ארץ צבי (פרומר) א רנ

מעות. וכתבו הפוסקים רובם ככולם [לבד התוס'] דלא קיי"ל כחוכא דבני מערבא רק כר' יוחנן דעל בעל חטין להקנות לבעל המעות. אך יש בזה פלוגתא הרא"ש ס"ל דוקא אם המשלח נתן לו מעות אז דעתו להקנות לבעל המעות אבל אם קנה השליח ממעות שלו עבור אחר אין זה האחר קנה. וכן דעת רי"ו הובא בב"י סי' קפ"ג אבל דעת הרשב"א בסוגיין דדעת בעל חטים להקנות למי שהשליח קונה עבורו אפי' אינו בעל מעות וכן מוכח בסוגיא דפריך גבי צבע מי הודיענו לצבע שיקנה צבעו לאשה משמע דוקא לבני מערבא פריך אבל לר' יוחנן ניחא. אמנם הרא"ש כ' דקו' זו גם לר"י איתא וגם לר' יוחנן צריכין לתירוץ דר' אבא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו

והנה הב"י סי' קפ"ג הביא דברי ר"א דבקונה השליח ממעות שלו גם לר"י אינו קונה. והב"י תמה עליו דברא"ש מבואר להיפוך. והש"ך סק"ב תמה על הב"י דאדרבא מפורש ברא"ש כר"א ופסק כוותי'. ואף דאיתא בשו"ע שם ס"ד בשם הרמ"ה דראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין לי' סתמא קני' ראובן עיי"ש כ' הש"ך דאין זה סתירה דשא"ה דאמר לי' זיל זבין לי ובביאור חילוק זה של הש"ך י"ל ב' הסברות. א' משום דשוי' בפי' שליח חשוב כמותו ומה שהמוכר מכוון לגוף זה של השליח חשוב כאלו הי' מכוון לגוף המשלח וכן מבואר להדיא בסוגיא דפריך לבני מערבא אפי' חטין וחטין נמי ומשני שאני חטין וחטין דשליחותי' קעביד. ומה שדעתו להקנות לשליח חשוב כאלו הי' דעתו להקנות להמשלח משום דששא"כ. וקצוה"ח סק"ד כ' באו"א דכיון דאמר ליה זיל זבין והו"ל כמאן דאוזפינהו כיון דעל פיו הוציאו חשוב כאלו המשלח הוא בעל הממון וכ"כ הנה"מ שם וכן מצאתי בברית אחים באבני נזר יו"ד סקנ"א סק"ד שביאר ג"כ כוונת הרמ"ה. עוד כ' הקצוה"ח שם סק"ד דמש"כ רי"ו דאם קונה ממעות שלו גם לר"י אמרי' מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לזה האחר היינו שהשליח רוצה ליתן לו המעות במתנה ולא יקח ממנו בחזרה דאל"כ אפי' אם הי' מודיעו לבעל חטין ל"מ דמקח ל"ח זכות דאולי לא יתרצה במקחו ואפי' נתרצה אח"כ ל"מ כמ"ש הרמ"א סי' קצ"ה ס"ג

ועתה נבוא לנ"ד שקנה השטריימיל עבור החתן בלי ציווי המחותן על סמך שהמחותן ישלם לו קנה המחותן מתרי טעמי א' משום דהמקח ל"ח זכיה כדברי הרמ"א הנ"ל סי' קצ"ה. ולענ"ד כאן גרע ואפילו נימא דמקח חשוב זכות כמשמעות השו"ע סי' רל"ה סעיף כ"ג [וע' נתיבות סי' קצ"ה מה שתי' הסתירה] היי"ד שקונה עבור עצמו אבל לא כשקונה עבור החתן דלפי הנראה הי' המחותן משתמט אז מלקנות וא"כ ודאי ל"ח זכי' דהוא לא הי' רוצה לקנות עדיין עד לאחר ומן או אולי רוצה לקנות שטריימיל גרוע מזה. ובב"ק ע"ח: הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב פטר עצמו בכבש לרבנן ובעולת עוף לראב"ע יעו"ש. והכ"נ ל"ח זכי' מטעם זה דאי בעי פטר נפשי' בגרוע מזה, וגם לתירוץ הנתיבות סי' קצ"ה דדוקא בסי' רל"ה דהמוכר אמר זכה לפלוני משמע דדוקא לענין זכותו ע"כ חשיב זכות גמור משא"כ כשל"א המוכר כן יעו"ש וא"כ בנ"ד דל"א המוכר כן ודאי ל"ח זכות הא חדא

זאת ועוד אחרת דכיון דהשליח קנה ממעות שלו גם לר' יוחנן אמרי' מי הודיעו להמוכר שיקנה השטריימיל לבעה"ב כמ"ש הרא"ש והר"א וכ"פ הש"ך ראש הפוסקים וכ"פ המחנה אפרים סי' י"ב. ועוד נראה דבנ"ד גם הב"י מודה דאין המחותן קונה דכוונת השליח ל"ה לצורך המחותן רק לצורך החתן ולחתן זיכה ולא למחותן דאפוכי מטרתא למה לי לזכות להמחותן ואח"כ ליתן לחתן. ולפ"ז אפילו המחו' הי' נותן מעות לשליח לקנות לחתן ג"כ ל"ה המחותן זוכה בשטריימיל רק החתן

שו"ר במג"א סי' ת"נ סק"ט דמותר לומר לחנווני ליתן לעבד שלו חמץ בפסח והוא ישלם אחר הפסח דהישראל אינו קונה כלל החמץ. וה"נ אפילו המחו' הי' מצו' להמוכר ליתן שטריימיל עבור הח' והוא ישלם אח"כ ל"ה המחותן קונה וכש"כ בנ"ד דהשליח קונה משלו והמוכר לא ידע כלל שהמחותן ישלם אח"כ, שו"ר דאין ראי' דשם כ' הרב דהיי"ד כשאינו מקדים לו מעות לנכרי עיי"ש. ומ"מ גם להיפוך אי"ר דהתם אם מקדים מעות לנכרי קונה תיכף החמץ בכסף ועכ"פ אין ראי' לנ"ד. אך יש ה"ר מרמ"א יו"ד סי' קל"ב ס"ד דמותר לומר לעבדו לקנות יי"נ וליתן לנכרי הבא אצלו עיי"ש הנה דאין הישראל קונהו כלל

עוד י"ל דכאן חשיב החתן בעל הממון כיון שנותנין לו זה בעבור התחייבות המחו' אליו. וכעין שכ' הקצה"ח הנ"ל סק"ד דכיון דהמשלח יהי' צריך לשלם לו חשיב כבעל הממון ה"נ כיון שנותנין על חשבונו חשיב בעל הממון. וקצת ראי' לזה מכל תופס לבע"ח דבמקום שאינו חב לאחרים קנה וק' הא בעינן בזכי' שליחו של בעל הממון וכאן תפוס בע"כ של לוה שהוא בעל הממון. וע"כ צ"ל דכיון שתופס למלוה בעד חוב שמגיע לו חשיב המלוה בעל הממון

מכל הלין טעמי בנ"ד פשוט דלא קנה המחו' השטריימיל והנה מריש הוי אמינא דאפי' המחו' קנה בעצמו השטריימיל ונתנו להח' ואח"כ נתפרדה החבילה אין הח' צריך להחזיר גוף השטריימיל להמחו' רק דמיו. דבשלמא אם נמצא חסרון בהשידוך שהי' מעיקרא בשעת השידוך אלא שהצדדים לא ידעו מזה באופן דהוי מקח טעות נמצא דגם הנתינה הוי בטעות שפיר צריך להחזיר לו גוף השטריימיל. אבל בנ"ד שנולד חסרון אח"כ בהשידוך אף דגם בזה צריך להחזיר המתנות כדאי' באה"ע סי' נון ס"ד מ"מ לענ"ד אי"צ להחזיר גוף החפץ הנתון לו רק שויו כיון דעד עתה היה קנוי קנין גמור להח' וגם עתה לא עקר הנתינה למפרע. וחילי דהרי שורש הדברים בש"ס ב"ב קמ"ה. לענין כסף קדושין דקדושין לאו לטיבועין ניתנו דאדעתא דהכי לא נתן לה ואפילו למ"ד דקדושין לטבועין ניתנו וכן קיי"ל היינו משום שלא יאמרו קדושין תופסין באחותה. ואי נימא דמשום הך סברא דאדעתא דהכי לא נתן לה מתבטל הנתינה למפרע א"כ יהי' באמת קדושין תופסין באחותה כיון דפקעי קדושין למפרע. וע"כ דהנתינה אינה נפקעת למפרע אך דאמרי' דאדעתא דהכי לא נתן לה שיהי' נשאר שלה לחלוטין שלא תצטרך להחזיר אבל בכל אופן מתרצה שיהי' קנוי לה קנין גמור בשעתו ויש לדון בזה לדעת הרמב"ם דמתנה ע"מ להחזיר בקדושין מה"ת ל"מ א"כ גם בזה יופקעו הקדושין כיון שלא נתן לה ע"ד שישאר שלה לחלוטין. וי"ל דמ"מ כיון דיש צד א' שישאר שלה לעולם דהיינו אם ל"ה מגרשה או אם לא הי' מת גם לרמב"ם מהני] ואף שהוא סברא מחודשת מאד מ"מ כך מבואר בגמ' ואין דרך לנטות. וככה נ"ל בנ"ד במתנות וסבלונות של שדוכין דאף שנתפרד השידוך וצריכין להחזיר מ"מ אין הנתינה נפקע למפרע וא"כ כי אייקור ברשות החתן אייקר וא"צ להחזיר רק כשעת הנתינה

עוד סמך לזה דבחי' הר"ן סו"פ המפקיד דמשו"ה הגזלנין משלמין כשעת הגזילה משום דגזלן קונה קצת וכי אייקר ברשותי' אייקור וה"נ דכוותה ואף דבגזלן אם אי' בעינה צריך להחזיר גוף החפץ היינו משום דאינו קונה קנין גמור אבל בנ"ד דקונה קנין גמור לשעתה ודאי אמרי' ברשות החתן אייקור ואי"צ להחזיר רק דמיו: