ארץ צבי (פרומר) א רנה

שא"ר בשעת נפילה לירש. וכ"ז בעובר דאין חסר רק לידה משא"כ ברבנות דאינו עומד לירש הרבנות דשמא לא יגיע להוראה ורובא דרובא הנכנסין לתלמוד אין יוצאין להוראה. ותו דע"פ רוב קרוב יותר שיקחו רב אחר שלא יתרצה להשאיר הזכות להבן ויהי' מוכרחים ליתן לו הרבנות לחלוטין כי א"א להם להיות בלי רב עד שיגדיל. ומסתמא אותו הרב לא יסכים בשום אופן להיות רב לזמן כי מי פתי יסור הנה להשתמש חדא יומא בכסא דמוקרא והדר ליתבר ואין זה דרך העולם. ושוב י"ל דכל שאינו ראוי לירושה בשעת נפילה אינו יורש ועוד דשאני ירושת ממון דזוכה בו ממילא ואינו מחוסר גוביינא בקנין משא"כ ירושת הרבנות דאפילו כששלום בישראל אינו זוכה ברבנות עד שימנוהו כמ"ש שם סקי"א מש"ס רפ"ק דר"ה עיי"ש ושפיר י"ל דכל שנפסק הירושה פ"א אינו חוזר ונראה. דדוקא ירושה דממילא לא פקע אבל החיוב שיהי' על הקהל למנותו כיון דפקע פקע. ותו דאין סברא שיהי' חיוב על הקהל להמתין עליו עד שיגדיל או לקבל רב לזמן עד שיגדיל דל"ש שימצאו איש שיתרצה לזה דלישתמש חדא יומא בכסא דמוקרא והדר ליתבר. ועוד דלא דמי כלל להא דיבמות (ס"ז.) דהתם שאר יורשין אין באין רק מכח ירושה ולפי הירושה אין בכחן לירש עד לידת העובר. אבל בנ"ד הרבנות של הקהל הוא בעצם רק דכל זמן שהרב חי הוא או בנו וראויין לאותה איצטלא יש להם חזקה שלא לדחותם אבל אם אין ראויין לכך הדרא סודרא למרי' והרבנות בעצם לאנשי העיר. ממילא יש כח בשלהם להמנות מי שירצו. ותו דבאבנ"ז שם סק"כ הביא דאח"כ חזר בו מכל זה וס"ל כהכני"ח דבעינן בירושת רבנות רוב בנין או רוב מנין. ולפ"ז כ' שם סקכ"ג אליבא דרש"י דכשיש מחלוקת בישראל אף שאח"כ השלימו אין לו חזקת ירושה עוד דכבר פסקא ירושתא לגמרי. וא"כ פשוט דה"ה בנ"ד כל שלא הי' ראוי לרבנות בשעת מיתת האב פסקה ירושתי' לגמרי ותו אין לו זכות ברבנות דהואיל ופסקה פסקה. ועי' תוס' גיטין י"ג. דמצוה לקיים דברי המת משום דמכחו יורשין עיי"ש. ביאור הדברים נראה דברגע המיתה שאז חל הירושה. אז חשיב עדיין בעלים ויש לו עדיין קנין בנכסיו. וראי' לזה הלח"מ פ"ט מה' גירושין דאף דאין גט לאחר מיתה מ"מ ביחד עם המיתה יכול הגט לחול. וטעם אין גט לאחר מיתה משום דאז פקע לי' רשותא דמגרש כרש"י גיטין י"ג. הנה דביחד עם המיתה עדיין לא פקע כוחו וקנינו ע"כ הו' הירושה מכח המוריש וא"כ כאן דבשעת מיתה ל"ה ראוי לירש ל"ש ירושה דליכא אח"כ כח מוריש. ואף דביבמות (ס"ז.) מבואר דעובר יכול לירש אחר שנולד אף של"ה ראוי בשעת מיתה אמנם הרי בתוס' יבמות ס"ז. מבואר דעובר כשנולד זוכה למפרע בירושה ואף מעשה ידיו דמעיקרא זוכה בהם אח"כ ע"ש. וזה ראי' דס"ל סברא זו דכל שנפסק פ"א הירושה א"א לירש ע"כ כתבו דזוכה למפרע וגדול א' הביא סעד לדברי מרשב"א יבמות ר"פ החולץ דמעוברת שהפילה נעשית זקוקה למפרע ליבום דאל"כ הא כל יבמה שא"א קורא וכו'. ולעיל דמיתי נחלה ליבום שאם א"א קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' אין חל עלי' חיוב יבום וה"נ בירושה אם אינו ראוי לירושה בשעת מיתה אינו יורש. וכיון דמבואר ברשב"א דהיכא דחל אח"כ זיקה למפרע שפיר דמי ה"נ בירושה דכוותה. ודפח"ח ויפה העיר. וכ"ז התם אבל בנ"ד ל"ש כלל לומר דזוכה למפרע ברבנות דכיון דבשעתו ל"ה מגיע לו זכות הרבנות מחמת של"ה ראוי לזה מאין יבא לו אח"כ הזכות למפרע. ובודאי דאין לחדש מעצמנו דבר כזה בלא ראי' שיחול ירושת הבן למפרע רק היכא דאיתמר בהדי'. ועוד יש חילוק דבשלמא בירושה דהממון של הירושה לפנינו שייך לומר שזוכה בו למפרע וחשיב הממון למפרע שלו ונפ"מ דכל השבח של הממון שהי' מעיקרא והוא נעשית ג"כ שלו כמבואר בתוס' יבמות (ס"ז.) במעשה ידיו של עבד דמעיקרא דהוא ג"כ של העובר כשנולד. משא"כ בנ"ד אין שום דבר בעולם לזכות בו רק מה שמתנהג ברבנות ואם עבר זמן של"ה רב הוא מעוות שלא יוכל לתקון

ובזה יובן הא דמבואר בריש ר"ה דאע"ג דמלכות איתא בירושה מ"מ אין מונין לו אלא מעת שמנוהו ע' אבנ"ז סי' שי"ב סקי"א ובאבנ"ז יו"ד סי' ה' בזה. ולענ"ד הקלושה כמש"כ לעיל דכ"ז שלא מנוהו ולא נהגו בו כבוד מלכות שתהי' אימתו עליך ממילא אינו מלך ואף שעפ"י דין יורש וחייבים תיכף להמליכו מ"מ אם לא המליכו אותו הרי נגזל ממנו זכותו לזמן ול"ש למנות מלכותו מעת שמת אביו אף שעפ"י דין מגיע לו מ"מ סו"ס הרי ל"ה מלך. בשלמא בירושת ממון אף אם יאונה שגזלו ממנו ממון הירושה בשעת מיתת האב מ"מ חשיב יורש דאף שאין הממון ברשותו מ"מ הוא שלו. וקנין שלו א"א להפקיע ע"י גזילה [ותו דבכל רגע מחויב הגזלן להשיב הגזילה וכשישיב יהי' למפרע שלו וברשותו כמ"ש בשטמ"ק ב"ק ל"ג.] משא"כ בנ"ד כשלא המליכו אותו תיכף אין לו כלום בזמן הזה ומאומה לא נשא בעמלו. וא"כ מה בכך שעפ"י דין מחוייבין למנותו סו"ס כיון שלא מנוהו אינו מלך וגם ל"ש לומר דאח"כ כשממנין אותו זוכה במלכות למפרע דאין כאן במה לזכות וחסרון לא יוכל להמנות

עוד יש סברא דכאן ל"ש לומר שזוכה בהרבנות למפרע דדוקא עובר שהי' עומד לבוא לכלל ירושה כשיולד שייך לומר דאח"כ יורש למפרע משא"כ בנ"ד ל"ה עומד לירש כנ"ל דאולי לא יגיע להוראה כעין המבואר בחולין י"ד. דאם נעשה אח"כ דבר של"ה עומד מעיקרא להיות כן ל"א הוברר הדבר למפרע. וכ"מ בתוס' ביצה יוד. דאם נפתח פתח חדש ל"ש לומר ברירה ע"ש ה"נ ל"ש לומר שזוכה אח"כ למפרע רק בדבר שהי' עומד לכך מעיקרא. עוד י"ל דדוקא לענין ירושת ממון דכתיב ובן אין לו ודרשי' עיין עליו כדאי' בב"ב קט"ו. דאפי' בן הבן יורש וכן לעולם וה"נ לענין זה אף שעכשיו אינו ראוי כל שיהי' ראוי לאחר זמן הוא בכלל עיין עליו שלא להפקיע זכות ירושתו. וכ"ז בירושת ממון אבל בירושת מלכות ל"כ אין לו ול"ש לדרוש עיין עליו שפיר י"ל דכל שא"ר בשעת מיתה תו אינו יורש וג"ז נכון

ולכאו' יש עוד להוכיח דל"ש ירושה רק בשעת מיתה מהא דאמרי' בכ"מ האחין שחלקו לקוחות הן למ"ד אין ברירה ול"א הוברר הדבר למפרע שבשעת מיתה עלה לו חלק זה. וק"ל לכאו' מה ענין זה לברירה ולמה צ"ל כאן הוברר למפרע. הרי מבואר בתוס' רפ"ק דב"מ דף ב'. בד"ה וזה נוטל רביע דבשעת נפילת הירושה חשיב כולו לזה וכולו לזה וכ"מ בחולין כ"ה: במשנה הפטורין מקלבון חייבין במע"ב. ע' שטמ"ק כתובות ל': בד"ה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב שכ' דבכל קנינים כך הוא דאם ב' הגביהו מציאה יחד כל אחד זוכה בכולו רק אח"כ חולקין משום דא"א שיקח כ"א כולו וזה רק דרך פשר בעלמא. אבל בשעת קנין כל אחד קונה קנין גמור בכולו עש"ה. [ובירושלמי סוף בב"מ. כותל שבין ב' חצרות כלו לזה וכלו לזה והדברים עתיקין] וככה הוא בירושה בשעת מיתה