ארץ צבי (פרומר) א רסד

בו וצ"ל דכאן דהשיער עצמו אינו חוצץ בין מים לבשר לא איכפת לן בחציצה שעל השיער רק אם הי' כל השיער מכוסה בחציצה הי' מקום לפסול מצד חציצת בשר אבל כיון שנשאר משהו שיער בלא חציצה יש למים חבור עם הבשר באמצעית אותו משהו שיער דכיון דמים אין חוצצין תשוב כאלו הי' מגולה מקום מקצת שיער זה שהוא בלתי חציצה וכאלו מים הי' מפלשין ומגיעין עד הבשר דרך מקצת זה וכעין סברא זו יש בכס"מ פט"ז מטו"מ הלכה ה' ד"ה כ' הראב"ד דכיון דקיי"ל אין כלי טמא חוצץ אעפ"י שטומאה תחתי' הו"ל כאלו הוא מגולה ותוס' יו"ט פ"י דאהלות מ"י העתיק דברי הכ"מ משמע שמסכים לסברא זו ובב"י יו"ד סי' כ"א דף ק"ה גבי טבילת שלג משמע דאויר אינו חוצץ בטבילה וכאן חשוב כאלו הי' אויר מגולה בין מים לבשר שתחת השיער ואף לפמ"ש בחי' להוכיח ממשנה א' פ"י דמקואות כלי שהי' טבלו דרך פיו כאלו לא טבל דמשמע שם דאויר פוסל בטבילה י"ל דכאן עדיף מאויר דיש למים חבור עם הבשר באמצעת השער שטפל לבשר. אבל השתא דגלי הלכתא דגם בשערו פוסל חציצה שפיר חשיב חציצה מחמת אותו מקום שבחציצה אף שמיעוטו בלא חציצה ודוק

ואם כנים דברינו יש ללמוד מזה דאם יש רובו שאינו מקפיד על האדם הטובל ועל זה החציצה מונח דבר המקפיד כל שמיעוט של האינו מקפיד בלי חציצה המקפיד אף שגם אם נסלק מיעוט זה ישאר רובו בחציצת המקפיד מ"מ אינו חוצץ דכיון דאינו מקפיד אי"ח משום דבטל לגוף וחשוב כגופו כמ"ש רש"י פ"ב דסוכה וערובין ובשבת נ"ז חשיב שיש למים חבור עם גופו באמצעות אותו מקצת המגולה של האינו מקפיד שאין עליו חציצת המקפיד ודוק ולפי"ז י"ל כן גם בנידן דידן כיון דשן עצמו המדולדל אינו חוצץ אף אם נימא דהקאראנא שעליו חוצץ מ"מ כיון שהוא שן מדולדל יש מקצת למטה [המקצת שנשאר אחר שנעשה הקאראנא] שאינו מכוסה בזהב ממילא אינו חוצץ דחשיב כאלו המים הגיעו להבשר באמצעות מקום הגלוי שבשן מה תאמר מ"מ יחשב חציצה מצד גוף השן שצריך ג"כ שיהי' ראוי לביאת מים ופוסל בו חציצה. ע"ז שוב אהני סברתו דהרי אין הזהב עתיד להפרד מן השן ועיקר ספיקו דמ"מ הרי עומד להפרד מן הבשר וכיון שאינו גופו יחוץ והרי מצד הבשר הוכחתי שאינו חוצץ ודו"ק

אך באמת ז"א דבדבר שאינו מקפיד וכן בכ"ד שאינו חוצץ. צ"ל אחת משתים או דהחציצה חשיב כליתא או דחשיב כגוף הבשר. וכאן ממנ"פ לא א"ש. א"ת דחשיב כאויר הרי הוכחנו ממשנה פ"י דמקואות דאויר חוצץ בטבילה. וע"כ צ"ל דחשיב כאלו נתארך גוף הבשר וחשיב גם השער כגופו וא"כ פוסל בו חציצה כמו בגוף הבשר א"כ ליתא לתי' הנ"ל

ועדיין י"ל דלעולם חשיב כגוף הבשר ומ"מ ל"צ טבילה וכעין אין לבוד להחמיר ה"נ ל"ח כגוף הבשר רק לענין שלא יחשב חציצה ושיתחברו באמצעיתו המים עם גוף האדם. אבל ל"ח כגוף האדם ממש לחומרא לענין שיצטרך טבילה. מ"מ אין סברא זו מוכרחת

ומה שהקשיתי למ"ל ילפותא לשיער תיפ"ל משום בשר יש ליישב בשנקדים לדקדק בהא דעירובין ד': דפריך חציצין דאורייתא נינהו וכו' ומשני לא נצרכה אלא לשערו וכדרבה בר"ה דאמר נימא א' קשורה חוצצת וכו'. ולכאורה תמי' טובא דאטו מי לא ידעינן באיזה אופן הוי חציצה ול"ל לה"ר מהא דרבה בר"ה הרי עיקר התי' דאיצטריך הילכתא דגם בשערו פוסל חציצה דע"ז ליכא קרא אטו לא ידעינן דמשכחת חציצה בשערו כגון שיש עליו טיט דבוק וכדומה, עכ"נ דהגמ' נתכווין ליישב זה שלא תקשה תיפ"ל משום חציצת בשרו. אמנם כ"ז שייך אם הי' עליו טיט דבוק או ד"א. אמנם כאן צריך קרא לנימא קשורה דאז ליכא חציצה בין בשר למים רק השיער עצמו והרי השיער אינו חוצץ מה נפ"מ לגבי בשר בין קשורה לאינה קשורה ולזה אתיא הלכתא דאע"ג מצד בשר ליכא חציצה מ"מ פוסל החציצה מצד שיער עצמו וצריך שיבואו המים על כל שטח השער מכל הצדדין וע"כ בנימא א' קשורה איכא חציצה בין מים לשיער מצד הנימא עצמה כנלע"ד נכון

ולפ"ז שפיר י"ל דהקארחנא הוא חציצה בין המים לבשר [לא מן המים לשן בלבד] ומן הבשר הרי עומד להנטל וכיון דלאו גופי' חוצץ כדברי כ"ת

והנה זה כביר הקשיתי בביצה ל"ז: בשנים ששאלו חלוק א' בשותפות זה לילך בו שחרית וזה ערבית זה עירב עליו לצפון וזה לדרום זה שעירב לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום וכו' ואם מצעו את התחום הר"ז לא יזיזנה ממקומו, וקשה לי כמו דבגד בטל לגוף לענין הוצאה כמ"ש רש"י שבת קמ"ב. ותוס' חולין ע"א: ה"נ יבטל לגוף לענין תחומין. אח"ז ראיתי כי בעירובין צ"ז: מדמה הגמ' עצמה תחומין להוצאה לענין כזה דכמו דהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו הנ"מ בתחומין בטל הכלי למה שבתוכו לר"י [והריטב"א שם הקשה למה לענין הוצאה אין חולק ע"ז ואלו לענין תחומין חכמים חולקין על ר"י ותי' דגם בהוצאה פטור אבל אסור ע"כ ס"ל לחכמים גם בתחומין דפטור אבל אסור] וה"נ כיון דבגד בטל לגוף והגוף הרי עירב לצד זה יחשב כאלו גם עירוב הבגד הי' לצד זה. **(שוב עיינתי בש"ס עירובין צ"ז: וראיתי דיש ליישב לפי המבואר שם דדוקא בחבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה בטל החבית למים אבל בשניהם קנו שביתה לא ולאביי דוקא בשיירא הקילו אף ששניהם קנו שביתה אבל שלא בשיירא לא הקילו רק במים שלא קנו שביתה עיי"ש וא"כ בהא דביצה ל"ט: דשניהם יש להן שביתה בין האדם בין הבגד ל"ש לומר שיתבטל הבגד אל האדם וזה החילוק בין תחומין להוצאה דבאדם לא שייך איסור הוצאה בגוף האדם עצמו רק בהבגד ודומה האדם למים שלא קנו שביתה דאז בטל החבית למים וה"נ בטל הבגד לאדם שאין בו משום הוצאה משא"כ איסור תחומין שייך באדם ג"כ ודומה למים שקנו שביתה אין הבגד בטל לאדם [ומ"ש דמים)** ותירצתי דשאני הוצאה מתחומין דהוצאה ל"ש רק בדבר שחוץ לגופו אבל בגוף עצמו ליכא איסור הוצאה וכיון דבגד בטל לגוף חשיב כאלו נתארך הגוף כשיעור מדת הבגד ממילא גם בחלק הניתוסף לית בה איסור הוצאה כיון שהוא ג"כ חלק אדם משא"כ תחומין דגם באדם שייך איסור תחומין ואדרבא עיקר איסור תחומין באדם הוא ובכלים יש דיעות דאפי' תחומין די"ב מיל דרבנן ואין היתר ללכת לצפון רק מחמת דעירב שמה ואותו חלק אדם שנתארך וניתוסף מפאת הבגד לא עירב לצפון וע"כ אסור ודו"ק

ולפי"ז צ"ל דכלי שטפל לאוכל שבתוכו יותר מבגד לאדם וחשוב כאילו הוא נכלל באוכל עצמו ולא שנתוסף על האוכל וראי' לזה דאלת"ה א"כ מוציא אוכלין מכשיעור בכלי למה פטור הרי אדרבא ע"י הכלי נוסף ונתרבה שיעור האוכל וא"כ יש בו כשיעור באוכל וע"כ דל"א שנתארך האוכל כמדת הכלי וע"כ שפיר מדמי לה הש"ס עירובין צ"ז: לתחומין ומצינו דוגמא לסוג ביטול כזה והוא כדיני ברכת הנהנין להרב ז"ל פ"ב דין ג' [אחר שכ' שם דין ב' באוכל פת הבא בכסנין מן ד' ביצים עד ששה ביצים פחות משהו אה שבע ממנו צריך לברך המוציא