ארץ צבי (פרומר) א רנא

עוד ראי' מרבית קציצה דיוצאה בדיינין מה"ת ומ"מ אי"צ להחזיר רק דמיו כדאי' בב"מ ס"ה. גלימא לא מפקינן מיני' והיינו משום שהי' קנין גמור לשעתו והראי' דלברי' לא אזהר רחמנא. והשתא קו"ח היא אם בריבית דאיכא מיד חיוב השבה מ"מ כיון דקונה אי"צ להחזיר רק דמיו כש"כ בנ"ד דלא נתחדש חיוב חזרה עד אח"כ ובשעתו קנהו קנין גמור דאי"צ להחזיר רק דמיו

עוד ראי' מנכסי צאן ברזל דפליגו ביבמות ס"ו. דמכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רי"א הדין עמה רא"א הדין עמו וטעמא דמ"ד הדין עמה משום שבת בית אבי' אבל בלא"ה הדין עמו. הנה דאף דעתה נפסק קנין הבעל בנכסי צאן ברזל מ"מ אי"צ להחזיר גופו אלא דמיהן כיון דעד עתה היו קנויים לו קנין גמור וה"נ בנ"ד כנלע"ד. שו"ר דמבואר בש"ס להיפך בב"ב קמ"ו. איבעיא להו מה שישלם שבח סבלונות מהו כיון דאי איתנייהו לדידי' הדרי ברשותי' שבוח א"ד כיון דאלו מגנבי וכו' וסו"ס מבואר דהיכא דאיתנייהו בעיני' הדרי עם השבח והא דמספקא לי' בגמ' היינו בצאן ובקר וילדו כפירשב"ם שהשבח הוא דבר בפ"ע. והנימוק"י פי' דהגמ' מיירי שהשביחו לאחר מכאן ואח"כ בלו אם צריך לשלם לו דמי השבח ג"כ אבל כ"ז שהוא בעין חוזר עם השבח כ"כ להדיא בנימוק"י ואם כן הדין אחר האירוסין כש"כ במשודכת לבד שהחפצים חוזרין בעינייהו אף שנתייקרו

אך בנ"ד הדבר ברור ופשוט כמ"ש דאין החתן צריך להחזיר גוף השטריימיל. עתה נבוא לדין השני כמה צריך לשלם להמחו' חמש מאות מרק כמו ששילם עבור השטריימיל אז. או כשיווי חמש מאות מרק של אז כי היום ירדה הוואלוטא פלאים לעומת שהי' מקדמת דנא הנה הלכה רווחת בב"ק דף צ"ז. ברש"י ותוס' ורא"ש דהמלו' לחברו ונפסלה המטבע מ"מ אי"צ לשלם לו רק המטבע שהלוה לו וכ"כ הרמ"א בחו"מ סי' ע"ד ס"ו דאם לא התנה בפי' ליתן לו מעות נותן לו מטבע שהלווהו איברא דלענ"ד ל"ש זה רק במטבעות כסף וזהב שגופן ממון משא"כ פאפירען געלד שאין גופן ממון רק שהוא שטר על מעות והוי כנותן לחבירו שטר שישיג עבורו מעות ול"ח ההלואה גוף השטר רק מה שמשיג עבורו וא"כ ה"ה דצריך להשיב שטר שיוכל להשיג עבורו כ"כ כמו שהיה יכול להשיג בעד השטר שהלוה לו. אמנם מה אעשה כי בחת"ס חו"מ סי' ס"ב נקט בפשיטות דגם בבאנקנאטין הדין כן. וכן מוכח בתשו' הג' מהר"ם בנעט שבחת"ס סי' ס"ה ובטלה דעתי. שו"ר באמרי יושר סי' קנ"א בשם רש"ק סי' ע"ד שכ' בשם הח"ס דבאנקנאטין שנפסלו לכו"ע צריך לשלם דמיהן והגר"מ בנעט חולק ע"ז והג' רש"ק כ' דבשטרות יש חילוק בין נפסלו להוזלו עיי"ש. אמנם י"ל דבוואלוטא שבזמננו גם החת"ס מודה דעיקר טעם החת"ס משום דבאנקנאטין דגזרת המלכות שיצאו דינא דמלכותא דינא וע"כ חשיב גופן ממון. וכ"ז בבאנקנאטין שעכ"פ הי' כתוב עליהן סוממע ידוע של כסף וזהב משא"כ על הוואלוטע דזמננו אין כתיב עליו כלל סוממע ידוע של כסף או של זהב רק כפי אשר יאשרו ויגבילו הוולאדזע הממונה ע"ז וא"כ בודאי ל"ח גופן ממון דעדיין אין המלכות עצמה יודעת איזה סך כסף או זהב ישיגו בעדה ע"כ דעתי הקלושה נוטה דבזה ודאי ל"ח גופן ממון. עוד י"ל סברא דע"כ ל"מ תשלומין במטבע שנפסלה או שהוזלה רק כשעכ"פ מעיקרא בשעת הלואה ל"ה עומד להפסל או שיוזל ואח"כ נתחדש שנפסל ע"כ בתר מעיקרא אזלי' משא"כ בוואלוטא דזמננו דהוא פוחת והולך תמיד וכמעט בכל יום ויום יורדת פלאים א"כ מעיקרא הי' עומד להיות נפחת משויו כה"ג לא אזלינן בתר מעיקרא. ודוגמא לזה בתוס' עירובין ס"ו. דל"א שבת הואיל והותרה הותרה רק אם מעיקרא בכניסת השבת ל"ה עומד שיתבטל המחיצה תוך השבת אבל אם מעיקרא הי' עומד להסתלק באמצע השבת ל"מ מה שהי' מחיצה מעיקרא עיי"ש וכעי"ז דעת ר"ת דל"א מיגו דאתקצי ביהמ"ש אתקצי לכולי יומא רק במקום שעכ"פ בתחלת השבת הי' עומד להיות מוקצה כל השבת אבל אם בתחלת השבת עומד שיתבטל הקצאתו אח"כ ל"א מיגו דאתקצי וכו' אמנם באשר אין זה רק סברא בעלמא ואין ברור שהוא כן וא"א להוציא ממון בזה ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא] ע"כ נכון להתפשר עמו בזה

ולכאו' י"ל דאסור להתפשר עמו דאולי אינו חייב רק חמש מאות מרק א"כ המותר שיתן לו יהיה ריבית. אך ז"א דכאן ל"ח מלוה דהי' קנוי להחתן קנין גמור עד עתה ול"ה אגר נטר. עוד נראה דאפי' בהלואה גמורה מותר בכה"ג שאינו נותן לו רק מצד ספק שמא חייב לו יותר. וראי' לזה דהרי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אמרי' מתוך שאיל"מ וק' דילמא אינו חייב אלא חמשין והוי השאר רבית וע"כ דכשנותן מצד ס' ל"ח רבית לכאו' יש לדחות דשא"ה דהמלוה טוען ברי מנה לי בידך ונאמן לענין איסור ריבית מצד ע"א נאמן באיסורין ואפי' קרוב ואפי' נוגע. אך הרי בחו"מ סי' ע"ה סעיף י"ח טענו שניהם ס' כגון שטענו הלוויתיך ואיני יודע כמה אין הנתבע נשבע אפילו היסת וכו' וי"א דכיון שזוכר שלוה אינו יוצא יד"ש עד שיתפשר עמו עכ"ל הנה דאפילו כשהמלוה מסופק ג"כ מותר להתקשר עמו ואין בזה משום ריבית. והשתא דאתינא להכי נידון דידן דומה לגמרי לנידון דהתם דשניהם מסופקים בכמות החיוב אלא דהתם הוא ס' במציאות וכאן הוא ספיקא דדינא ע"כ לצי"ש נכון להתפשר כדיעה שני' דסעיף י"ח הנ"ל כנלע"ד בזה

שו"ר בקצה"ח סי' ס"ו סוף סק"ג דבספק מי שפרע אסור לו לקיים המקח מצד ס' רבית עיי"ש הנה דאע"ג שנותן מצד ס' מי שפרע מ"מ חשיב רבית ולכאו' הוא סתירה לדברינו אמנם נראה לחלק דשא"ה דהלוה מוותר נגד המלוה והמלוה אינו מוותר נגד הלוה מאומה משא"כ בנ"ד שמפשרים בשניהם הוי כאלו שניהם הלוה והמלוה נותנים זה לזה כמבואר בחו"מ סי' ר"ה ס"ג דפשרה דינה כמכר לענין תלו' וזבין דכ"א נותן לחברו ס' זכותו ובעד זה חברו מוותר גם נגדו ס' זכות שלו עיי"ש בנתיבות וע"כ ל"ח רבית דחשוב כאלו המלוה משלם ללוה בעד זה שמקבל ממנו כנלע"ד נכון. אך אפי' כשיפשרו ביניהם נראה לפסוק שהלוה לא יתן זלאטעס רק דולרין דבזלאטעס יצטרך ליתן יותר על מה שהלוה ואית ביה חשש ריבית אף שהוזלו דבתר מעיקרא אזלי' כהא דר"פ איזהו נשך משא"כ בנותן לו דולרין כפי שיעור חובו בשעת הלוה [כגון שלוה ממנו מאה זהובים ואז הי' הדולר חמש זלאטעס נמצא דבשעת הלואה עולה עשרים דולר ואח"כ הזלו זלאטיס ועמדו עשר זהובים לדולר ישלם לו בהתפשרות בדולרין דהיינו למשל ט"ו דולרין ולא מאה וחמשה זהו' אף דשוין ושקולין במחירם] דבזה אפי' ניזל בתר מעיקרא י"ל דאין בו משום רבית כמבואר בארוכה לקמן סי' קכ"א שוב יצא לאור ס' הטהור אבני נזר חחו"מ ושם סי' כ"ג כ' ג"כ דהיכא דנותן משום ס' חיוב ליכא איסור רבית וברוך שכוונתי לדעת קדושים והנה הבאנו ראי' לזה מחו"מ סי' ע"ה סי"ח

שו"ר בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קנ"א כתב להוכיח מחת"ס יו"ד סי' קל"ד דבאנקנאטין אין דומין למטבע ואם נפסלו אינן כלום וכן הביא מהגהות ח"ש לרש"ק ז"ל בחו"מ סי' ע"ד בשם ח"ס דבאנקנאטין הוי כמו שטרות ובלוה שטרות ונפסלו לכו"ע צריך לשלם דמיהן והוא היפך המבואר בתשו' ח"ס סי', ס"ב הנ"ל ועיי"ש