ארץ צבי (פרומר) א רנז

לזמן הר"ז כאומר שאינו נותן אלא פירות וע"כ ל"א הואיל ופסקה פסקה כיון דל"ח קה"ג כלל אף בשעתו. וכ"ז בממון אבל בנ"ד דל"ש קנין פירות ובשעה שהי' חתן הרב ז"ל רב בעיר הי' לו קה"ג ופירות וי"ל דלכו"ע הואיל ופסקה פסקה

ואף אם נימא דגם בנ"ד שייך הפלוגתא דרא"ה ור"ן מ"מ י"ל דמצד ס' א"א להוציא חתן הרב מחזקתו כמו בכל ס' ממון דלקולא לנתבע. ולכאו' יש לפקפק בזה דא"כ ה"ה בנידון הרא"ה בנותן לחבירו גוף לפירות יקנה אלמולם וסוגיין דעלמא ומשמעות הפוסקים אינו כן בכ"מ וע' טואו"ח סי' רמ"ו בשם הר"פ משמע ג"כ דלא כהרא"ה ע"ז אשיב דאין ראי' מזה די"ל דלעולם דין זה ספיקא דדינא מ"מ בשדה שפיר מוציאין מן המוחזק ול"א בזה ס' ממון לקולא לנתבע, ואקדים ב' הקדמות הא'. דבאב"מ סי' כ"ח ס"ק נ"ג כ' דאף לרא"ה אין הפירוש דקנין הלוקח חל אלעולם זה אינו רק דנפסק קנין המוכר ונעשה הפקר ממילא הלוקח שמוחזק זוכה מן ההפקר ע"ש בסוף הס"ק נ"ג. הקדמה ב' דהרא"ש רפ"ב דב"מ פי' בכל האיבעיות דהתם אי חייב להכריז או לא דמצד ספק חייב להכריז וק' הא ספק ממונא לקולא וצ"ל דהא דס' ממון לקולא היי"ד בספק אם מגיע לו מן הדין או לחבירו משא"כ במציאה דשלו ודאי אינו ואף דאם הוא אבידה רשאי לזכות בו מ"מ כיון דלחבירו הוא ספק הפסד ממון שלו ואצלו הוא רק ספק ריוח זכות חבירו קודם וכן מבואר להדי' ברמב"ם פט"ז מה' מלו' ולו' לענין חנוני על פנקסו שאם מת פועל או בע"ח נוטל החנוני שלו בשבועה מפני שאין בעה"ב מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום א' ע"ש ולכאו' ק' מה בכך סו"ס ספק הוא אם חייב לו וספק ממונא לקולא לנתבע ואיך חייב שלא בשבועה. וע"כ כמ"ש דל"ש ס' ממון לקולא רק כשהוא אצל הנתבע ספק הפסד דאולי אינו חייב נמצא מפסיד שלא כדין משא"כ בזה דודאי חייב תשלום א' וכיון שבודאי לא יפסיד כלום משלו כה"ג ס' ממון לחומרא כיון דלחבירו התובע הוא ספק הפסד ואצלו אינו ספק הפסד. וא"כ א"ש מה דמבואר בכ"מ בפוסקים דקנין לזמן אינו קונה לעולם דכיון דהו' ספיקא דדינא. ואצל הלוקח אינו ספק הפסד דאפילו להרא"ה אין הקנין רק לזמן רק דזוכה מההפקר וא"כ דומה לנידון הרא"ש רפ"ב דב"מ הנ"ל דאצל הלוקה הו' רק ספק ריוח אם מותר לזכות מו ההפקר או לא ואצל המוכר הוא ספק הפסד ממון שלו. דאולי אין הדין כהרא"ה וא"כ הוא של המוכר ממילא בלא קנין חדש. וכה"ג ספק ממון לחומרא ע"כ צריך להחזיר השדה בכלות הזמן שקנה. וכ"ז בממון אבל בנ"ד ברבנות כיון דכ"ז שלא מניהו לבן הרב אין לו הרבנות כמ"ש באבני נזר כנ"ל. וכ"ז שאין הבן זוכה ממילא נשאר חתן הרב בחזקתו. וא"כ צריך להוציא הרבנות מחתן הרב שפיר י"ל דמצד ספק א"א להוציא מחזקתו כיון דחזקתו לא פקע בכדי עד שימנו לבן הרב ואי"צ זכי' חדשה בכלות הזמן שפיר אמרי' ספק ממון לקולא לנתבע

עוד יש לחלק בין הא דיבמות ס"ז. לנ"ד עפ"י האמור דאמרי' הואיל ופסקה פסקה וי"ל דשם ביבמות ל"ש הואיל ופסקה פסקה כיון דגם בהיותו עובר לא אפסקי' אחר רק שאר היורשין וכיון דבירושה הוא להם עדיין לא פסק ראשית האב לגמרי מממון זה כמבואר בש"ך יו"ד סי' שד"מ וסי' שמ"ח סק"ה דאם ירשו ממון מאביהם מוציאים מהם בע"כ לצורך קבורתו והספידו. ובהג"א פ' הכותב דהא דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי מ"מ מצו' איכא היי"ד כשירש מאביו אבל בלא ירש כלל אפי' מצוה ליכא דאינו חייב לכבדו משלו. יעו"ש וק' הא אפי' בירש מטלטלי ג"כ עתה הוא של יתומים ואכתי נימא דאינו חייב לכבדו משלו. וצ"ל דכיון שירש מאביו חשוב עדיין של אביו. עי' בזה שו"ת רע"א סו"ס ס"ח. וכן מבואר ברי"ף פ' הכותב דס"ל דאפילו קדמה הודאה לשעבוד ל"ח הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דחשיב חב לאחרים מ"מ לגבי יורשין מועיל נאמנות עש"ה דוק ותשכח. הנה דליורשין ל"ח חב לאחרים והיינו כיון דיורשין רק מכחו חשיב כאלו הי' הודאתו נגד עצמו לבד ולא נגד אחרים. וכעי"ז בסופ"ק דחולין כ"ה: כשחייבין במע"ב פטורין מקלבון שממון אביהם בחזקתו עומד וע"ש **(ועי' סנהדרין מ"ו: דדבר שהוא ליקרא דשכבי מפקינן מיורשין בעל כורחייהו [ומשמע אפי' יורשין שאינם בניו ואין מצווין בכיבוד] ואף דתיכף כשמת פקע זכותו מממונו וחייל קנין היורשין ואיך נחייבם ליתן לכבודו משלהם והרי מבואר בכתובות נ"ח: דאי לאו קרא דעמך הי' יכול לומר לעבד עברי עשה עמי ואיני זנך ע"ש ואף דמעשי ידיו הן, מ"מ כיון דשורת הדין שהם לאדון אי"צ ליתן מממונו מזונות להעבד. וא"כ אף דגלי קרא גבי עבד עברי עמך וילפינן מינה נמי לאשתו מ"מ מת א"א למילף דשאני עבד עברי ואשה דחייבים במצוות משא"כ מת דלמתים חפשי מנ"ל שיצטרך ליתן את שלו עבורו וע"כ דלעולם גם אחר מיתה הממון שלו רק משום שאי"צ לו וסו"ס לא יהי' לו תועלת מממונו ע"כ גזרה התורה דכל הקרוב קודם ליורשו וכ"מ להדי' בס' החינוך מצו' ת' שהוא כרעי' דאבוה דבזה יושלם יותר רצון המוריש מכל אופני השתמשות שאפשר להשתמש בממון. וע' דרשות הר"ן דרוש בטעם ירושת הבכור ב' חלקים ע"ש וכ"ז בממון הנשאר שאין בו צורך למת אבל מה שהוא צורך למת הוא מן הדין גמור למת דהוא קודם לכ"א ע"כ מפקינן מינייהו בע"כ. וסו"ס הוא סמך לדברינו דגם בהיות הממון ברשות יורשין עדיין לא פקע זכות המוריש ואדרבה כל הטעם שיורש הוא משום דהוא כרעי' וחשיב כאלו הוא המשתמש בו [זכר לדבר יבום שהוא להקים לאחיו שם וחשיב כאלו אחיו הי' המוליד] וע' סמ"ע סי' רנ"ג סק"ע דאפילו נתן מתנות הרבה לאחרים ומת נקבר משל יורשים משום דנקרא על שמו ושלו הוא ע"ש. עוד ראי' לזה מתוי"ש יבמות נ"ב: ד"ה וכסבור שהן שלו לא קנה וכו' וי"ל דהתם בקנין מטלטלין דלא אלים חזקת הבעלים עליהם אי"צ כוונה לקנות אבל בקרקע אלים חזקת הבעלים וצריך כוונה לקנותה ע"ש. וק"ל דהא התם בנכסי הגר מיירי דלית להו בעלים וצ"ל דמ"מ חשובי עדיין קצת ברשות בעלים וצריך כוונה לקנותה אך בני מר אברהם דוד נ"י העיר דמ"מ לא אלים חזקת בעלים דגר בקרקע ממטלטלין שיש להם בעלים גמורים מ"מ אי"צ כוונה לקנותם וצ"ע]:)** וע"כ לא פסק עדיין כח האב וע"כ כשנולד שפיר יכול לירש מאביו אבל באפסקי' אחר י"ל דפסק לגמרי כח האב ושוב א"א לבן לירש אח"כ. וכן מבואר להדי' בבכורות נ"ו: דאם נימא האחין שחלקו יורשין הן כשחזרו ונשתתפו חזרה תפיסת הבית למקומו אבל למ"ד לקוחות הן ופסקה תפיסת הבית ואפילו חזרו ונשתתתפו. הנה דהחלוקה שהי' ירושה לא חשיב הפסקה לענין תפיסת הבית וה"נ דכוותה. שו"ר באבנ"ז או"ח סי' מ"ח סק"י דכ' טעם הדין דעובר כשנולד זוכה אח"כ בנכסים אף דכבר חל רשות שאר יורשין משום דחשיב שהוא בחזקת אביהם עדיין והביא ג"כ ראיות לזה עיי"ש

ולכאו' יש לדון דגם כאן הרי חתן הרב בא מכח ירושה דכיון דאין הבן ראוי שוב חתנו יורש כמו שהעלה בס' הבהיר אבנ"ז יו"ד סו"ס שי"ב. אך יש