ארץ צבי (פרומר) א רנח

לדחות דכיון דמנוהו שוב אי"צ לבוא מכח ירושה ולא גרע מאחר [דהקהל היו יכולין למנות גם אחר כיון דהקטן אינו ראוי עתה] וכיון דאי"צ לבא מצד ירושה רק מצד מינוי גרידא שפיר אמרי' הואיל ופסקה פסקה

ולכאו' יש לדון לפי המבואר בגיטין דף מ"ח. דשדה שיש לו בה ב' קנינים קנין ממון וקנין ירושה דינו כשדה אחוזה ולא כשדה מקנה. וה"נ בחתן הרב שיש לו הרבנות מתרי רכשי א' מצד ירושה וא' מצד המינוי לבד בלעדי ירושה דינו כירושה גרידא [ולכאו' י"ל דכיון דירושה זו ממילא הוא רק ע"י מינוי יכול להתנות עלי' שלא יירשנה והא דמבואר ר"פ הכותב בראשונים דבירושה דאורייתא אינו יכול להתנות היי"ד בירושה הבאה מאלי' משא"כ בזה דצריך מינוי דוקא. אך כ"ז אם הי' ממאן לגמרי מלקבל הרבנות אך כיון שנתרצה וסבר וקיבל המינוי רק דתאמר שלא נתרצה בתורת ירושה רק בתורת מינוי גרידא בזה יש לדון לפמ"ש הנמוק"י בפ"ק דב"מ דהא דאמרי' גלי אדעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"א לא ניחא לי' דליקני היי"ד בקנין דרבנן אבל בקנין דאורייתא ל"מ זה. והנה ודאי יודה הנימוק"י דאפילו בקנין דאורייתא אינו קונה בע"כ. וצ"ל דשא"ה דרוצה לקנות רק שאינו רוצה לקנות באמצעיות קנין זה רק באמצעית קנין אחר בזה אמרי' דל"מ תנאי זה רק בדרבנן לא בדאורייתא. ובמחצית השקל סי' תמ"ח כתב דלנימוק"י אפילו נתכוין בפירוש שלא לקנות כלל ל"מ בקנין דאורייתא וקונה בע"כ אך בחת"ס לביצה דף ל"ט: כתב כדברינו. וא"כ דומה ממש לנ"ד שרצה לקבל הרבנות רק בירושה לא ניחא לי' דליקני אלא במינוי גרידא בזה יש לדון דכיון דדאורייתא הוא ל"מ תנאו]. ואבאר דבריי יותר דהנה לעיל הקשתי דהא בערכין כ"ו: במשנה איתא טעם דשדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל משום דא"א מקדיש דשא"ש. וא"כ בקנה שדה מאביו ואח"כ מת אביו אף למ"ד דאין קנין הירושה חל מ"מ יועיל ההקדש לאחר יובל דסו"ס שלו הוא גם לאחר יובל ותירצתי דכיון דבשעת ההקדש ל"ה שלו רק עד היובל א"א להקדש לחול מכח דיבורו אחר היובל. ולפ"ז לכאו' קשה להיפוך אף למ"ד דירושה חל על קנין הקדום מ"מ בהקדישה ואח"כ מת אביו סו"ס בשעת דיבור ההקדש ל"ה עדיין שלו רק עד יובל ולמה דינה כשדה אחוזה לצאת לכהנים ביובל וצ"ל דלא חילקה תורה בשדה אחוזה דלא דרשי' טעמא דקרא לשנות הדין מחמתו ע"כ כל ששמה שדה אחוזה יוצאה לכהנים ביובל ולפ"ז נתחזקה ראייתי דהתינח אם נימא דשדה שהיא מקנה וגם אחוזה הוי כשדה אחוזה גרידא א"ש דדינה כשדה אחוזה משים דלא חילקה תורה בשדה אחוזה אבל אם נימא דהוי ג"כ שדה מקנה א"כ מאי חזית שיהי' דינה כשדה אחיזה נימא דדינה כשדה מקנה משום דלא חילקה תורה בשדה מקנה וכיון דאין לנו הכרעה מצד השם ושוב ראוי למיזל בתר הטעם ולפי הטעם כיון דל"ה שלו בשעת ההקדש אלאחר היובל ראוי שלא יחול ההקדש רק עד יובל ולמה דינה כשדה אחוזה וע"כ כמ"ש דשדה שהיא מקנה וגם אחוזה דינה כשדה אחוזה גרידא. וה"נ ברבנות שהיא באה עלי' מצד ירושה ומצד מינוי דינה כירושה גרידא ודו"ק היטב

אך אחר העיון בהא דגיטין מ"ח. נראה דלעולם שם אחוזה אינו דוחה מהות שדה מקנה אך אם הוא שדה מקנה גרידא אף שעומד לאחר היובל להיות גם שדה אחוזה מ"מ כיון דברגע שקודם היובל יופסק קנין העכשוי ויפקע גם ההקדש עמו אף דברגע שאחרי' יחול קנין חדש של הירושה מ"מ אין ההקדש יכול לחול מחדש אז כיון דהקדש הראשון כבר פסק רגע א' שלפני'. ושוב צריך מעשה הקדש מחדש ע"כ למ"ד דאין ירושה חל על קנין חשיב כשדה מקנה. משא"כ למ"ד דירושה חל על קנין וא"כ קודם היובל חשיב שהוא שלו מצד ירושה ג"כ וזה לא יופקע בהגיע יובל וממילא לא יופסק הקנין כלל ע"כ גם ההקדש אינו נפסק. והכי הוא בירורא דמילתא. אבל לעולם אין הירושה דוחה הקנין. [ונפ"מ בזה לרב ושמואל דס"ל סוף ב"ב מלו' ע"פ אינו גובה מן היורשים והנה בודאי מצוה איכא דלא גרע ממטלטלי דיתמי דלכו"ע לא משתעבדו מ"מ מצוה איכא ואם קנה מאביו שדה בשעה שהיובל נוהג ואח"כ מת אביו למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי דקנין הירושה חל כמבואר בגיטין מ"ח יש להסתפק אם איכא בזה מצוה על יתומים לפרוע חובת אביהם מי אמרינן כיון דקנה הקרקע מאביו ה"ה שלו ואינו חייב לכבדו משלו א"ד כיון דחשיב ירושה דינו כירש מאביו מצוה לפרוע ממנו חוב אביו. ולפמ"ש מעיקרא דאחוזה דוחה הקנין הי' הדין דצריך לפרוע מזה חוב אביו אבל למה שהעליתי דאחוזה אינה דוחה קנין אפילו מצוה ליכא דאינו חייב לכבדו משלו כד' הג"א בפ' הכותב כנלע"ד עיקר]

אמנם בכ"ז בנ"ד עדיין יש לדון דכיון דחתן הרב זכה ברבנות מצד מינוי ומצד ירושה שוב ל"ש הואיל ופסקה פסקה כיון דבחלק הירושה חשיב שהוא גם לאביו ואף דאם הי' נותנין הרבנות לאיש זר אשר לא מזרעו הי' שייך הואיל ופסקה פסקה כיון דנפסק כח האב לגמרי מ"מ בזה דיש בו גם צד ירושה לא נפסק עדיין כח וזכות אבות בשדה זו ול"ש הואיל ופסקה פסקה לפי תי' זה. וצ"ע בסברא זו כי יש לצדד לכאן ולכאן ואין לי הכרע

מ"מ אף אם הוא ספק אם שייך הרבנות להבן או לחתן הרב כבר מלתי אמורה דמצד ספק א"א להוציא חתן הרב מחזקתו כיון דאין זכותו נפקע עד אשר ימנו את הבן ע"כ מספק הממע"ה

איברא דאחרי כל מש"כ עד כה עדיין יש לדון דכיון שהתנו הקהל בפירוש שישאר חזקת בן הרב אחר שיגדיל א"כ אפי"ל דאינו יורש כיון של"ה ראוי בשעתו מ"מ הרי זה כהתנו בפירוש שהרב יהי' רק עד שיגדיל הקטן ואח"כ יזכה בן הרב ברבנות. ואף שכתב בשו"ת חת"ס חו"מ סי' כ"ב דאף כשכותבין כתב רבנות לזמן ג' שנים מ"מ לא שמעט מעולם לדחות רב מחזקתו היי"ד כשלא ימנו בפירוש רב אחר בכלות הזמן אבל כאן הרי מינו בפירוש את בן הרב לאחר שיגדיל. אמנם נראה דהקהל לא מינו את הקטן לכשיגדיל רק שהשאירו לו חזקת ירושתו וכיון דביררנו עפ"י דין שאין שייך כאן ירושה ממילא אין לו שום טענה הא חדא

עוד י"ל דבשלמא אם תנאי זה שישאר הבן בחזקתו הי' בהסכמת רוב אנשי העיר הי' מקום לדון בזה אבל ודאי ל"ה אז אסיפת הקהל ע"ז רק איזה אנשים עשו הכתב רבנות וכתבו כן. ולענין מינוי הרבנות אף של"ה בפירוש הסכמת רוב העיר ע"ז מ"מ היו לוקחין אותו סתם הדבר פשוט של"ה אפשר להוציאו מחזקתו וכל שלא מיחו בזה איתחזיק ברבנות כמ"ש הריב"ש סי' ער"א דאפי' מי שהחזיק בעצמו ברבנות אין יכולין להעבירו וכיון דלענין מינוי אי"צ בפירוש הסכמת אנשי העיר. ואלו לענין התנאי כל של"ה בציווי רוב אנשי העיר. וגם הוא אמר שאינו מסכים לזה רק שאינו רוצה עתה למחות בפירוש כדי שלא תזיק לו חמותה אם הבן לעורר מחלוקת נגדו ע"כ תנאי זה לית בי' מששא. עוד העירנו א' מגדולי דורנו שליט"א בעובדא זו יען שהי' מוכרח לנסוע מעירו מחמת המלחמה ואח"כ לא רצה לקבוע דירתו בעירו מחמת שנשרף כל העיר אך אחרי הפצרת מאנשי העיר הסכים להם לשוב ולקבוע דירתו בעירו כמ"ש כ"ת במכתבו. יש לומר דאז נפסק מינוי הראשון שמנוהו על תנאי ואח"כ כשבקשו ממנו לבוא בחזרה ולהתנהג ברבנות הלאה חשוב זה כמינוי חדש