום עצמו והדק"ל:)**