ארץ צבי (פרומר) א רנג

אבל להנ"ל א"ש דירושה אינה חלה רק בשעת מיתה וכיון דבשעת מיתה לא הי' חל הירושה שוב א"א לחול אח"כ ביובל וכעי"ז כ' באבני מילואים בשו"ת סימן י"ב לענין אין שבועה חלה על שבועה דאע"ג דביבמות ל"ב. לענין אאחע"א דמיתלא תליא וקאי ואי משכח רווחא חייל מ"מ לענין אין שבועה חלה על שבועה אפילו כי משכח רווחא לא חייל דשבועה שהאיסור ע"י דיבורו כל שלא חל הדיבור בשעתו א"א לו לחול אח"כ עיי"ש. **(הנה ובגוף דברי אבני מלואים הנ"ל יש להעיר לכאורה מירושלמי פ"ק דברכות ה"ו שהביאו הרא"ש בפ' ערבי פסחים סי' ב' דאם הי' שותה בעש"ק מבעוד יום ומשך סעודתו עד שקידש היום אי"צ לברך בפה"ג בשעת קידוש ולכאו' ק' לדעת רש"י עירובין מ': וראב"ן ומג"א סי' תרכ"א דכל דבר הטעון כוס היינו שצריך לברך בפה"ג על הכוס אפי' אינו שותה עי' ש"ע הרב ז"ל סי' ק"צ ס"ב בארוכה א"כ איך יוצא ידי קידוש על הכוס כשאין מברך בפה"ג ונתקשיתי בזה עד שמצאתי בשו"ע הרב ז"ל סי' ער"א סי"א שכ' וז"ל ואף להאומרים שתקנת חכמים הוא בקידוש וכ"ד הטעון כוס שיברכו עליו ברכת היין תחילה כמ"ש סי' ק"צ מועלת ברכה ראשונה לקידוש כמו שמועלת לברכת הנהנין שאי"צ לחזור ולברך עיי"ש ולכאו' מה דמיון הוא ברה"נ אין צריך לברך דוקא בליל ש"ק ע"כ סגי כשבירך ביום שיוכל לשתות גם בלילה משא"כ קידוש צריך שיהי' דוקא בלילה משקידש היום או עכ"פ אחר תוס' שבת ע' מרדכי פ"ב דמגלה בשם ר' טובי' מווינא ומג"א סי' רס"ז והרי לא בירך בפה"ג משקידש היום והרי לדעה זו ברכת בפה"ג הוא חלק ממצות קידוש ומזה נשמע דכיון דברכת פה"ג מועלת לפטור גם שתיית הלילה חשוב כאלו בירך בלילה ממש וכעין שיטת רש"י יבמות מ"ט: דחלות קדושין הוא לכל רגע כל זמן היותה מקודשת [העירני לזה ח"א] ולפ"ז י"ל גם, בשבועה דמועלת על כל רגע וחשוב כאלו נשבע על כל רגע מחדש וע"כ אפשר דגם בזה שייך אי משכח רווחא חייל אמנם באמת לא דמי כלל דהתם היא כסדר אשת אח משא"כ בשבועה אע"ג דאם חיילה השבועה חשוב כאלו הדיבור ישנו במציאות גם אח"כ מ"מ אם אינו ראוי' לחול בשעה שמוציא השבועה מפיו בטלה לגמרי ולא חיילה כלל וראיה: לזה מקידוש גופא דאם מקדש קודם תוס' שבת לכ"ע ל"מ כמבואר במרדכי ומג"א הנ"ל ולמה לא אמרי' ג"כ דהדיבור של קידוש חל על כל רגע וחשוב כאלו מקדש גם אח"כ כשקידש היום וע"כ דז"א דכיון דלא חל הקידוש בשעתו פקע דיבורו לגמרי ודוקא בפה"ג דחל בשעתו בע"ש עכ"פ לענין ברה"נ שיפטור את היין וכיון דהדיבור חל כל זמן שמותר לשתות על סמך ברכתו חשוב כל פעם כדיבור מחדש וכאלו מברך מחדש בפה"ג בהתקדש היום משא"כ לענין ברכת הקידוש: עוד יש לחלק דהתם כיון דפוטר השתי' של עכשיו ממילא חשוב ג"כ כאלו בירך עכשיו דכיון דחלות הברכה הוא עכשיו מושכת גם עצם הברכה לעכשיו וראי' לזה ממשנה ח' פ"י דמקואות אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין טבל והקיאן טמאין שאין טהורין בגוף מים טמאים טבל והקיאן טהורין שהם טהורין בגוף ולכאו' ק' דבמים טמאים הרי ל"מ טבילה רק השקה כעין זריעה וכאן הגוף מפסיק ותו דביבמות ע"ח: דהיכא דאיכא חציצה בכלו אפי' אינו מקפיד חוצץ וצ"ל כיון דהטבילה במים מטהר כל הגוף מעבר לעבר חשוב כאלו המים עצמן היו עוברין בכל הגוף דחלות הטהרה של המים מושך אחריו המים עצמן וחשוב השקה הכ"נ חלות הברכה ממשיך אחרי' את גוף הברכה וחשוב כאלו בירך בלילה משקידש היום ובמק"א הבאתי דוגמא לזה משיטת הפרישה שבט"ז יו"ד סי' רס"ו סקי"א דמזוזה שהוא בין ב' פתחים ולגבי פתח א' הוא בימין מועיל גם לגבי פתח הב' שהוא בשמאל. ולפי הנ"ל יבואר היטב דכשהמזוזה פוטרת כל הפתח חשוב כאלו היתה בכל הפתח בב' עברים ממילא הוא גם בימין פתח השני ואכמ"ל: ובהאי ענינא הנה דעת רמב"ם פי"ג מה' נדרים ה"ב דבעל עוקר הנדר מעיקרו ועיי"ש בכס"מ ובהגהות מהר"מ פאדווא ליישב מה דלכאו' הוא נגד הגמ' נזיר כ"א: דשם] מפורש בעל מיגז גייז. ונלע"ד ראי' לדעת הרמב"ם ממקרא מפורש בפ' מטות ל' פסוק ט' והפר את נדרה אשר עלי' ומבטא שפתי' אשר אסרה וגו' ולכאו' קשה כיון דבעל מיגז גייז א"כ אינו עוקר גוף דבור הנדר רק משך חלות הנדר מכאן ולהבא הוא שמיפר ואיך א"כ כתי' שמפר גם את מבטא שפתי' הרי אינו פועל כלל במבטא שפתי' ואינו מזיזו ממקומו כלל בשלמא והפר את נדרה לחיי דזה)** אמנם לקושטא דמילתא ע"כ זה ליתא. ואדרבא משם מוכח להיפוך דא"כ אם קנה שדה מאביו ואח"כ מת אביו אפי' לא הקדישה כלל יהי' הדין כשיגיע יובל יהיה הפקר וכל הקודם לזכות זכה בו דקנינו פקע ביובל וקנין ירושה שלא חל אז א"א לחול ביובל ודין זה בודאי אינו ושם במקומו מבואר ג"כ להיפך דלר"מ חוזר השדה אליו ביובל כמ"ש רש"י ולמה חוזר אליו תהי' הפקר וע"כ דביובל חל ירושה אע"ג דבשעת מיתה ל"ה חל ירושה. ומה שהקשתי דא"כ אמאי חוזרת לבעלים ביובל הרי כאן לא שייך טעם המשנה דערכין דא"א מקדיש דשא"ש דהרי כאן גם אחר היובל הוא שלו. וצ"ל דכל שלא הי' שלו בשעת הקדש אלאחר היובל א"א שיועיל דיבור פיו להשים עליו הקדש לאחר יובל ואף שאח"כ נעשית שלו מ"מ עיקר הקדש בא מצד דיבור פיו ובשעת דיבור ל"ה שלו רק עד היובל

ולכאו' יש לשדות נרגא בזה דהרי מבואר בכתובות נ"ט. ובכ"מ דאומר שדה זו לכשאקחנה ממך תקדש הא דל"מ הא דהוה דשבל"ע ואל"כ הי' חל וכאן כיון דעתה ג"כ שלו ל"ח דשבל"ע ושוב יועיל גם אלאחר יובל. אך אחר העיון דיחוי זה חוזר ונראה דהרי ברשב"א קדושין ר"פ האומר בהא דנותן לאשה ב' פרוטות באחת תתקדש לי עכשיו ובא' לאחר שאגרשך דחשיב דשבל"ע אע"ג דבידו לקדשה עכשיו אלעולם מ"מ אותן קדושין שניים א"א לקדש עכשיו ואף דבכלל היא עכשיו בת קדושין עיי"ש וה"נ דכוותה אע"ג דבת הקדש היא מ"מ אם דנין על חלות ההקדש דלאחר היובל חשוב עכשיו דשבל"ע דאינו ראוי להקדיש עתה אלאחר יובל כיון דעדיין אינו שלו אלאחר יובל ודו"ק. והכי הוא בירורא דהאי מילתא בעזהשי"ת. ולכאו' ק' ע"ז ממה שהכריח בס' חלקת יואב חאו"ח סי' כ"ג דהמקדש ב' אחיות לאחר ל' ומתה א' תוך ל' מקודשת השני' בהגיע ל' אע"ג דבשעת האמירה ל"ה ראוי לחול מ"מ כיון דקודם החלות נסתלק החסרון חייל [וכ"ק אדמו"ר מסאכטשוב זצוקללה"ה הגיד לי פ"א על תשובה זו שזה הוא המובחר מן המובחר שבכל ספר חלקת יואב] אך י"ל דשא"ה בב' אחיות דהחסרון רק מצד הנפעל מצד שהם ב' אחיות ולא מצד הפועל והנפעל אין לו שייכות להאמירה רק להחלות וכל שבשעת חלות נסתלק חסרון הנפעל שפיר חייל משא"כ בנ"ד דעיקר חסרון מצד המקדיש שאינו שלו דעצם השדה אין לו חסרון כלל וכיון דחסרון מצד הפועל כל שהי' לו החסרון בשעת אמירה ל"מ חייל. ועוד י"ל דדוקא כשנתקן קודם תחילת החלות מועיל דכל משך החלות לעולם הוא נמשך מצד התחלתו וכיון דבתחלת החלות הי' ראוי שפיר דמי משא"כ בנ"ד