ארץ צבי (פרומר) א רנב

באמרי יושר מזה] אך שכ' דה"ד בנפסלו לגמרי אבל בהוזלו משלם כמו שהלוהו וסוף דבר העלה ג"כ לפשר ביניהם כי אין בידנו להכריע גם כ' דאם תבעו פ"א ולא רצה להחזיר ו כלל נעשה גזלן ומשלם כשעת הגזילה. ונלע"ד ראי' לזה מירושלמי גיטין פ' הנזקין מלו' שנעשה כפרנית הרי היא כגזל ומשלם מעידית: עבדו ותלמידו המשתחו' מול הדרת קדשו ביראה. ארי' צבי בן מרים קילא סי' קג בעזהי"ת קאזיגלוב תר"פ לפ"ק להה"ג ר' ארי' ליבוש רובין אבד"ק צעשינוב שליט"א

שאלה ברב א' ששל"ח והי' לו בן קטן וחתנו נוהג ברבנות בחייו כמה שנים בכל הענינים ואחרי פטירת הרב ז"ל נתנו לו כתב רבנות אך התנו שהבן הקטן לא יפסיד חזקתו, ועתה הבן הגדיל וטוען שהרבנות שלו ורבים מאנשי העיר מחזיקים בו ליתן המשרה על שכמו וכתב כ"ת שחתן הרב מסר מודעה שאינו מתרצה לזה. ומסירת מודעה כזו אין לה מקום מה שייך מסירת מודעה שאינו מתרצה ומה טובה עשה לנו שנתרצה. מסירת מודעה שייך כשמוכר או נותן חפץ שלו ומוסר מודעה שאינו מוכר בלב שלם משא"כ כאן הוא לא נתן כלום ואדרבה אנשי העיר נתנו לו הרבנות וז"פ

והנה בעיקר דין ירושת הרבנות יש מחלוקת הפוסקים. כי דעת הרמ"ע הובא במג"א סי' נ"ג דכתר תורה ליתא בירושה וכך העלה בחת"ס או"ח סי' י"ב אך בס' הבהיר אבני נזר ליו"ד סי' שי"ב הסכים לדעת הריב"ש והמבי"ט דגם כתר תורה איתא בירושה עוד כ' שם דברב שלנו גם הרמ"ע מודה עיי"ש דבריו הנחמדים מפז. וגם אני עני אענה חלקי בזה דלרב שלנו גם הרמ"ע מודה דדוקא בימים הראשונים של"ה מתפרנס מזה כמ"ש הרמב"ם באבות ועיקר הרבנות הוא שיהא הוא ראש לכ"ד וסרים למשמעתו ושלא יהי' רשות לשום אדם לדון ולהורות ולהתנהג ברבנות זולתו וזה כתר תורה שאינו בירושה משא"כ היום דידוע עיקר הרבנות הוא לצורך פרנסה ולפי"ז אין הרבנות גורם כבוד כלל אדרבה מי שהוא ת"ח ואינו רב נכבד יותר מרב יען שאינו צריך לעיר כמשאז"ל נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס שאין לו תקנה וא"כ אדרבה הרבנות הוא סיבה שלא יהי' נכבד אך עיקר כוונתו להתפרנס מזה ואפילו מיעוט הרבנים שהם נכבדים לעדתם מ"מ עיקר כוונתם בהרבנות הוא כדי שיתפרנסו במנוחה ובלי בטול תורה. ומעיקר הדין הי' אסור ליטול שכר ע"ז ורק משום שנוטל שכר בטלה וא"כ אין זה בעבור תורתו בעצם רק שכר בטילה ומה ענין זה לכבוד תורה הרי אדרבא מצד תורה אסור לו ליקח שכר והר"ז ככל המינויים כחזן ושו"ב וכדומה שכולם איתנייהו בכלל ירושה כמ"ש הרמב"ם (פ"א) ממלכים וה"נ כיון דאביו הי' לו חזקה שלא להעבירו ממינוי זה שיהי' פרנסתו בכבוד משכר בטילה גם בנו יורש זה נראה לפע"ד

אך אכתי י"ל דכיון דנוטל רק שכר בטילה ל"ש בזה ירושה כיון שאינו בעבור רשות רק בעבור שלילה ולא מצינו חזקה רק בחזן ושו"ב שיש לו חזקה למינוי זה משא"כ ברב שאם דנין רק על פרנסה הוא רק בעבור בטלה ל"ש חזקה על בטלה וצ"ע

ועתה נבוא לנ"ד כת"ר כתב בתוך דבריו דכיון דבשעה שמת האב ל"ה ראוי לרבנות ולא ירש אז את הזכות אף שהגדיל אח"כ וראוי לרבנות א"א לו לירש עוד. וכזה מבואר בא"א או"ח סי' נ"ג. בזה יש לדבר והנה י"ל זה בב' אופנים ובב' לשונות הא' י"ל מדכתיב גבי ירושה כי ימות ע"כ ל"ש ירושה רק בשעת מיתה ולא אח"כ וכעי"ז דעת הרמ"ה בטור יו"ד סי' קס"ז בגר שמת והניח עבדים קטנים דלא זכו עצמן בני חורין דה"ה אפילו הגדילו ולא זכה בהם אדם אין יכולין לזכות בעצמן דאין מיתת האדון מתיר רק ברגע מיתה ולא אח"כ וכ"פ בשו"ע יו"ד סעי' ס"ה אך זה נסתר מהא דסו"פ מי שמת (קנ"ט:) בן שירש את אביו בקבר להנחיל לאחין מן האב הנה דגם לאחר מיתה שייך להנחיל דהבן כבר מת ומ"מ יכול עתה להנחיל להאחין. אך י"ל בלשון אחרת דל"ש ירושה רק כשראוי לירש מיד כשהירושה נופלת לפניו אבל כשאין ראוי אז לירש פקע זכותו. וקצת דוגמא מצינו ביבום דתלוי ג"כ במיתה כדאמרי' ביבמות י"ג. מיתה מפלת דכל יבמה שאין אני קורא בשענ"פ יבמה יבוא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה ולא חל חיוב יבום רק בשעת מיתה וה"ה די"ל בנחלה דיבום בנחלה תלי רחמנא ושניהם שוין ושקולים אך בתוס' רפ"ק דיבמות מבואר דהא דכל יבמה שא"א קורא וכו' הוא משום דרכי נועם עיי"ש אך ברשב"א ר"פ החולץ הק' לענין החולץ למעוברת דנימא כל יבמה וכו' עיי"ש ובמעוברת ל"ש דרכי נועם כמ"ש התוס' ר"פ ב' דיבמות עיי"ש וע"כ דל"ל להרשב"א הא דהתוס' ולפמ"ש בכללי התלמוד דכמו דאין היקש למחצה ה"ה דכמו שלמדין זה מחברו כך למידין חברו מזה וכן מבואר להדיא בשבועות ל"ד סוף ע"ב בהא דפריך ותיהדר עדות ותגמר לה מפקדון עש"ה דוק ותשכח. וא"כ י"ל דילפינן נחלה מיבום דלא חייל רק בשעה ראשונה ולא אח"כ. ולכאו' יש לדחות דשא"ה משום דחל איסור אשת אח וכן מוכח לכאורה הלשון הרי הוא כאשת אח שי"ל בנים ואסורה אך הרי ברשב"א יבמות מ"א. גבי הא דאמרינן כל יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון כי דחיוב יבום וחליצה ליכא הנה דאפילו היכא דליכא איסור אשת אח מ"מ כיון דנפסק פ"א חיוב יבום לא הדר וחייל וה"נ י"ל כן בנחלה. [שו"ר ברשב"א שם מ"א. דזה מצד דרכי' דרכי נועם וכיון שהותרה פ"א לעלמא א"א שישוב עלי' זיקת יבום וא"כ אי"ר לנ"ד. אך גם להיפוך אי"ר דהתם הותרה ונאסרה וחזרה והותרה א"כ חל עלה פ"א זיקת יבום בשעת מיתה אבל בערוה בשעת נפילה י"ל דבלאו ה"ט דדרכי נועם לא חל עלה זיקת יבום וה"ה בנחלה] וסמוכין לזה מהמבואר ברות קפיטל ד' דקנין הנחלה עם קנין היבמה ענין אחד הוא ואף דשם ל"ה מצות יבום מ"מ הי' מעין מצות יבום כמ"ש הרמב"ן עה"ת פ' וישב ל"ח פסוק ז'. וגם אי' בב"ב ק"ט. כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי בן ובת כי הדדי נינהו עיי"ש

ולכאו' יש לה"ר לזה מגיטין מ"ח בלוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו פליגי ר"י ור"ש ור"מ לר"י ור"ש דינו כשדה אחוזה ואינה יוצאה לבעלים ביובל ולר"מ דינו כשדה מקנה ואפילו בלוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה לר"מ צריך קרא ליחשב כשדה אחוזה ואל"כ ס"ד דדינו כשדה מקנה דאין קנין ירושה חל על קנין המקח עש"ה ומריש הוה קשיא לי דהרי מפורש בערוכין כ"ו: במשנה. דהטעם דשדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל הוא משום דא"א מקדיש דבר שא"ש ואף דעתה אין קנין ירושה חל מ"מ לאחר יובל כשיכלה קנינו יחול קנין ירושה וכמבואר ביבמות ל"ב לענין אחע"א דכי משכח רווחא חייל ה"נ אף דאין קנין חל על קנין מ"מ לאח"כ דמשכח רווחא חייל: