ארץ צבי (פרומר) א רמב

סי' צו ע"ד השאלה אם מותר לעשות זאדע וואסער בש"ק

הנה בשו"ת מהרש"ם סי' ק"מ אסר ותמך איסורו על ג' יסודות א' משום מוליד והב' משום מכה בפטיש הג' משום דמחזי כמבשל. והנה על מוליד הביא בעצמו בשם גוו"ר הספרדי דדבר שאינו קיים אלא לשעה ל"ח מוליד וכ' דמהאי טעמא מותר לרחוץ ידיו בבורית בש"ק ול"ח מוליד משום דאינו אלא לשעה. והגז"ל הקשה עליו מגמ' ביצה ל"ד. אין מוציאין מן האבנים ובגמ' שם משום דמוליד הנה דאפי' דבר שאינו עומד אלא לשעה חשוב מוליד (ויש לחלק דשאני מוציא אש שעומד להדליק בו נר או עצים מאש זה וכך דרכו של מלאכה זו ובמוליד זה עיקר הוא האש והאש הרי ישאר קיים. וכ"ת שלא ישאר קיים אותו אש רק אש אחר הרי בברכות נ"ג. דכל אש מתחדש בכל פעם ואינו אותו אש דמעיקרא רק עמוד ראשון [ואני הסברתי לי זה עפמ"ש חכמי המחקר דבכל דבר יש ד' יסודות אש רוח מים עפר ואפי' באויר יש ד' יסודות אלו. והמדליק נר עי"ז נדלק האויר שבמקום זה ויוצא לפועל חלק האש של אויר זה כמו בכל מדליק עצים שמוציא לפועל חלק האש של העצים האלו ע"כ דוקא כל שהשלהבת עמוד ראשון ועומד במקום הראשון ממש הוא אותו אש שיצא מאויר זה שבכאן אבל כל שהשלהבת ניתק ממקום זה למק"א אינו אותו אש רק אש של המקום החדש שיצא לפועל חלק האוירי שבו ואין להאריך בזה יותר)

ולענ"ד לה"ר להגוו"ר דהנה ברמב"ם פ"ד מהל' יו"ט כ' דאין מוציאין אש מן האבנים דלהמציא אש אפשר מעיו"ט והק' הראב"ד ולפי פי' הה"מ ולח"מ] דתיפ"ל משום נולד ותי' הה"מ דל"ש נולד רק בדבר שיכול להנות מגוף הדבר ולא בזה שא"א להנות מגופו רק שמדליק בו כדי לבשל בו. והלח"מ הק' ע"ז מאין מסיקין בשברי כלים. גם ק' לי מביצה דג עצים שנשרו מן הדקל חשיבי נולד אף שא"א להנות מגופן רק לבשל בהם ולאפות בהם גם גוף הסברא של הה"מ תמוה ואינו מובן כלל לכאו'. לכן נלענ"ד דהה"מ נחית לסברת הגוו"ר דל"ח מוליד ולא נולד רק דבר של קיימא [ונלע"ד ביאור הדבר דאפי' לדעת רש"י שבת ק"ב: דל"ב בשבת מלאכה המתקיימת היינו בדבר שהמלאכה מחמת ד"א הוא אבל כאן דשם המלאכה מוליד ומהווה דבר חדש. ומהווה ל"ח רק דבר שיש לו הוי' ומציאות קיים ואל"כ ל"ח מציאות ול"ח מהווה. כעי"ז אמרתי על מה שהק' ח"א בהא דמצינו ההורג את הטריפה פטור דל"ח חי א"כ למה אישתמיטו הפוסקים לומר דטריפה פטור מכהמ"צ משום למתים חפשי וטריפה שקידש לא יהי' קידושיו קידושין דחשוב כמת ולמה מועיל גט של טריפה ואשתו אסורה כמו א"א ועוד כמ"ד דנחשב לגמרי כחי ונלע"ד דאע"ג דגם טריפה חשיב כחי דסגי במקצת חיות להחשב חי מ"מ זה רק אם דנין על האדם חשוב חי אבל אם דנין על החיות עצמו ל"ח חיות ע"כ לכ"ד חשוב כחי אבל ההורג את הטריפה דרוצין לחייבו על נטילת החיות שלו והחיות של טריפה ל"ח חיות כיון שאינו דבר של קיימא. [והנה בב"י או"ח סי' קנ"ט ד"ה חבית דדעת הרמב"ם דלא בעי' כח גברא בנט"י מ"מ כח נותן בעי' עיי"ש ולכאו' הוא דבר תמוה אמנם נלע"ד מקור לזה בירושלמי ר"פ הזורק דבגיטין אויר מחיצות כממשן ולענין שבת קלוטה לאו כהונחה דמיא והק' הירושלמי מה בין גיטין מה בין שבת א"ר אילא בשבת כתיב לא תעשה מלאכה ונעשית היא מאלי' ברם הכא התורה אמרה ונתן בידה ברשותה. ולכאו' הא גם בגיטין בעינן נתינה, ע"י הבעל וטלי גיטך מע"ג קרקע פסול וע"כ צ"ל כדברי ב"י הנ"ל דמעשה ל"ח [וכח גברא הוא מעשה] ומ"מ חשוב נותן והוא מקור נכון לסברת הב"י ז"ל והוא ג"כ כעין דברינו דמעשה ל"ח אבל נתינה [אע"ג דבעינן שיהי' ע"י מעשה] חשוב ודוק היטב]. וכזה הוא בנ"ד אם דנין על מלאכה אחרת מועיל גם קצת מציאות שיחשב מלאכה אבל אם דנין על המציאות עצמו שהמציא דבר חדש ומציאות כזה שאינו של קיימא ל"ח מציאות ע"כ ל"ח מוליד זהו סברת הגוו"ר וסברא ל נכונה היא. עוד קצת ראי' לזה מתוס' שבת ד"פ. דאע"ג דבכתיבה אמרי' דמחוסר קריבה לאו כמחו"מ דמי היי"ד במלאכה שאינה קריבה אבל הוצאה שכל המלאכה היא קריבה גם מחוסר קריבה כמחו"מ דמי ה"נ בנ"ד אע"ג דמלאכה שאינה מתקיימת לרש"י נמי חשוב מלאכה מ"מ במלאכת מוליד דעיקר מהות המלאכה הוא מציאות ומציאות הוא קיום ודבר שאינו של קיימא ל"ח מציאתו מציאות כלל] וע"כ המוציא אש מן האבנים כיון דא"א להנות מגופו מחמת שתיכף יכבה כי גז חיש ונעופה ל"ח זה מציאות כלל ול"ח נולד. ומה דחשוב מוליד נ"ל כמו שביאר הטו"ז סי' תק"ב דברי הרמב"ם דלעולם עיקר איסור אין מוציאין אש מן אבנים הוא משום מבעיר ואע"ג דאוכ"נ התירה התורה היי"ד כשאינו ממציא דבר חדש אבל אם ממציא, דבר חדש אין בו היתר אוכ"נ. וכעי"ז משמע במאירי ביצה ל"ד. ועיקר איסורו משום הבערה רק שזה תנאי שאם הוא דבר חדש לא התירו בו אוכ"נ וסו"ס כיון דאין האיסור עצם המוליד רק שזה גורם שיהי' אסור משום הבערה ל"ב בזה שיהי' של קיימא

ובמאירי ביצה ל"ד. נראה ג"כ שלמד הפי' ברמב"ם שאין כאן איסור כלל משום מוליד רק משום דאפשר מעיו"ט שהרי הק' על הרמב"ם דא"כ למה הוצרך י הגמ' לומר משום מוליד. ונלע"ד לתרץ קו' המאירי כעין שכ' הח"ס ביצה י"ב בשיטת הרמב"ם דל"א מתוך מתולדה לאב. ואע"ג דתולדה ג"כ דאורייתא ממש כמו אב מ"מ כיון דאב יותר מלאכה ל"א מתוך מתולדה לאב. וכיון דהבערה שנהנה מגוף האש הוי גוף אוכ"נ כמ"ש הרב ז"ל סי' תצ"ה וא"כ ק' שיהיה מותר להוציא אש מאבנים אע"ג דמאש זה עצמו לא יוכל להנות והוי רק מכשירין מ"מ נימא מתוך שהותרה הבערה באש שנהנה מגופה הותר גם בזה וכדעת האומר דאמרי' מתוך מאוכ"נ למכשירין ע"כ אמרי' בגמ' טעם מוליד דמוליד דבר חדש ממילא הבערה כזו יותר מלאכה משאר מבעיר שמבעיר מאש שכבר הי' מצוי ואין אומרים מתוך מהבערה בעלמא להבערה שמוליד אש מחדש שזה יותר מלאכה אמנם עיקר המלאכה הוא משום מבעיר

עתה נבא לדעת הראב"ד שכ' הטעם משום נולד היינו שאסור להנות מהאש שמוציא משמע דלא חשוב מוליד רק נולד וכ"מ בלח"מ שם. ולכאו' ק' מה נפ"מ בין מוליד לנולד ואם חשוב נולד ה"ה דיחשב מוליד אבל להגוו"ר א"ש טובא דכאן ל"ח מוליד כיון שאינו דבר של קיימא כמ"ש הגוו"ר וכ"ז על מוליד שרוצים לומר שהאדם חידש דבר חדש ל"ת זה מוליד אבל הדבר עצמו ס"ל לראב"ד ז"ל דחשוב נולד דלענין נולד ל"ב דוקא דבר חדש דעיקר טעם נולד שלא הי' לו הכנה מבערב וסו"ס לא הי' לו הכנה. זכינו לדין דבין לרמב"ם בין לראב"ד יש ראי' לשיטת הגוו"ר

והנה בסי' שכ"ו ס"י אסור לרחוץ ידיו בבורית שקורין זייף משום שנמוח על ידו והוי נולד ובבה"ט שם מייתי מגוו"ר שאין למחות בעושין כן והן הן דברי הגוו"ר שהביא הגאון מברעזאן ז"ל דכיון שאינו קיים אלא לשעה ל"ח מוליד. וגם במג"א שם משמע שצידד להיתר ואף שבזה המנהג לאסור מ"מ אין ראי' לזאדע וואסער דהתם