ארץ צבי (פרומר) א רמג

עכ"פ קיים זמן מה משא"כ אבעבועות של הזאדע וואסער אינו דבר של קיימא כלל. ובפסוק הושע יוד פסוק ז' נדמה שומרון מלכה כקצף על פני מים הנה היא למשל ולשנינה על כל דבר שאינה של קיימא מדמין לקצף ע"פ מים וקצת ראי' לזה דהרי מבואר בחולין ק"ה: דגם שאר משקה יש לו אופיא שקורין שאהם וביותר אנו רואין בשכר שחור וא"כ יהי' אסור לשפוך שכר שחור בש"ק לתוך הכוס משום מוליד שמוליד קצף למעלה. ואע"ג דהתם הוי דשא"מ הרי דעת המג"א סי' של"ד דפ"ר באיסור דרבנן אסור וע"כ דכה"ג ל"ח מוליד. אך זה תלוי בפלוגתא דבסו"פ במה טומנין אין מרסקין את השלג אבל נותן הוא לתוך הכוס ודעת הרמב"ן ומאירי דההיתר משום דאינו מרסק בידים רק נותן לכוס חשיב ממילא ולפ"ז הכ"נ בשופך שכר ונעשה אופיא חשיב ממילא ול"ח מוליד ואין ראי' שיהי' מותר לערב בכף בידים הזאדע וואסער. אמנם דעת רשב"א ורא"פ ור"ן דדוקא ליתן לתוך הכוס הקילו משום שאינו בעין אבל נגד המדורה אסור משום מוליד ולפ"ז שפיר יש ראי' מדמותר ליתן שכר לתוך הכוס בשבת אף שנעשה אופיא דכה"ג ל"ח מוליד

עוד העיר ת"א דתיכף כשנותן הזאדע לתוך מים וחומץ אף קודם שמערה בכף מתחיל להרתיח קצת ולעלות אבעבועות [וזה מותר כיון דאינו מערב בידים רק שופך לתוכו וממילא מרתיח ודומה להא דנותן לתוך הכוס וכתבו הראשונים ז"ל משום דאינו מרסק בידים לא תיתסר. וכמו שהוכחתי לעיל מהא דמותר לשפוך שכר בש"ק לתוך הכוס אף שנעשה אופיא למעלה דזה חשיב ממילא. וטעם הדבר י"ל כמו דכחו בכרמלית לא גזור רבנן ה"נ באיסור מוליד דרבנן לא גזרו כשבא ע"י כחו לבד. זה הוספתי אני] ואח"כ אף שבוחש בכף בידים כדי שירתיח היטב ויעשה אבעבועות יותר זה שוב מותר דדומה לביצה כ"ג דמה דמוסיף ל"ח מוליד [וכעי"ז ממש כ' באגלי טל מ' דש ס"ק ל"ז אות ג'. זה הוספתי אני] וזה ג"כ היתר נכון לע"ד

אך זה תלוי בפלוגתא מה טעמו של נותן לתוך הכוס אם מחמת שהוא ממילא או מחמת שנמוח לתוך הכוס ואינו בעין. ואם נימא דהטעם מחמת שאינו בעין א"כ אין ראי' דנותן לתוך הכוס הוי ממילא וא"כ בג"ד אסור מחמת נתינת הזאדע לכוס דאפשר דאפי' כה"ג הוי מוליד. אמנם אם נימא כן דאע"ג דאינו מערב בידים אסור משום מוליד שוב יש ראי' מדמותר לשפוך שכר לכוס בש"ק [אף שנעשה קצף] דכה"ג ל"ח מוליד כמ"ש לעיל. ונ"ד ממנ"פ מותר אם נימא דהיתר נותן לתוך הכוס משום דאינו מרסק בידים ל"ח מוליד א"כ שרי בנ"ד משום דבנתינת הזאדע בכוס מתחילין להעלות אבעבועות וזה מותר דהוי ממילא ואח"כ כשבוחש בכף הוי רק מוסיף ול"ח מוליד. ואם נימא דטעם נותן בכוס משום שאינו בעין אבל בלא"ה הי' אסור משום מוליד א"כ יש ראיה מדמותר לשפוך שכר בכוס בש"ק דכה"ג ל"ח מוליד וע"כ צ"ל כהגוו"ר דהוא דבר שאינו של קיימא ול"ח מוליד

עוי"ל דאין מוליד באוכלין כמו דקיי"ל אין עיבוד באוכלין ובשו"ע סי' ש"ב ס"ב דאין צביעה באוכלין ובחי' ח"ס שבת ע"ה: כ' דמ"ד יש עיבוד באוכלין יש צביעה באוכלין ולמ"ד אין עיבוד באוכלין אין צביעה באוכלין. הנה דמלאכה שלא הי' באוכל אינה באוכלין א"כ י"ל דה"ה אין מוליד באוכלין. ואע"ג דבסי' שי"ח סט"ז י"א בשומן שנמוח שייך מוליד י"ל בהקדם דברי התוס' שבת צ' במוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא א' וכ' התוס' דקמ"ל דאפי' לר"י דתמחויין מחלקין אי"ח אלא א' וכתב החי' הר"ן דדוקא במא"ס שהאיסור מחמת הטעם מועיל חלוק הטעם לחלק משא"כ בהוצאה שאין האיסור מחמת הטעם. וזהו הטעם דאין עיבוד באוכלין ואין צביעה באוכלין דבאוכל ל"ח מלאכה רק מה שגורם איזה דבר חדש למהות אוכל משא"כ צביעה ועיבוד אינו משנה מהות של אוכל וכן הוא לענין מוליד אמנם שם בשומן שנמוח דמדרבנן חשיב עתה כמשקה כמבואר שם במג"א דחשוב משקין שזבו וא"כ פעל במהות אוכל שעשה מאוכל משקה ע"כ מוליד כזה שייך גם באוכלין משא"כ מה שמוליד אבעבועות ל"ח שינוי במהות אוכל ושוב דומה לאין עיבוד באוכלין ואין צביעה באוכלין. אך זה יש לדחות דבשעה שמעלה אבעבועות טעמו טוב יותר וע"כ אין דרכו לשתותו רק בעוד שמעלה אבעבועות ושייך בי' מוליד כיון שגורם שינוי בהטעם. אך י"ל כמ"ש הרמ"א סוס"י שכ"א דקולף שומן לאכול לאלתר מותר וכ' באג"ט דאע"ג דדש לאכול לאלתר ג"כ אסור מ"מ מלאכה זו שאין דרכה לעשות רק בשעת אכילה שרי] וי"ל דה"ה מוליד בדבר שדרך לעשות רק לאכול לאלתר שרי

עתה נבא לטעם השני של מהרש"ם משום מכה בפטיש. הנה שורש הדברים בשבת ל"ט. דבמליח הישן וקוליס האספנין הדחתן הוא גמר מלאכתן ודעת רש"י ורמב"ם דהאיסור משום מבשל. אך דעת הלבוש משום מכה בפטיש. ובאג"ט מ' אופה סקל"ז כ' שיש כמה תשו' על פי' הלבוש משמע דס"ל דאין הלכה כלבוש. אמנם ראיתי בשו"ת מהרש"ם סי' קס"ד ה"ר להלבוש מהירושלמי הדין דשחיק תומא [ששוחק שום] כד מיפרך ברישיא משום דש כד מברר בקליפייתי' משום בורר כד שחיק במדוכתא משום טוחן כד יהיב משקין משום דש גמר מלאכתן משום מכה בפטיש. הנה דאיכא באוכלין משום מב"פ כדעת הלבוש. ולע"ד הקלושה והרטושה נ"ל דשום דין תבלין יש לו דבפסחים מ"ד. קרי לי' תבלין עיי"ש ותבלין אין לו שם אוכל ובנדה נ"א. דתבלין אמ"ט טו"א. והא דהמקפה של חולין ושום ושמן של תרומה משמע דשום מטמא טו"א היי"ד בצירוף עם מאכל כמ"ש תוס' חולין דף ו' מהש"ס חולין דף ק"כ דתבלין מק"ט רק ע"י צירוף ע"כ ליש בזה אין מב"פ באוכלין. אבל דבר שהוא אוכל גמור שפיר י"ל אין מב"פ באוכלין. ותו דאפי' נימא דבגמר מלאכת אוכלין איכא מב"פ מ"מ הרי לאכול לאלתר שרי כדקיי"ל בסי' שכ"א לענין שום עצמו עיי"ש ומינה דמב"פ לאכול לאלתר שרי. והזאדע וואסער אין עושין רק לשתותו תיכף ומיד בשעת עשייתו ואין לך שום דבר שיהי' נעשה לאכול לאלתר כ"כ כמו הזאדע וואסער והרי מב"פ לאכול לאלתר שרי ופלא על הגז"ל מברעזאן שלא שח לבו לזאת כי הוא זצ"ל עצמו בסי' קס"ד כ' הוכחה זו דמב"פ לאכול לאלתר שרי ואין לך לאכול לאלתר גדול מזה

עתה נבוא לטעם השלישי דמיחזי כמבשל בזה נלע"ד דאין לגזור גזירות מדעתינו כמ"ש הפוסקים בכ"מ ואין לדמות גזירות חכמים זל"ז וכדתנן פ"ד דידים אין דנין ד"ס מד"ס ולא מצינו בישול רק ע"י תולדות אש כמבו' שבת ל"ט: ואין זה דומה לאש כמו דמותר לבשל בחמה דלא דמי לאש. ואם הי' הלכה כדברי הר"ן פ' השוכר את הפועל דמשמע שם דאפשר דיש במולח בשבת משום מבשל הנה דמצינו בישול גם בדבר שאינו תולדות האש. אולי הי' מקום להחמיר בנ"ד. אבל כבר כ' הג' מברעזאן ז"ל עצמו בהסכמה לס' מגן אבות דכל הפוסקים חולקין ע"ז כמ"ש הפר"ח סי' ס"ח ושעה"מ פ"ה מחו"מ ונוב"י וב"מ ומגן אבות דאין במולח משום מבשל כן נלע"ד ליישב מנהג כל ישראל מעולם להקל בזה: