ארץ צבי (פרומר) א רנד

דבתחלת חלות הקדש עדיין ל"ה שלו לאחר היובל א"א שיחול הקדישו אלאחר היובל אף שאח"כ ניתקן וסו"ס מבואר מזה דאף למ"ד ק"פ כקה"ג דמי ול"מ קנין ירושה לחול על הקנין הקדום מ"מ כשמגיע יובל נעשה שלו וע"כ דחייל ירושה ביובל אף של"ה חל בשעת מיתה מ"מ אינו ראי' גמורה לנ"ד דשם לא נפסק כח היורש משדה זו אף של"ה שלו מצד ירושה מ"מ היתה מוחזקת לו אבל כשנפסק כחו בשעת מיתה לגמרי לא שמענו. אך גם בזה יש להוכיח מש"ס יבמות (ס"ז.) דלמ"ד המזכה לעובר לא קנה אפילו ירושה מ"מ כשנולד זוכה בעבדים כמבואר שם להדי' דמעיקרא ל"ה העובר פוסל העבד לתרומה ואח"כ כשנולד פוסל אותו מתרומה מחמת חלקו. הנה דאף דבשעת מיתה ל"ה ראוי לירש מ"מ אח"כ כשנולד יורש. וכן נקט בפשיטות בספר הטהור אבני נזר יו"ד סי' שי"ב סק"ה. [שכל דבריו הם קלורין לעינים בענינים אלו כאשר יראה הרואה שם כי כלו מחמדים וכלו ממתקים]. לענין רבנות עצמו דאם הי' שני בנים והקטן הי' גדול בחכמה מן הבכור דיורש אז הרבנות משום דגדול ממנו כמ"ש רש"י בכתובות ק"ג: ד"ה האי ממלא מקום אבותיו הי' דכשאחיו הקטן חכה ממנו יורש הרבנות. מ"מ אם לאח"כ ברבות הימים נתחכם הגדול יותר מהקטן חוזר לחזקת הרבנות עיי"ש. ולפ"ז אפילו אם לא הי' מתנין בפירוש שישאר להבן חזקת הרבנות הי' לו טענה כשהגדיל וכ"ש שהבטיחו לו בפירוש שאין מפקיעין חזקת הרבנות שלו והו' כאילו התנו בפירוש שאין נותנין הרבנות לחתן הרב ז"ל עד שיגדיל ויהי' ראוי לאותה איצטלא

אמנם כ"ז כ' באבנ"ז ליישב דעת הרמב"ם דס"ל דדוקא מחלוקת שבתוך בני המלך עצמם מסלק ירושה אבל לא מחלוקת שמחוץ. וע"ז הק' בסקנ"ג עיי"ש וע"ז תי' כנ"ל. אמנם לרש"י החולק על הרמב"ם וס"ל דאפילו מחלוקת שבחוץ מסלק ירושה אין הכרח לזה. ומה שהוכחתי מיבמות ס"ז. יש לחלק לפמ"ש לעיל בראש דברינו דיש ללמוד נחלה מיבום דכל שאין אני קורא בשענ"פ וכו' תו לא חייל חיוב יבום וה"ה בנחלה כל שאין ראוי לירושה בשעת נפילה אינו יורש. והנה בנדה כתבו הראשונים ריש יבמות דל"ש כל יבמה שא"א קורא וכו' כיון דעומדת להטהר וה"ה בנ"ד יש לחלק כן בעובר דעומד לילד ל"ח **(מותב על חלות הנדר משא"כ מבטא שפתי' קאי על הדבור. ומזה נלע"ד מקור וראי' לדעת הרמב"ם דבעל עוקר נדר מעיקרו ופועל גם בהדבור ובמבטא שפתי' דמעיקרא

ולכאו' יש לדחות ראי' זו דהרי בשבועות דף כ' אמרי' מבטא שבועה וילפי' לה מדכתי' ונדרי' עלי' או מבטא שפתי' הנה דמבטא ג"כ שבועה עיי"ש וא"כ א"ש גם סיפא דקרא דמפר את נדרה ואת מבטא שפתי' היינו שקבלה עלי' בלשון נדר בין שקבלה בלשון מבטא. מ"מ נראה כעין שכ' רש"י בכ"מ דהדרשה תדרוש ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו כ"ה בזה דהא דמבטא שבועה הכי סגי במבטא לבד וא"צ לומר מבטא שפתי' ואילו בקרא הכי כתי' מבטא שפתי' נראה פשוטו דקאי על דיבורה ממש לא על לשון מבטא לבד [דא"כ הול"ל נמי נדר שפתי'] וע"כ דהדרש' הוא ממבטא לבד ופשוטו הוא מבטא שפתי' וכעי"ז יש בתוס' מנחות כ"א: ד"ה כל לענין כל העובר על הפקודי' דאמרי' בירושלמי כל דעבר בימא יתן ואע"ג דכתיב על הפקודים זה קאי על תרומת אדנים הנה דמחלקינן הפסוק ומפרשינן לי' בב' אופנים לענין השקלים נדרש כל העובר דעבר בימא יתן ומתפרש כל העובר לעצמו ואין לו צירוף עם על הפקודים דבתר הכי ולענין תרומת אדנים פירשו העובר על הפקודים וכעי"ז הוא בנ"ד לענין הדרש דרשינן תיבת מבטא לעצמו ולענין פשוטו של מקרא יש חבור לתיבת מבטא עם תיבת שפתי' וא"כ לפי פשיטו הוא ראי' ברורה לדעת הרמב"ם ז"ל ולדעת רוב ראשונים ז"ל בנזיר כ"א: דס"ל כפשוטו דבעל מיגז גייז ואינו עוקר מעיקרא ק' שוב הא כתי' דמפר את מבטא שפתי' משמע דעוקר גם הדבור צריך לומר דנדר חל הדבור בכל רגע כהא דמבואר בשו"ע הרב ז"ל הנ"ל דברכת בפה"ג חשיב כאלו מברך בכל רגע מחדש ע"כ שפיר שייך הלשון שמפר מבטא שפתי' אע"ג דאינו עוקרו רק מכאן ולהבא

והנה בגבורות ד' למהר"ל ז"ל פ' מ"ח חולק על התוס' שכ' דכמו דמותר לקדש בתוס' שבת כך מותר לעשות הסעודה בתוס' שבת ומהר"ל ז"ל חולק וז"ל וצ"ע דהא סעודת שבת צריך לעשות בלילה דצריך לאכול סעודה א' בלילה וא"כ איך יאכל ביום קודם הלילה ולא דמי לקידוש אע"ג דצריך לקדש בלילה מצי לקדש ביום כשמוסיף מחול על הקודש דהתם הקידוש מוכיח שהוא מוסיף על הלילה [ולע"ד אפשר דצ"ל שהוא מוסב על הלילה] ולכך יכול לקדש ביום דהקידוש קאי על השבת וכו' עיי"ש ונלע"ד לבאר דבריו ז"ל בהקדם דברי רמ"א חו"מ סי' ר"ט בשם המרדכי דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היי"ד כשהקנה סתמא אבל אם אמר לכשיבא למולם חל. ולכאו' אין מובן הטעם כלל דאפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל אינו חל עד שיבא לעולם כדאי' ב"מ ס"ו: וא"כ למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אפי' לכשיבוא לעולם אינו חל ומאי נפ"מ במה שפירש. [וער"ן נדרים פ"ה דאפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל היי"ד כשפירש כשיבא לעולם. ומהמרדכי משמע להיפך דאפי' סתמא כפירושו כשיבא לעולם וסו"ס ק' מאי נפ"מ בין פי' לכשיבא לעולם או לא פירש] ונלע"ד דהנה בירושלמי פ' מי שאחזו פליגי ר"י ור"ל במגרש אשה לאחר ל' ואחזו קורדיקוס אם אזלינן בתר נתינה וכשר אי אזלינן בתר חלות ופסול ואי אזלי' בתר חלות היינו דחשיב כאלו מעשה הנתינה הי' לאחר ל' בשעת חלות וכ"כ באבני נזר או"ח סי' נ"א. וס"ל להמרדכי פשר דבר בזה דאי מקנה סתמא שיחול לאחר שיבא לעולם חשיב האמירה עתה והחלות לבד לאחר ל' וס"ל דאזלי' בתר אמירה כמבואר ברמב"ם פ"ב מ"ה גירושין דס"ל דמה"ת אזלינן בתר נתינה ואם נתן לאחר ל' ואחזו קורדקוס אינו בטל רק פסול ומה"ת כשר הנה דאזלי' בתר נתינה ולר"י שהנתינה אח"כ ה"נ ל"ח שהאמירה אח"כ בעת שיבא לעולם ע"כ אינו חל דהוי דשלב"ל אבל במפרש לכשיבא לעולם ס"ל דאזלי' בתר חלות היינו דאז חשיב כאילו גם הדיבור וההקנאה הי' אח"כ וע"כ חשיב כאילו הקנה דבר שבא לעולם כנלע"ד ביאור ד' המרדכי ולפ"ז יבוארו דברי מהר"ל ז"ל דכיון דהקידוש מורה שמוסב על הלילה הוי כמפרש שיחול כשיבוא השבת וכה"ג חשיב כאילו הדיבור של קידוש הי' אח"כ ושפיר יוצא

ויש להוסיף דמהר"ל ס"ל דאפי' נימא בכל דשלבל"ע דלא כמרדכי דאפי' אמר לכשיבוא לעולם לא חייל היי"ד התם דדיבורו לכשיבא לעולם אינו נצרך אל החלות ואין לו שייכות להחלות והוא דבר בפ"ע ואינו יכול לפעול ולחדש בחלות הקנין דבר משא"כ בנ"ד דכך הוא נוסח הקידוש ומצותו בכך לומר בנוסח זה שמורה שמוסב על הלילה ע"כ כחו יפה לפעול על החלות וחשיב לכו"ע כאלו הי' דבור הקידוש בלילה כעין דס"ל להמרדכי בכל מקנה דשלב"ל לכשיבוא לעולם אך דשם המרדכי יחיד בדבר וכאן לכו"ע ס"ל כן:)**