ארץ צבי (פרומר) א רס

לכל אברי הולד חום במשקל ובמדה כמסת הצריך לה באמצעית ורידין דקין היוצאין מן המוח אל הרחם ומי יודע בסתרי הטבע כמו השי"ת יוצר הטבע שיוכל לשער לכל אבר מדת חום ומדת קור ומדת לח ומדת יבש ושאר איכיות כפי ערך הצריך לה לפי מזגה ומהותה משא"כ בנעשה ע"י מאשין שמקיף כל האברים בשוה בשיעור א' של חום ושיעור אחד של לחות. ואף בעוף דל"ש זה כי אין הביצה מונחת ברחם רק התרנגולת מחממה מ"מ אפשר דאף בלי ורידין. מ"מ מוח של טיפה הזרעיית מקבל התפעלות ממוח העוף מחמת השיוי שבהם וכן כל אבר מאברים השייך כ"א לחבירו וכבר כ' במדרש שה"ש ה' סי' ג' בב' אחין תאומים שא' מרגיש מרחוק בצערו של חברו מחמת השיווי והיחוד שבהם וככה י"ל בנ"ד. ע"כ ברור שא"א שיהי' נגמר יצירת העוף בשלימות ע"י מאשין כמו הנעשה בטבע ומנהגו של עולם

עוד נראה לפמ"ש החוקרים כי בטיפה הזרעית של כל ברי' חקוקים כל האברים ואם רואים ע"י כלי המגדיל הראות הנקרא מיקראסקאפף רואין כל צורת הולד על הטפה הזרעית עינים ואזנים חוטם וראש וגוף וידים ורגלים הכל כאשר לכל ואח"כ נוצר מכל חלק היולי האבר הראוי להיות ממנה. [ואע"ג דבש"ס חולין ס"ט. דסומא מוליד פקח דמבלבל זרעי' היינו דאע"ג דהאדם סומא מ"מ טיפה הזרעיית יש בה ג"כ עינים אבל אם יחסרו חלקי עינים בטיפה הזרעיות עצמה בטח יהי' הנולד סומא כי א"א שיהי' עינים מחלק אחר ממנה וז"ב] והנה הנעשה במעי אמו ביד"ש נשתער לכל חלק ממנה מדה מצומצמת וממוזגת של קור וחום לח ויבש ושאר איכיות כפי טבע אותו אבר ממילא נוצר מכל חלק היולי האבר השייך לה וסמך לזה ממד"ר פ' תזריע פי"ד סי' ו' רשב"ל אומר אף אינו מאבד את הטיפה אלא זורה מטיפה למוח ומטיפה לעצמות ומטיפה לגידין והמדרש נקיט הכלליות ומן הכלל נלמוד גם על הפרטיות של כל אבר שכ"א נוצר ממשהו השייך אליו. משא"כ הנעשה ע"י בו"ד במדה מקפת וכוללת לכל הולד יחד מי ערב לנו שכל אבר נוצר כולו מחלק היולי השייך לו ואפשר שמתערב בכל אבר מחלק הטפה השייך לאבר אחר [אך מחמת שהרוב הוא מהשייך לאותו אבר ע"כ יש לה צורת אותו אבר] ואפשר שמזה הטעם אינו חי יב"ח כי יש בכל אבר שהנשמה תלוי' בו חלקים מטפה הזרעית השייכים לאבר אחר. כיון שנעשה ביד"א ולכוין שיהי' כל אבר נוצר רק מחומר היולי שלו ולא יתערב בו מאבר אחר זה א"א בלתי השי"ת לבדו והוא עפ"ד הש"ס בב"ת דף ט"ז ע"א שאמר לו הקב"ה לאיוב הרבה נימין בראתי באדם וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפ"ע שלא יהי' ב' יונקות מגומא א' שאלמלי שנים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם בין גומא לגומא לא נתחלף לי וכו' מי פלג לשטף תעלה וגו' הרבה טיפין בראתי בעבים וכל טפה וטפה בראתי לה דפוס בפ"ע כדי שלא יהי' ב' טיפין יוצאין מדפוס אחד מטשטשית את הארץ ואינה מוציאה פירות בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי וכו' מבואר דאף דנברא לכל נימא ונימא גומא בפ"ע צריך השגחה פרטיית שלא יהי' ב' נימות יוצאות מגומא אחת וכן אחר שנברא לכל טפה דפוס בפ"ע אך אעפ"כ צריך השגחה שלא יתחלף וחשיב לה רבותא כלפי שמיא שלא נתחלף לו בין גומא לגומא ובין טיפה לטיפה וה"נ בנ"ד אף אחר שנולדו כל חלקי חומר היולי של הטפה השייך לאותו אבר עדיין צריך השגחה פרטיות שלא יתחלף בין טיפה לטיפה. ומי הגבר אשר מדד בשעלו וכל בשליש כל חלקי הטיפה היוליים] שלא יתפשטו בגוף הנולד יותר ממקום השייך אליהם ושלא יתחלף בין טיפה לטיפה. ונחזור לנ"ד דלכך אינם חיים יב"ח עיון שאפשר נתחלף בין טיפה לטיפה א"כ הו"ל כנקב במקום זה שנתחלף למשל בושט אפשר שיש באמצעותו חלק קטן מאבר אחר והוי אותו מקום כניקב הושט דאף לדעת ט"ז סי' מ"ג דנקב בתולדה אינו פוסל היינו כשנולד כך בטבע משא"כ בנעשה ע"י אדם הוי כנקב הבא ביד"א דהרי אם הי' נוצר בטבע ולא שלטו בו יד"א ודאי ל"ה בו נקב הזה. גם אין לדמות למ"ש רש"י חולין מ"ח דסתימה מעיקרא הוי סתימה דהיי"ד כשהוא סתימה בדבר טבעי משא"כ סתימה זו שהוא ע"י תחבולה במאשין. גם ברמ"א סי' מ"ו ס"א ואינו סותם אלא באותו אבר שהשומן דבוק בו בתולדתו אבל אם סתם נקב של אבר אחר ל"מ סתימה וטרפה עכ"ל וכאן ל"ח שדבוק בו מתולדה ואדרבה הוא של אבר אחר ונתחבר לכאן ע"י קונסט ואופן מלאכותי. ותו כיון דחלק יש בושט מאבר אחר דל"ש בו שחיטה א"כ אינו מועיל כלל שחיטה דהוי כשהי' באמצע שחיטה וכעי"ז כ' הפוסקים לענין בן פקועה הבא על בהמה דעלמא דאין לו תקנה משום דהחלק דאי"צ שחיטה הוי כמו שהי' וע' תוס' חולין ל'.

עוד יש לדון דהנה בחולין כ"ז. בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בב' סימנים [פירש"י לפי שיש לה חיות בריא וחזק] וכו' ועוף שנברא מן הרקק הכשירו בסי' א' ולפ"ז עופות הנ"ל שחיותן יותר קלוש מעוף דעלמא אפשר דסגי לענין חיותייהו בחצי סימן והנה הכשר שחיטה כזו לא מצינו בתורה פחות מסי' א' ובוודאי גם הני צריכין שחי' סי' א' ואפשר דל"מ בהו כיון דבשחיטת חצי סימן נפסק חיותא אידך לא שם שחיטה עלה דוכי מתה עומד ושוחט והוי כשחט חצי סימן לבד ומתה דודאי ל"מ כמו במסוכנת דל"מ שחי' בלא פירכוס דאמרי. נשמתה ניטלה ממנו קודם גמר שחיטה הנה דאפי' הכא דחיותה חלוש ומקצת שחיטה מועיל להוציא חיותה מ"מ ל"מ וחשיב נבילה דאורי' וה"נ בזה אף דחיותה קליש ונפיק חיותה בשחיטת חצי סימן הוי נבילה דאורי' ואין לומר דהא דמסוכנת אסורה בלא פירכוס הוא משום דחיישי' דנשמתה נטולה קודם לכן מצד שהגיע זמנה למות אז ולא מפאת השחיטה כי אפילו לולא השחיטה הי' מתה אז באמצע השחי' אבל אי ידעי' דמיתתה הי' מצד השחיטה מסבת חולשתה הי' סגי מקצת שחיטה למיפק חיותה כשרה זה דוחק גדול. ותו דברמב"ם ושו"ע סי' י"ז מבואר דמסוכנת שלא פירכסה הוי ודאי נבילה משום שנשמתה נטולה קודם לכן עי' פרמ"ג סי' י"ז משב"ז סק"ב וק' דילמא הא דנשמתה נטולה קודם לכן הוא בסיבת השחיטה ומשום חולשתה ואכתי ליהוי רק ספק נבילה וע"כ דאפי' כה"ג הוי ודאי נבילה וז"פ וברור. וא"כ ה"ה בנ"ד אע"ג דמפאת חולשתה סגי לה בשחיטה מקצת סימן מ"מ הוי נבילה דלא מצינו שחיטה פחות מסימן אחד. **(ובפרט לפי הידוע ע"פ חכמת הקבלה האמתיית. איך כל דברים התחתונים קשורים בעליונים ע"י כמה אמצעיים וכ"א נושא לחבירו. הגשמי הוא נושא אל גשמי אחר יותר דק ממנו עד נושא היותר דק מן הדק וזה נושא אל הרוחני והרוחני אל רוחני יותר דק ממנו וככה הוא עד אין שיעור וחקר הכל בקצב מיד ד' עליו השכיל שיהיה לבוש גשמי זה מתאים להרוחני אשר על גביו לקבל שפע קיומו וחיותו וזה מתאים לגבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם ובודאי אין זה מסור לבו"ד להפריד הנושא הגשמי שיהי' מתאים ומקביל אל כח הרוחני אשר למעלה לקבל שפע חיות)** ותו דברש"י חולין ע"ב בד"ה שיש במינה שחיטה הלכך לא נפקא מכלל בקר